מנוחה

על רצפת
החדר שלי מצטברת לה כביסה מלוכלכת. היא מצטברת שם מפני שסל הכביסה נתמלא כמו מעצמו
בבגדים נקיים שאין בי הכוח לקפל אל תוך הארון. ומפני שלא קיפלתי את הכביסה הנקייה,
אני אומרת לעצמי, כמעט מידי ערב, הרי שאין טעם לקפל את הבגדים המוטלים על המיטה,
על מסעד הכיסא, על גבי מגירת הארון הפתוחה, שהרי – תכף ואסדר את הארון כולו.

אין טעם
גם לגעור בשולחן העבודה על שהתנער מסדרו או בפח האשפה המלא עד גדותיו, או בכלים הגודשים
את הכיור. אבל יש ואפילו המנוחה המותרת, זו שנתקדשה בכל לב, אינה מפיסה את הנפש.
אני מהרהרת בה בחוסר נחת. לו רק יכלה להיות המנוחה שלי רחוצה. המקלחת הרי רק שבע
שניות של הליכה מכאן. הרי הנחתי לעבודה היום בלב ובנפש, אלא שהנפש במקום להיות
אסירת תודה, מתבטלת אל מול מסך המחשב. דבר אינו דחוף, אני מסכמת ביני לביני. דבר אינו דחוף בהחלט, אך לו
רק יכלה להיות המנוחה שלי אסתטית, בחדר סדור למשל, כשהיד אוחזת  בספר הזה המוטל ופניו כבושות ברצפה.