תנועה חדה מסגירה אותה באישון לילה. "מה קרה? הוא שואל מנומנם, מהדק את בטנו החמה לגבה המתקשת. "חלום", היא עונה מעורפלת, "על זומבים". היתה חושבת שזה כמעט מצחיק לולא הלמות הלב הבוקעות את עורה הדק. היא כבר ערה למחצה, מזהה את נמנומו המתעניין ודוקא משום שלא יזכור דבר באור הבוקר, היא מתמלאת נחיצות לפרוש את הפרטים, מתוך הרגל לשנן את חלומותיה שלא ישכחו. "זה היה חלום עם קולות של ממש", היא שומעת את קולה מתנער מקורי השינה, מנקודת המבט של כוונת יורים, היא צועדת וליבה הולם. מולה מתקרבת אישה, זומבית או חברה? היא שואלת את עצמה, מהססת אם לתת אמון. חרדה מלהפוך לזומבי בעצמה. האישה מתקרבת מרחק נגיעה, ממלמלת דבר או שניים. הרובה טעון, מכוון אל בטנה. לפתע, תנועה שאין לטעות בה והיא יורה. תכף מופיעים עוד אחדים, הפחד משתלט עליה, היא יורה חסרת אבחנה לכל הכיוונים. שומעת ברור מאוד את הלמות הלב ורעש התרמילים המוטלים אל הקרקע, ובכל הזמן הזה חושבת לעצמה בחרדה אסור לבזבז את כל הכדורים, מוכרחה לשמור כדור אחד גם לעצמי כי מה הטעם לחיות בפחד המתמיד הזה, ואז מתעוררת. חלמתי על זומבים, היא מגחכת לעצמה, לא יכולה להימנע מלשמוע את המטאפורה הברורה. לולא הלב היתה צוחקת. לולא היתה ציפור מבוהלה בתוך כף יד. ועוד קראתי לעצמי מילה. בבוקר בוודאי ישכח.