לאחרונה אני מתאמנת על חוצפה גברית. אני לא מצליחה להבין למה כל כך קשה לי לומר מפורשות אני חושבת שהעבודה שלי חדשנית ולכן אני חושבת שאתם צריכים לממן לי את כל הוצאות הכנס. כן, גם את הקוקטייל פארטי בגלל שאני גם נכס חברתי חשוב. לעזאזל, אני אפילו לא משקרת. נכון שלא גיליתי את כוח הכבידה, אבל פאק איט, העבודה שלי מצוינת, חובקת דיסיפלינות, חדשנית ומרתקת ואני משוכנעת שהיא תעניין הרבה מאוד חוקרים אחרים. כן, ככה בדיוק אני צריכה להגיד. גברים ללא ספק הרבה יותר מוצלחים בקומפלימנטים עצמיים. לפעמים נדמה לי שהם עושים זאת בכזו מיומנות שיש בה אפילו סוג של רמייה שבכלל לא מבלבלת אותם. נו אז מה אם הם לא ממש ניהלו פרוייקט, אלא רק היו אחראים על סיכום הדיונים? הנייר סופג הכל. ונכון, זה לא תקף לכל הגברים (וברור שזה לא כולל אותך תום), אבל באופן די גורף אפשר לומר שנשים פחות מוצלחות בלשווק את עצמן, כאילו שיש איזו מוסריות נעלה בלהיצמד לאמת המוחלטת עד כדי השרטוט שלה בקווים משמימים.

שמתי לב שכדי לשכנע את עצמי בצדקתי (דבר שאני עושה תדיר) אני נוטה להסתכל על העבודה המחורבנת שאני עושה בשיווק עצמי ביוהרה, כאילו שאני הרבה יותר מוסרית אם אני מצטנעת. אבל האמת היא שאין שום מוסריות בצניעות, ובצניעות יתר יש אפילו טעם לחוסר בטחון והערכה עצמית. באנגלית קצת יותר קל לי, אולי בגלל ש – "Novel" היא מילה הרבה יותר מוצלחת מ"חדשנית", ואולי גם בגלל שכתיבה בשפה אחרת מקלפת אותך מכל הקליפות שעוטפות אותך, החל באישיות וכלה במגדר.