צד שמאל של החושך

אחת הסיבות שבגללן אני רוצה לעזוב הוא המנחה לשעבר. כבר מזה זמן מה שהתנמרלו יחסינו, אבל בראי ההיסטוריה היא עברה מהמשבצת של שומרת סוד פוטנציאלית לאדם שאני זהירה בקרבתו. היא לא במעגל האנשים איתם אני מתייעצת, היא לא יודעת על כוונתי לעזוב וממילא אף אחד לא מצפה ממנה לכתוב מכתבי המלצה. זה קצת טראגי, בגלל שהיא יכלה להיות כל כך הרבה יותר מזה. היא לימדה אותי המון, אבל למצער, השיעור האחרון שלה היה להתרחק מאנשים מסוגה.

לפעמים אני מגיעה הביתה ואומרת לפ', שומע, המנחה לשעבר? אז היא עשתה משהו נחמד היום. פ' לרוב נותן בי מבט ספקן ושואל אם לא אמרתי שהיא מרשעת. היא באמת מרשעת ואין לתת בה אמון, אני לרוב עונה, אבל היום שוב האמנתי לה.

זה מצחיק אותנו. כבר אלף פעם הגעתי למסקנה שהיא מרשעת, שהיא עושה דברים לא אתיים, שיותר מפעם קיבלתי אישור גמור לעובדה שאין לה כוונות טובות, שתמיד יש לחשוד בכוונותיה כי היא מחייכת ואז עושה דברים אחרים לגמרי מאחורי הקלעים. שהיא הסיבה שלא הייתי צריכה להישאר במחלקה הזו. כל זה, ועדיין, מידי פעם אני מאמינה לה, מידי פעם אני חוזרת הביתה וחושבת היא היתה בסדר, עד ששוב טופחת המציאות על פני.

אתה יכול לעשות לי טובה? ביקשתי מפ'. בכל פעם שאני מספרת סיפור חיובי עליה, אני צריכה שתזכיר לי שהיא מרשעת, וככה מידי פעם אני חוזרת הביתה ואומרת משהו ופ' מבצע את המוטל עליו ואומר לי – vicious וזה מספיק בשביל להזכיר לי לא לבטוח בזאב הרשע גם כשהוא מתחפש לסבתא. אבל החלק שבאמת מפתיע אותי בכל הסיפור הוא שבכל פעם שמגיעה התזכורת, אני שואלת את עצמי – גם הפעם האמנתי לה?  והתשובה היא כן. גם הפעם, כמו אישה מוכה.

רייצ'ל טוענת שהיחסים של חוקרים עם האקדמיה הם abusive relationship. אין דרך אחרת לתאר את הסיבה של אנשים לדבוק במערכת הזאת כל עוד נפשם בם ואז לחזור ולבקש עוד. זה תמיד נורא ואיום ואז נהיה עוד יותר גרוע,  ובכל פעם חושבים שזה יהיה בסדר מחר – אחרי שהגרנט יתקבל או המאמר יעבור, אחרי שסטודנט איקס ילך לדרכו, אחרי הקביעות, אחרי כל אלה תמיד יש משהו נוסף מעבר לפינה. היחסים הסבוכים עם אנשים אחרים הם חלק מאותו מעגל – אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם, וגם כשאפשר – חוטים בלתי נראים קושרים ביניכם. חלק מהם השאירו חותם עמוק, חלק איכזבו עד עמקי הנפש, ועם אלה וגם אלה צריך לחיות.

הבוקר שלחה לי המנחה לשעבר אימייל שלא תוכל להגיע לסימפוזיום שאליו הזמנתי אותה (עע התנרמלו יחסינו). המייל היה אפולגטי וארוך כגלות, לא הבנתי למה היא מכבירה במילים. יהיה נחמד אם תבוא, ויהיה לא נורא אם לא תגיע, הנוכחות שלה היא לא עד כדי כך קריטית. ואז בקצה המייל ניסתה להסביר מדוע היא כל כך מאחור עם המטלות הדחופות שהיא מנסה להשלים כרגע – היא קיבלה הצעה מאוניברסיטה אחרת ורק עכשיו החליטה להישאר. זה היה משונה, שום דבר במערכת היחסים ביננו לא הצדיק את חשיפת הפרט הפרטי הזה. מזה זמן רב שאני לא חולקת איתה שום אינפורמציה אישית על אף אינטרקציה די אינטנסיבית בקורס שאנו מלמדות יחד, בגרנט ששתינו חלק ממנו ובועדות שונות. קראתי את המשפטים הארוכים שבהם תיארה את לבטיה ושאלתי את עצמי, למה היא מספרת לי את זה? ולמה שתרצה לעזוב אוניברסיטה שבה הקימה מפעל חיים ומחלקה שיש לה אחיזה בכל קצותיה? ואיפה פ' שיזכיר לי שהיא מרשעת?

יש חוסר סימטריה מובנה ביחסים שבין מורה לתלמיד או בין הורה לילדיו, גם הרבה אחרי שהאחרונים בגרו. בזמן שברור לי כשמש שהנוכחות שלה לא חיובית עבורי, אף פעם לא באמת עצרתי לתהות מה המשמעות של נוכחתי פה עבורה. במערך הכוחות המדומיינים בראשי ברור לי שלה יש יותר כוח משיש לי, ולכן היא עשויה להוות איום. מעולם לא שאלתי את עצמי מה השפעתי עליה. כמובן שאין צורך להרחיק לכת במחשבות, קיומי הוא בטח לא המניע למעשיה, ואולי גם היא בדרכה מיואשת מהנתק בין האדמנסטריציה לאנשי הסגל ורואה את החסרונות הגיאוגרפיים המקומיים, אבל הבוקר תהיתי לראשונה שאולי לא רק אני רוצה לברוח ממנה, אלא, אולי, גם היא רוצה לברוח ממני.