כיף לשמוע 🙂
זאת תמיד מלאכת מחשבת בשבילי, להחליט מי ראוי לאמון ומי לא, ובטח כשמטיילים במדינה זרה. אני מוכרחה להודות שבהודו זה היה הרבה יותר קל, לטוב ולרע.
תגובה שהיא מעין נפנוף כזה ביד, הי, אני כאן, קוראת וקוראת ומתמוגגת מהכתיבה היפה שלך ומהדמות שלך שיוצאת דרך המילים, ומהודו, גם מהודו.
והפוסטים האחריונים הם כבר על מקומות שהייתי בהם ואני חווה שוב את הטיול שלי דרכך.
ונזכרתי במדויק ביום הזה, ברגע אפילו, אחרי שבועיים בערך של טיול, אחרי שהחלטתי לא להמשיך עם הבחורה שטיילתי איתה. הרגע המדויק שבו נשארתי לבד, לעוד לילה, והלכתי לקנות כרטיס אוטובוס ליעד הבא שלי, עליו החלטתי לבד ולא במשותף. והתרגשתי נורא ושמחתי מאוד וקצת פחדתי גם, אני חושבת.
אכן.
מצד שני, האסוציאציה הראשונה שלי לספר הזה של דר’ סוס היא דווקא הדמוניזציה שהוא עושה לקונספט ההמתנה ("למקום רע מאוד: מקום לחכות!"). מה כל כך רע בלחכות לפעמים?
אני מזהה מוטיב חוזר של המילה לרצות על הטיותיה והניסיון להפטר מהתכונה הזאת. לא קל (או לא אפשרי) לשנות אופי שדאגת לטפח במשך שלושים וכמה שנים ביום אחד, אם זה נעשה זה נעשה ממקום מודע ולא אמיתי וכשהמוטיבציה יורדת עם הזמן כי ככה זה עם מוטיבציה, היא באה בגלים, אז חוזרים לדפוסים הישנים והמוכרים.
מעניין שקראתי את זה בשני מובנים שונים והם שניהם היו לי נכונים באותה המידה – לרצות – במובן של למצוא את מה שמעורר בי תשוקה וחשק, ולרצות – את הרצונות של אחרים. שתי הנקודות האלו היו משמעותיות לאורך הטיול הלא ארוך, ובכל זאת – לפוסט הספציפי שבחרת להגיב עליו, קראתי ואולי לא במקרה – השביל הזה מתחיל כאן.
כשאני קורא אותך ואת הפירוט המדויק של ההתרחשויות והנוף והתחושות שעברו עלייך את הופכת את הזיכרון המעומעם שלי למוחשי. את גורמת לי להזכר בפרטים קטנים שכבר הרבה שנים לא חשבתי עליהם. אני מאוד נהנה (אמרתי לעצמי שאני אשתדל לא לחזור שוב על עצמי אבל לא עמדתי בפיתוי)
טיילתי ברוב האזורים שאת מתארת לפני משהו כמו 10 שנים, טיול של אחרי צבא, הלכתי בשביל שאת קראת לו..?שביל הישראלים? או משהו כזה. זה מעלה רגשות מעורבים לגבי המקום, מצד אחד זאת חוויה, והיום הייתי עושה הרבה דברים מאוד אחרת מאיך שעשיתי אותם אז, ומהצד השני…המון קשיים יש בטיול הזה, הכתיבה שלך מעלה את אותם קשיים ששכחתי מהם. מעבר לריח והצפיפות והחוסר הגיינה, הרעש בכל מקום…הרעש הבלתי פוסק הזה…
אחר כך גלשה התקרה 
מקסים, אני כל כך נהנית לקרוא. כל הזמן חיכיתי לשמוע מתי הנזיר ימעד, וזה היה ממש מופלא שלא.
אהבתיאהבתי
כיף לשמוע 🙂
זאת תמיד מלאכת מחשבת בשבילי, להחליט מי ראוי לאמון ומי לא, ובטח כשמטיילים במדינה זרה. אני מוכרחה להודות שבהודו זה היה הרבה יותר קל, לטוב ולרע.
אהבתיאהבתי
תגובה שהיא מעין נפנוף כזה ביד, הי, אני כאן, קוראת וקוראת ומתמוגגת מהכתיבה היפה שלך ומהדמות שלך שיוצאת דרך המילים, ומהודו, גם מהודו.
והפוסטים האחריונים הם כבר על מקומות שהייתי בהם ואני חווה שוב את הטיול שלי דרכך.
אהבתיאהבתי
נפנוף בחזרה. משמחת התגובה הזו. באמת.
ספרי קצת איפה היית, מעניין אם התנקזנו בסופו של דבר לאותם המקומות
אהבתיאהבתי
ממש נהנת לקרוא פה…… תמשיכי כך
אהבתיאהבתי
אשתדל 🙂
ברוכה הבאה.
אהבתיאהבתי
אני קוראת את הטקסטים היפים האלה שאת כותבת, אבל למען היושר אני חייבת להודות שבכל זאת עדיין לא השתכנעתי שכדאי לי לנסוע להודו 🙂
אהבתיאהבתי
ואולי אני בכלל מנסה לשכנע לא לנסוע? אל תזלזלי בכוחו של הסאבטקסט 🙂
בכל זאת, מדינה איומה..
אהבתיאהבתי
גם אני פה, ממשיכה לקרוא כל פוסט. איזו כתיבה נהדרת!
אהבתיאהבתי
איזו נוסטלגיה לחזור לכתוב כאן, כולם יוצאים מהחורים. כיף 🙂
אהבתיאהבתי
נוגע ללב, התייר ההודי הבודד. ותיאור יפה של המפלים, כאילו שמת תמונה 🙂
אהבתיאהבתי
היה בו באמת משהו נוגע ללב. חשבתי אחר כך שכל כך הרבה מפגשים עם אנשים הם תלויי טיימינג. בזמן אחר אולי הייתי יותר פתוחה לקבל את נוכחותו וחבל.
אהבתיאהבתי
זה נשמע כאילו עכשיו יתחיל להיות יותר טוב. אולי בסוף בכל זאת תצליחי לשכנע אותי שכדאי 🙂
אהבתיאהבתי
היתה לי תחושה שלסיפור הזה יש פוטנציאל לשכנע אותך..
ללא ספק הולך ומשתפר. והרקע – תכף מגיעים אליו!
אהבתיאהבתי
אה, ותתחדשי על הרקע היפה.
אהבתיאהבתי
ונזכרתי במדויק ביום הזה, ברגע אפילו, אחרי שבועיים בערך של טיול, אחרי שהחלטתי לא להמשיך עם הבחורה שטיילתי איתה. הרגע המדויק שבו נשארתי לבד, לעוד לילה, והלכתי לקנות כרטיס אוטובוס ליעד הבא שלי, עליו החלטתי לבד ולא במשותף. והתרגשתי נורא ושמחתי מאוד וקצת פחדתי גם, אני חושבת.
אהבתיאהבתי
התלכדנו לאיזה רגע היסטורי 🙂
אולי זה רגע הרבה יותר שחוק משנדמה לשתינו…
אהבתיאהבתי
בא לי גם
אהבתיאהבתי
להסתובב בלי פשר? מסתבר שאפשר בכל מקום.
יופי של בלוג יש לך. קצת מרושע, אבל קסום ממש.
אהבתיאהבתי
אני אוהבת את התובנה בסוף 🙂
אהבתיאהבתי
(שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע)
אהבתיאהבתי
כמה יפה מה שכתבת. והפיסקה האחרונה, כן, זה בדיוק בדיוק ככה.
אהבתיאהבתי
מוכר?
אהבתיאהבתי
זה פוסט שנורא אהבתי.
גם אני מאד איטית, ולהסתדר עם הזמן זה משימה עבורי כל פעם, שלרוב אני נכשלת בה. יש לי איזה קטע איתו, עם הזמן.
אהבתיאהבתי
הודו מתאימה יופי לאנשים מסוגנו 🙂
אהבתיאהבתי
אבל לפי זה היא אמורה להתאים גם לי. יש כאן איזו סתירה שאני לא מצליחה ליישב 🙂
אהבתיאהבתי
עדה, בסוף עוד תשתכנעי 🙂
אהבתיאהבתי
אם הולכים מגיעים
למקומות נפלאים
אהבתיאהבתי
אכן.
מצד שני, האסוציאציה הראשונה שלי לספר הזה של דר’ סוס היא דווקא הדמוניזציה שהוא עושה לקונספט ההמתנה ("למקום רע מאוד: מקום לחכות!"). מה כל כך רע בלחכות לפעמים?
אהבתיאהבתי
היכן את מטיילת?
אני אוהב את הצורה שבה את דוחסת אינפרומציה טכנית, רגשית ופיוטית בשעטנז גדול ונפלא.
אהבתיאהבתי
הודו – כלומר טיילתי לפני חודש וקצת ועכשיו אני מטיילת בשנית עם היומנים משם.
ותודה – זאת ביי פאר המחמאה הכי מוצלחת שקיבלתי כאן.
וגם – ברוך הבא.
אהבתיאהבתי
תודה גם לך, התכוונתי לכל מילה, מעכשיו אעקוב דרך קבע.
אהבתיאהבתי
באמת תמהתי על ההתכנות הטכנית של כל זה 🙂 זה נקרא ומרגיש כאיול את מספרת את הכל כעת חיה.
כבר אמרתי קודם ואגיד שוב – את כותבת נפלא, וחווית הטיול שלך וגם חווית הסיפור מענגות אותי בכל פוסט מחדש. תודה!
אהבתיאהבתי
אבל אני באמת חיה את זה! לפעמים אפילו יותר משחייתי את זה שם 🙂
תודה. כיף לדעת שיש מישהו שנהנה מהקישקושים שלי
אהבתיאהבתי
את נמצאת שם עכשיו וכותבת תוך כדי או נזכרת?
אהבתיאהבתי
חזרתי לפני בערך חודש. משכתבת יומנים.
הדברים המעניינים באמת הם אלו שאני משמיטה 🙂
אהבתיאהבתי
למה את משמיטה?אל..
זה עושה חשק ואז נזכרים באמת וזה..תחושה מעורבת כזאת.
אהבתיאהבתי
אני מזהה מוטיב חוזר של המילה לרצות על הטיותיה והניסיון להפטר מהתכונה הזאת. לא קל (או לא אפשרי) לשנות אופי שדאגת לטפח במשך שלושים וכמה שנים ביום אחד, אם זה נעשה זה נעשה ממקום מודע ולא אמיתי וכשהמוטיבציה יורדת עם הזמן כי ככה זה עם מוטיבציה, היא באה בגלים, אז חוזרים לדפוסים הישנים והמוכרים.
אהבתיאהבתי
מעניין שקראתי את זה בשני מובנים שונים והם שניהם היו לי נכונים באותה המידה – לרצות – במובן של למצוא את מה שמעורר בי תשוקה וחשק, ולרצות – את הרצונות של אחרים. שתי הנקודות האלו היו משמעותיות לאורך הטיול הלא ארוך, ובכל זאת – לפוסט הספציפי שבחרת להגיב עליו, קראתי ואולי לא במקרה – השביל הזה מתחיל כאן.
אהבתיאהבתי
כשאני קורא אותך ואת הפירוט המדויק של ההתרחשויות והנוף והתחושות שעברו עלייך את הופכת את הזיכרון המעומעם שלי למוחשי. את גורמת לי להזכר בפרטים קטנים שכבר הרבה שנים לא חשבתי עליהם. אני מאוד נהנה (אמרתי לעצמי שאני אשתדל לא לחזור שוב על עצמי אבל לא עמדתי בפיתוי)
אהבתיאהבתי
אז זה מעיר זכרונות מעומעמים? ממתי?
(ואני גם אשתדל לא לחזור על עצמי – אבל תודה)
אהבתיאהבתי
טיילתי ברוב האזורים שאת מתארת לפני משהו כמו 10 שנים, טיול של אחרי צבא, הלכתי בשביל שאת קראת לו..?שביל הישראלים? או משהו כזה. זה מעלה רגשות מעורבים לגבי המקום, מצד אחד זאת חוויה, והיום הייתי עושה הרבה דברים מאוד אחרת מאיך שעשיתי אותם אז, ומהצד השני…המון קשיים יש בטיול הזה, הכתיבה שלך מעלה את אותם קשיים ששכחתי מהם. מעבר לריח והצפיפות והחוסר הגיינה, הרעש בכל מקום…הרעש הבלתי פוסק הזה…
אהבתיאהבתי