נוכחת נפקדת

אישה קמה
בבוקר וממירה מילים.

ככה התחלתי, אבל אז אמרתי לעצמי, עזבי.

לפעמים
אני מחכה שמשהו יעורר אותי לכתוב, איזה בלוג שאני קוראת, איזו חוויה תרבותית, איזה
קלאש. זה לא קורה. לפחות לא מעצמו. למה בכלל חשוב לי לכתוב, אני
שואלת את עצמי מפעם לפעם, זה לא קצת כמו להכריח את עצמך להנות מאוכל? מה הטעם?

אלא
שהכתיבה היא רק נתיב לעבר הדבר הזה שאני נאבקת בו גם מבלי לדעת. המלחמה התמידית
להימנע מכהות. לא לגמרי מדויק לקרוא לזה "מלחמה" ולו בגלל שהטכניקה
הזאת, בין אם למדתי אותה במודע או שלא, משרתת אותי בהרבה מאוד מובנים. היא עוזרת
לי למשל לא להיפגע, לא להתמודד עם דברים שעשויים להציף אותי, היא עוזרת לי להיות
מוצלחת, לתפקד, לנהל את החיים שלי, להרגיש בשליטה.

אפשר
לעצור לרגע על צמד המילים המשונה הזה "להרגיש בשליטה". בתת ההכרה שלי, להיות
בשליטה זה לא להרגיש. 

אני מסתכלת למשל על הפוסט האחרון. מה באמת רציתי להגיד?   שלפתי
שתי שורות ממסמך עתיר מילים כדי לומר בצורה מאוד מתחמקת משהו על מה שאני עושה
לעצמי. האקדמיה כפרפראזה עלי. לפעמים
אני מרפרפת על פוסטים ישנים בסוג של כמיהה. יש הרבה פוסטים שעוסקים בסוגיית
הכתיבה. פתאום זה נשמע לי קצת מציקני, "קשה לי לכתוב", "למה אני לא כותבת", "מה זה
לכתוב עבורי". השתעשעתי לרגע בלהחליף את המילה "לכתוב"
ב"להרגיש" וזה היה נראה כאילו קודדתי הרבה מאוד דברים במילה אחת תמימה. המרה
קטנה וחיונית. אפשר לחזור אחורה ולהשתמש בכתיבה כמראה, ההיעדר שלה, הנוכחות שלה,
אבל אולי יותר מהכל, הרפלקציה הכי מדויקת שלי בה – הנוכחות שלה כנעדרת.