טעות במספר

הרבה אנשים לא ממש מבינים את המבנה הפנימי של אוניברסיטאות מחקר. חלקם מדמיינים משהו כמו בית חולים או מבנה ממשלתי שמורכב מיחידות הקשורות זו לזו, אבל האמת שהתיאור המתאים יותר הוא קניון עם הרבה חנויות, שהקשר היחיד ביניהן הוא גיאוגראפי. יותר מפעם קיבלתי שיחת טלפון למשרד ממישהו שמבקש לדבר עם המנהל או מי שאחראי על החשמל או על ואטאבר. לאחרון אמרתי שזו טעות, שהוא הגיע למעבדת מחקר. לרוב הם עונים – אז את יכולה להעביר אותי למי שאחראי על בלה בלה? זה מעצבן אותי פעמיים. קודם, העובדה שמישהו התקשר אלי והסיח את דעתי, ואחר כך העובדה שהם לא מבינים את המבנה הפנימי של האוניברסיטה. להתקשר למעבדה שלי ולבקש שאני אעביר אותם לאיקס שווה ערך לאדם שמתקשר אליכם הביתה ואחרי שגילה שמדובר בטעות, מבקש שתעבירו אותו לשכן שלכם שגר בקצה הרחוב. זה לא רק מגוחך טכנית, אלא שברוב הפעמים אתם בכלל לא יודעים מי זה השכן בקצה הרחוב.

לפני כמה ימים מישהו חזר על בקשה דומה לפחות פעמיים. בפעם השניה, הוא הוסיף איזו תרעומת, מהסוג שאדם עשוי להשמיע כשהוא מדבר עם מזכירה עצלנית שלא עושה את המוטל עליה, אז טרקתי לו את הטלפון ובלי יותר מידי רוח וצלצולים המשכתי בענייני. כשסיפרתי על זה לפ' הוא טען שאנשים לא מבינים מה זה מעבדת מחקר, שהכי טוב להגיד להם: זאת טעות במספר.

ואז שמתי לב למשהו – שאני הרבה פעמים עונה לשאלות באינפורמציה שמפרטת "מה זה כן". במקום לפטור אותן באמירה הפשוטה יותר שקובעת "מה זה לא". ההכרח לתאר מה כן גוזל ממני המון אנרגיות ומוציא ממני המון תסכול. לעומת זאת, הקביעה שמישהו הגיע למקום הלא נכון לא מצריכה הסברים נוספים. היא שקולה לאמירה שמישהו לא כתב את הדבר הנכון, לא ענה את התשובה הנכונה, או למייל שמפרט את אי היכולת שלי להצטרף לפגישה בזמן איקס (במקום המילמול הארכני על מתי אני כן יכולה). והנה מבלי ששמתי לב, חסכתי לעצמי לפחות שעה ביום.

השבוע ביקשתי מהפוסטדוקית שלי להכין תקציר לכנס. היא שלחה לי טיוטה שהיתה כתובה גרוע מאוד. הבעיה שלה היא לא בידע ולא ביכולות הכתיבה שלה (שגבוהות בהרבה מהממוצע), אלא ביכולת שלה לכתוב בצורה מאורגנת. התחלה, אמצע סוף. שאלה – היפותזה – ניסוי – מסקנות. רוב הכתבים הגרועים הם פונקציה של היעדר מבנה וכל המילים היפות בעולם לא יכולות לפצות על היעדר סיפור. אז תיקנתי קצת וכתבתי הערות על מה זה כן וביקשתי שתשלח שוב. זה לקח לי קצת זמן וזה היה מתסכל כי הייתי צריכה לעבוד עם משהו שלחלוטין לא עומד בסטנדרטים. אני מרגישה את התסכול הזה כל כך הרבה פעמים בכתיבה עם סטודנטים כי השכתוב של טקסט גרוע הוא לרוב הרבה יותר מייגע וארוך מכתיבה מחדש של אותו הטקסט בדיוק. ואם אני מוותרת על השכתוב ובוחרת בכתיבה מחדש, אז אני מתוסכלת פעמיים מהתלמידים האינקומפטנטים שלי. במקרה הזה, ההערות אפילו לא היו אפקטיביות, כי הגרסה השניה של התקציר היתה לא פחות גרועה מהראשונה.

תשמעי, אמרתי לה בפעם השניה, זה לא נראה כמו תקציר. זה לא נראה כמו משהו שאני יכולה לערוך וחבל על הזמן שלי. מה היתה שאלת המחקר שלך? מה ההיפותזה שלך? מה עשית ומה מצאת? להפתעתי היא יכלה לענות על כל השאלות ברהיטות. יופי, סיכמתי, ושלחתי אותה לכתוב את מה שהרגע סיפרה לי, והבטחתי שאני אקרא את זה כשזה יראה כמו תקציר. אחרי חצי שעה הגיע תקציר שנזקק ללא יותר מכמה שינויים קטנים.

אם קודם חשבתי שלכתוב כראוי זה האתגר הכי גדול באקדמיה, עכשיו אני משנה גרסה: הכי קשה, זה ללמד אחרים איך לכתוב. אבל כמעט כמו בשיחות טלפון עקרות, אם מישהו לא מבין משהו בסיסי כמו מבנה, הכי פשוט לומר להם – זאת טעות במספר.