גלדיאטורים

ועוד ממיני הנפלאות שלימדה אותי האקדמיה: תני לאנשים להתקוטט.

המנחה לשעבר שולחת מייל ארוך לי ולחברי ועדת הקבלה לסטודנטים חדשים. בשנה שעברה היא היתה הראש, והשנה פרשה. ככה זה עובד כאן, בכל אחת מהועדות במחלקה מתמנים לשלוש שנים. בשנה השלישית הופכים לראש הועדה ואז פורשים. נותנים למישהו אחר לנהל את העניינים. המחשבה בבסיס החוק הזה היא יפה. לא מרכזים סמכויות בידי בעלי הניסיון, שומרים על רוטציה, מאפשרים לאויר רענן להיכנס דרך הסדקים. ויש הרבה סדקים. מה גם שלא מדובר במדע טילים, בשלוש שנים בהחלט אפשר ללמוד את רזי העניין, מספיק בשביל להעביר את הלפיד ולהמשיך הלאה.

אבל המנחה לשעבר, כדרכה, לא יודעת להרפות. היא השתתפה באיזו סדנה והם דיברו על רעיון כזה וכזה וכבר דיברנו בעבר על לבטל את ציוני ה-GRE (המקבילה לפסיכומטרי) כתנאי קבלה והיא יודעת שנדבר על זה במילא בשנה הזו והיא רוצה לכנס ישיבה. היא יכולה בתאריך כך וכך וכך. המייל ארוך ומעייף והיא מצרפת קבצי ענק – תצלומי מסך מהסדנה שאני אפילו לא פותחת. שום מילה על העובדה שהיא כבר לא חלק מהועדה.

אריקה היא ראש הועדה השנה. גם אותה אני לא מחבבת במיוחד. מין יצור כוחני וממורמר, אלא שהפעם היא בדיוק בפוזיציה הנכונה. היא הצטרפה קצת לפני ואני מאוד מרוצה מהקצת הזה, כי עוד קצת לכיוון שלי ואני הייתי ראש הועדה. המייל שלה מנומס אבל די ברור שהיא לא מחבבת את היוזמה. היא מוסיפה מכותבים למייל, את אלה שהיתה כוללת לו היתה מכנסת ישיבה של הועדה, ומתעלמת מהתאריכים המוגבלים שהציעה המנחה לשעבר. במקום זה היא פותחת דודל ומבקשת מכולם למלא אותו. לא רע, לא רע, אני חושבת לעצמי, פתרון אלגנטי, ומתייקת לעתיד לבוא. לא רק תחתי היא חותרת, המנחה לשעבר. היא פשוט אוהבת לנהל. מלכה ללא נתינים. בנחמדות מזויפת היא מעירה על המכותבים הנוספים. הסטודנטים הנציגים בועדה לא אמורים למיין מועמדים מחשש להפרת פרטיות, אבל אריקה ששה אלי קרב. אני מעודדת אותה בשתיקה, אבל נשארת לשבת ביציע.

זה דוחה. כמו קרב גלדיאטורים שיש מין הנאה בלצפות בו. בישיבה רחוקה במעלה הטרסה. כל המתחרים מאוסים בעיני באותה המידה ולכן לא משנה דמו של מי יוקז. פעמיים חשבתי להגיב לשרשור המיילים ופעמיים עצרתי בעצמי. מה יצא לי מזה, שאלתי את עצמי בתועלתנות. לא איכפת לי מהועדה או מתוצאות הדיון, תני להן להתקוטט. במקום זה אני ממלאה את הדודל. מכריזה בפאסיביות על חלקי במשחק.