על הנגב יורד ליל הסתיו

הראשונים היו קירה ובן.

לפני כמה חודשים עוד תהו בקול, למה צריך לעבור, מה בכלל היתרון בללכת למקום חדש ועברו ביננו אחד אחד לוודא שלא מתרוצצות אצלנו מחשבות עזיבה. לכולנו התרוצצו. במשך כמה זמן הם עוד התלבטו ובסוף הודיעו:

קולרדו.

בהתחלה נתנו בהם מבט קשה שאט אט נמהל באיחולי הצלחה. בין שלל הקלישאות אמרנו שלא עוזבים ספינה טובעת, לא משאירים חברים מאחור, שרעות כזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח, אבל שאנחנו שמחים בשבילם, באמת שמחים, אבל איזה מין דבר זה לעזוב חברים, ושאנחנו מקנאים בהם ובהרים המושלגים של קולרדו, אבל שיתביישו להם ללכת ככה, ושזו החלטה מצוינת ושהצעה נהדרת ושנבוא לבקר אותם ושלא יעזו להיעלם, ושזה הדבר הנכון לעשות אבל שידעו שאנחנו לא מרוצים, אבל גם שמחים. בשבילם.

רייצ'ל ומייק כבר כמה זמן בסבבי ראיונות. באחרון שבהם, בעיר חוף שאליה נכספו מילדותם, למייק כבר יש הצעה מבטיחה מאוד ורייצ'ל אך זה חזרה מראיון. היה ממש טוב, היא אומרת בזהירות, אבל יהיה כל כך עצוב לעזוב. אחר כך היא גוררת אותי לפינה לספר לי את כל פרטי הביקור.

הטייס כבר עזב לפני חודשיים. ולפני שבועיים התבשרנו שגם קליאופטרה קיבלה הצעה חדשה ואישרה אותה. בשני המקרים לא התפלאנו. עיירת הקולג' שלנו היא לא מקום אידיאלי לרווקים. העובדה שפ' ואני נפגשנו כאן היא עדיין נס שכולם מתפעלים ממנו. שניהם עזבו לערים אמיתיות, עם הפקקים והכל. הטייס מדווח לנו תדיר על הדייטים שלו. בממוצע הוא נפגש עם שלוש נשים שונות בשבוע ומתחזק לפחות שתי מערכות יחסים ארוכות טווח במקביל. אנחנו מחכים בקוצר רוח לשמוע מתי יתעייף. קליאופטרה עדיין כאן, מפנטזת על החיים החדשים שיהיו לה אחרי אוגוסט, בשעה שגם היא תצטרף לעוזבים אחרים שפזורים עכשיו בבוסטון, ניו יורק ופלורידה.

החבורה שתמיד כמהתי לה ומעולם לא היתה לי בנעורי, נרקמה דווקא לקראת שנות הארבעים שלי, והיא הולכת ומתפוררת. בניגוד לקלישאות הידועות היא לא נבנתה על שרידי השפיות של יוצאי צבא, או של כור ההיתוך הישראלי. היא נוצרה דווקא מאחוות הלוחמים באקדמיה, בעולם תחרותי ורעב שהמדסים של ארבע בבוקר בטירונות מחנה שמונים של שנות התשעים מתגמדים לעומתו. קירה ובן כבר מתכננים להמשיך את מסורת הקולנוע הביתי של פ' ושלי, רייצ'ל ומייק מתכננים להמשיך את מסורת הקפה בראשון בצהריים. את המעברים בין בר אחד למשנהו עד שתימצא נחת בערב יום שבת הם כבר יעשו עם אחרים.

ופ' ואני?  מתישהו הספקות וחוסר הסיפוק התגבשו לרשימת מצאי וציפיות ברורה ופרצו את הסכר. כשהגעתי לעשות כאן פוסטדוק לא תיכננתי להישאר כאן כל ימי. כל הצרות שדמיינתי בעת שקיבלתי את ההצעה להישאר פה התגשמו במלואן, אבל היו גם הפתעות טובות אחרות, והיו טעויות שכבר נעשו ולא ניתן לתקן. ולא רע פה, למעשה אפילו ממש בסדר, אבל הגיעה השעה לחפש מקום שיהיה יותר מבסדר, ולהתחיל מחדש. באמריקה כמו באמריקה לא צריך אפילו לחפש משרות או להגיש מועמדויות, צריך רק להגיב לנסיונות החיזור שנשלחים לעברך מידי פעם בפעם. במפתיע, על אף התזוזה התכופה של אנשים בין מחלקות ואוניברסיטאות, אף מחלקה לא מתרוקנת, חוק שימור האנרגיה מבטיח תפוסה מלאה, אבל המולקולות נעות ללא הרף. חץ קופידון כזה הביא את פ' לבקר מקום אחד, שטוף שמש מאוד. הביקור שלי, ראיון שהתחפש לביקור במחלקה, נקבע לעוד כמה שבועות. אני סוף סוף משחקת את המשחק שסירבתי להנות ממנו לפני כמה שנים. אנחנו עוד לא יודעים מה יעלה בגורל, אבל הסכר – נפתח.

2 תגובות בנושא “על הנגב יורד ליל הסתיו”

  1. זהו. את אקדמאית אמריקאית בוגרת עכשיו. אחרי המעבר הבא זה כבר עם חותמת רשמית. אני מקווה שתצליחו למצוא את החבורה החדשה במשפחת המקום החדש

    אהבתי

  2. בהצלחה. נשמע שהשלמת את החסר מהנעורים ובנית בסיס טוב לאיך יוצרים חבורה. מקווה שתצליחי ליצור כזו גם במקום החדש, כשיהיה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s