היינו ילדים וזה היה מזמן

יש אנשים שמאוהבים בפעמים ראשונות. אני יותר בחורה של פעם שניה. פעמים ראשונות הן עינוי בשבילי, אני מתענה לפניהן בגלל חוסר הודאות ומתענה אחריהן בגלל החרטה. אני תמיד חכמה נורא בדיעבד, אבל האמת יותר מורכבת, אני טובה יותר באנליזה של העבר מאשר בתכנון העתיד ולומדת תוך כדי תנועה, ולכן מתענה בקסם ההיפותטי שמזמנות הזדמנויות שניות. אחרי פעמים ראשונות אני מרכיבה משנה סדורה על מה הייתי צריכה לעשות ואיך אני אעשה זאת בפעם הבאה, אם רק תינתן לי ההזדמנות.

אם מישהו אחר היה מספר לי את זה, נניח תלמיד, הייתי אומרת שזה רעיון רומנטי ולא מציאותי. אולי הייתי חוזרת על מנטרות כמו — אנשים משתנים מעט מאוד, או — אנשים מעריכים ביתר את היכולת שלהם ליישם לקחים, ורוב הזמן הם פשוט חוזרים על טעויות עבר. אבל כל זה לא משנה את הקסם שיש עבורי בחוויה שניה. נניח בלקחת את הסטודנט השני, או בלהגיש את הגרנט מחדש, או בלעבור למקום חדש.

אז ראיון למשרה באקדמיה – בפעם השניה. כלומר בסבב השני שבו נדמה לי שאני יודעת קצת יותר על החיים באקדמיה, וקצת יותר מכירה את התרבות והציפיות, ובעיקר פחות מנסה להרשים ויותר מנסה להתרשם. הגעתי מוכנה והשמש זרחה על אף אי אילו ביטולי טיסות של הרגע האחרון. פחות התמקדתי במה שהם רוצים ממני ויותר במה שאני רוצה מהם, פחות השתדלתי להתאים ויותר התעניינתי בהתאמה. ושאלתי המון שאלות וביקשתי להיפגש עם המון אנשים ובתום יומיים אינטנסיביים חשבתי לעצמי שקיבלתי את כל המידע שרציתי, ומה שגיליתי מצא חן בעיני. מידע שלקח לי שנים לאסוף במקום הנוכחי שלי ושעכשיו אני יודעת איך למצוא אותו בכל מקום. ביומיים.

והרגשתי טוב עם עצמי, כמו שלא הרגשתי מזמן, ובחצי שעה בערב שפ' ואני הצלחנו להיתקל זה בזו בין הראיון שלי לשלו, סיכמנו שהכל באקדמיה מתחיל ונגמר בתחושה שאתה רצוי, ושזו התחושה החמקמקה שכרגע אין לי. שהאוניברסיטה הענקית שבה אני נמצאת מלאה בביורקרטים עייפים שמנותקים מהצרכים של חברי הסגל, שרוב חברי הסגל סביבי מתקיימים בבועה פרטית, ושגם אני סגורה בכלוב של זהב, שמרבית העבודה שלי מבוססת פרוייקטים שאני מובילה ושעליהם אני משלמת מחיר גבוה באחריות ובעבודה אינטנסיבית ובמעט מאוד תגמול, ושאני לא זוכה להנות מהפשטות שבשיתופי פעולה שמובילים אחרים. המחשבה הזאת לבדה מילאה אותי בהמון אופטימיות. זו לא האקדמיה שחולה, זו האוניברסיטה שלי שחולה, ויש מקומות שבהם זורחת השמש, תרתי משמע.

מתישהו במהלך הראיון כבר לא היה איכפת לי אם הפתרון הוא במקום שבו אני מתראיינת או במקום אחר. בעיקר שמחתי על המחשבה שלמחלה שלי יש פתרון ושלא צריך להאשים את כל מערכת הבריאות, די בלהחליף את הרופא. וכמו בדייט, זה רק הפך אותי ליותר אטרקטיבית. הרגשתי שמחה ועצמאית ומשוחררת כמו הבן אדם שהייתי פעם ואפילו קצת מצחיקה. התבקשתי לתת שתי הרצאות נפרדות – אחד על מחקר והשניה על הוראה. בהרצאה השניה אחת מחברות הסגל שפגשתי יום קודם ציחקקה, אז שאלתי אותה מה מצחיק ואם היא רוצה לשתף את כל הכיתה בבדיחה. כשסיפרתי על זה לפ' הוא נשנק מצחוק. אני עדיין נזכרת בזה ומחייכת, כי זה מזכיר לי משהו שלא עשיתי מזמן – הייתי אני וזה היה מספיק.