אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט

אבא של פ' מספר לנו שלקליפורניה בשנות השמונים הם הגיעו עם שלושת אלפים דולר. למשפחה בת שש נפשות, כלומר ביחד עם פ' ואמו וסבתו ואחיו ואחותו, היה מותר להוציא עד 600 דולר מהאיחוד הסובייטי. לפעמים הפערים האלה עוברים ללא התייחסות מיוחדת, אבל הצטרפתי אליהם בערב מושלג ישר מהעבודה והחושים החקרניים שלי טרם שקעו למצולות סוף היום. אז איך הגעתם לשלושת אלפים, שאלתי. פ' בקושי פקח עין מתחת לשמיכה הכתומה, הוא מכיר את רוב הסיפורים, וגם אמא של פ' נימנמה לסירוגין בספה שממול, אבל אבא של פ' התעורר.

זה לקח בערך שעתיים להבין את הפרטים, אבל לפני שהם עזבו את האיחוד הסובייטי היתה אפשרות לנסוע לביקור בארה"ב. אבא של פ' מילא את המסמכים וקיבל את הזכות להחליף רובלים לדולרים, זה לא משהו שהיה אפשר לעשות ככה סתם. 600 הדולרים שזכה להחליף כקצובה לנסיעה הגיעו עם אישור ממשלתי נוצץ. דולרים חוקיים. אבל אז מישהו אמר לו שנסיעה לארה"ב עלולה לסכן את סיכויי הקליטה שלהם כפליטים בארה"ב, כי אם אחד יכול לנסוע הלוך וחזור מהאיחוד הסובייטי כנראה שמצבו לא כל כך רע. אז אבא של פ', נקרא לו סרגיי, ויתר על הנסיעה. רק מה, הדולרים עדיין נשארו בחזקתו. אחרי כחצי שנה הוא נקרא לתת הסברים לרשויות ולהחזיר את הדולרים. הוא הלך, הצהיר שלא נסע וגם שביזבז את הדולרים. על מה? שאלתי, ומיד עניתי לעצמי – אמרת להם שביזבזת את זה על וודקה. נכון, אישר בחיוך. עם זה אפילו הרוסים לא יכלו להתווכח. מסתבר שהיו חנויות כאלה שמייבאות משקאות אלכוהוליים וקיבלו דולרים כתשלום. הכסף הלך, שום עונש לא הושת וסרגיי חזר לביתו שמח.

כשהגיעה השעה לעזוב, כבר היו בידיו 1200 דולרים אבל היתה בעיה אחת. מישהו עשוי היה להקליד את האישור הממשלתי לדולרים הנוספים ולגלות שהוא בטל. רוב האנשים שעזבו את האיחוד יצאו בטיסה ממוסקבה, אבל סרגיי, איש מחשבים במקצועו תיאר לעצמו שהגישה לרשת תהיה אופטימלית במוסקבה ולכן חיפש נקודת יציאה אחרת, האפשרויות היו קייב, שהיתה קרובה מידי לבית, או בלרוס, שהיתה עניה מספיק בשביל להניח שהאישור יבדק ויזואלית ולא יותר מזה. התוכנית הסתיימה בהצלחה. אמא של פ' הוסיפה שהיה קרב עיניים מדוקדק בינם בין הפקיד שסרק בעיניו את המסמך שוב ושוב, היה ברור לו שהם משקרים והיה ברור לו שאין שום דבר שהוא יכול לעשות בנידון.

פ', כבר קצת יותר עירני, התלונן שהוא לא מכיר את הסיפור הזה, אבל מחאותיו נקטעו בסוגיה חדשה, מאיפה הגיעו ה-1800 הדולרים הנותרים? כאן הצטרפה אמא של פ', ובכן , אסור היה להעביר דולרים אבל היה מותר להעביר טובין וכך התגלגלו השמועות מפה לאוזן שאפשר לקנות מצעים, קוסמטיקה, כדורי טניס, מצלמות, ואלוהים יודע מה ולמכור אותם בשוק הרוסי בתחנת המעבר.

שלושה חודשים הם המתינו באוסטריה. הם שוכנו באולם תאטרון במיטות קומתיים, פריבילגיה שניתנה למשפחות, כי השאר שוכנו במזרנים באולם הגדול. את הבניין חלקו עם בית בושת קטן. את התקופה הזו פ' בן השמונה דווקא זוכר היטב, הם נשלחו לשוק במקומי ומכרו בסנטים בודדים את כל המרכולת שהביאו איתם. לא כל כך סנטים אם בסוף הצלחתם לאסוף עוד 1800 דולר, אני מעירה.

והיו עוד הרבה סיפורים קטנים. ההורים של פ' זוכרים פרטים מדויקים. אלפיים הרובלים שהצליחו להעביר תמורות שוחד קטן ושהתבררו כחסרי ערך. העזרה החודשית שקיבלו מהסוכנות היהודית. הרכב המקרטע הראשון שקנו, הרהיטים שקיבלו מהספונסר, מה קרה למי שביקשו לעזוב את האיחוד, על המסורבים שפוטרו מעבודתם ביום שביקשו לנסוע לישראל ונשארו בלימבו, לפעמים שנים רבות עד שנפתחו השערים ומסך הברזל נפרץ. את העבודה הראשונה מצאה אמא של פ', כטכנאית במעבדה לכימיה. 12 דולר הם שילמו לה לשעה, זה היה הון עתק אז. החברה שהעסיקה אותה היתה סינית, הם לא ידעו מילה באנגלית וגם לא היא, אבל איכשהו תיקשרו. אחר כך גם אבא של פ' מצא עבודה כמהנדס בחברה קטנה.

מה נספר לילדים שלנו? אני שואלת את פ', שהגעתי לארה"ב עם החתול שלי בטיסה ישירה? שמצאתי דירה אחרי חמישה ימים בבית מלון? ופ' מוסיף — שהייתי צריך להסתפק במענק מעבר צנוע של 8000 דולר? הסתדרתם לא רע, אני אומרת בסוף לשניהם, מביטה בשלג דרך החלון הגדול, גידלתם שני פרופסורים ועורכת דין, לא רע. בכלל לא רע, מסכם אבא של פ' בגאווה לא מוסתרת.

אתה צריך לכתוב את כל הסיפורים האלה, אני אומרת לפ' בדרך הביתה. הוא מהרהר בהם, במיוחד באלו שלא הכיר ומהנהן. אבל אני לא באמת חושבת שהוא מבין את מה שאני אומרת. איך בכלל אפשר להבין את הערך של דבר שמעולם לא איבדת. זה לא מובן מאליו שיש לך היסטוריה, לא מובן מאליו שיש לך עדיין את מי לשאול. אני מהרהרת בכל הסיפורים שאולי היו פעם להורים שלי ואני אף פעם לא אשמע. ההורים שלי ואני התקיימנו בשתי ספירות שלא יכלו לחפוף. אני אכתוב בשבילך – אמרתי בסוף.

 

 

5 תגובות בנושא “אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט”

  1. וכתבת כל כך יפה:)
    אגב, השימוש שאת עושה בביטוי "האיחוד הסובייטי" (תרגום מילולי של The Soviet Union") מסגיר את שכבת הגיל שאת משתייכת אליה. בדור שלי אמרו: "ברית המועצות", ובקיצור ברה"מ.
    וגם ההורים של אשתי עברו אז דרך וינה, אבל עלו לארץ. הסיפורים שלהם קשורים יותר לחום הנוראי שקידם את פניהם כאן, ולהכרח לוותר על האולפן על מנת לעבוד ולהביא אוכל הביתה, מה שהשאיר אותם עם עברית בסיסית ביותר כל חייהם.

    אהבתי

    1. תודה! עכשיו שאתה אומר את זה, ברית המועצות באמת נשמע לי יותר הגיוני, גם בדור שלי אמרו ברית המועצות, אבל התרגלתי כל כך לשימוש שעושים שעושה המשפחה של פ' ב"איחוד הסובייטי" שהנטיה שלי היתה לתרגם מילולית את מה שהם אומרים. אבל… באיזו שכבת גיל זה שם אותי?

      מחכה לסיפור שלך…

      אהבתי

  2. ברית המועצות התפרקה ב-1991, ואז הפסיקו להשתמש במונח הזה בעברית באופן שוטף. זה אומר שבאותה עת היית ילדה קטנה, ולא הפנמת עדיין את המונח – ממקם אותך לדעתי כילידת אמצע שנות ה-80'.
    והסיפור שלי לא יגיע כל כך מהר…

    אהבתי

    1. קרוב, אבל לצערי ההערכות שלך נדיבות מידי 🙂 אתה ממעט בהשפעותיה של שטיפת המוח האמריקאית. האמריקניזציה די שטפה הרבה מהעברית שלי.
      (חבל)

      אהבתי

  3. איכשהו פ' תמיד עשה עלי רושם של אמריקאי לגמרי, מהסוג הוואספי הלבן, וסיפור ה'עלייה' של המשפחה שלו לארה"ב הפתיע אותי. ואני עדיין תקועה עם המשפט 'מה נספר לילדים שלנו'.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s