אני והמדיה

אז קיבלתי איזה גרנט והקולג' רצה להוציא פרס רליס. הם נורא אוהבים להוציא הודעות לעיתונות, אני קצת פחות מחבבת את העניין, במיוחד עיתונות שמנסה לתווך מדע לציבור הרחב, אז בדרך כלל אני מתעלמת מהם. זה לא תמיד לטובתי, יש אנשים שיודעים להשתמש בכלים האלה היטב, הם מיטיבים לחייך למצלמה, הם אומרים את כל הדברים הנכונים, עונים לכל כתב שמנחית שאלות בתיבת המייל שלהם וקופצים על כל הזדמנות להשתתף בפודקאסט, תכניות טלויזיה, סרטון קצר על פועלם, ראיון רדיו ואחרים. לאחרונה אפילו שמעתי פרסומת ברדיו באמצע שיר ביוטיוב, של לא אחרת מאשר המנחה בפוסטדוק. פ' ואני החלפנו מבט המום ואז פרצנו בצחוק. יש כמה אנשים שהלכו רחוק מידי. יש כאן הרבה מאלה, גם אנשים כאלה וגם הזדמנויות כאלו. אוניברסיטאות בארה"ב הן עסק כלכלי לכל דבר ויש מאחוריהן מכונה תקשורתית משומנת שעובדת מסביב לשעון. הם מעסיקים עיתונאים פרילנסרים שתפקידם לרחרח אחרי הגרנט היוקרתי או המאמר שיהיו הקליק בייט הבא ושמהם הם יכולים לגזור משמעויות נסתרות, גם אם בניגוד לכל הגיון מדעי.

אבל לא רק את חוסר הדיוק אני מתעבת, אלא גם, ואולי בעיקר, את השימוש הציני בהישגים של אחרים. ההתרברבות הריקה. כשאני מבקשת מהקולג' שישלמו עבור פתרונות בחינה אונליין, הם מתעלמים ממני או ממציאים תירוצים, כשקולגות מתלוננים שאין מספיק מיקרוסקופים ללמד במעבדות, הם נמוגים אל האופק, אבל כשהם רוצים להתרברב בהישגים שלי, הם יודעים יפה לשלוח אחרי את עדת העיתונאים שלהם. לא כל הקולגות שלי רואים את הציניות, וחלקם רואים ועוצמים עיניים, אבל אני, איך לומר, נולדתי למשפחה שפיתחה מומחיות בעניין. מידי פעם הייתי צריכה להדוף שמועות מקרובים רחוקים על מיני הישגים מופרכים שמישהו ממשפחתי רשם לזכותי בעוד איזה מונולוג חסר אחריות. במפגשים משפחתיים אף אחד לא טרח לשאול אותי למעשיי. בימים שעוד הייתי חוזרת מידי פעם מהאוניברסיטה הביתה היו שואלים אותי – אז את בשנה שניה ראשונה שלישית? תואר ראשון? דוקטורט? היה קשה לעקוב, מסתבר. אף פעם לא באמת הקשיבו לתשובה כי שבועיים אחרי זה היו שוב שואלים ברבע עניין – אז מה זה בדיוק התואר הזה? זה תואר שני? שלישי? לפעמים היה נדמה לי שמנסים להבין את הפרטים הבסיסייים רק כדי שאפשר יהיה לעשות בהם שימוש מאוחר יותר, דרך להתרברב על חשבון הישגיו של מישהו אחר, ובמחיר די כבד – במחיר האמת. זכורה לי פעם אחת שפגשתי את החברה החדשה של אחי. אז את לומדת וטרינריה? ההיא פצחה בשיחה ידידותית. מסכנה, חשבתי לעצמי, והוספתי ביובש, לא, זה לא מה שאני לומדת. נשמע קצת לא קשור, אבל איכשהו שני העניינים האלה יושבים אצלי באותו חדר מלא כאוס.

עיתונאים פרילנסרים מצוותים אצלנו כמעט לכל מחלקה, כבר היה לי עניין עם אחד או שניים ובמקום להתעצבן מאיך שהם הופכים כל עובדה מדעית לאוסף רנדומי של תגליות פופוליסטיות הפסקתי לדבר איתם. אז כשאחד כזה, צ'אק, שולח לי מייל על הגרנט שלי, אני מנסה בהתחלה להתעלם. קצת יחסי ציבור זה לא רע, מעיר פ'. אבל אני יודעת שגם הוא מתעב אותם. וגם – שהוא צודק. אני לא יכולה לגמרי להתעלם מחוקי המשחק גם אם הם לא לרוחי, אז במייל השני אני מתעלמת מבקשתו של צ'אק להיפגש, ובמקום זה שולחת לו פרטים טכניים יבשים – זה הגרנט, הנה התקציר, זה אתר המעבדה שלי. בהצלחה בתחקיר. אחרי כמה ימים הוא שולח לי את הכתבה. הוא גזר חלקים מהתקציר והציג אותם כציטוטים שלי, שילב ביניהם פרטים מפורמולה ידועה מראש של כתבה, הוסיף כמה קישורים מהקרן המממנת, מהאתר וסגר עניין. לא רק שהיה מדויק, זה נשמע כאילו הוא ממש ראיין אותי, ושהצלחתי למצוא את כל המילים הנכונות לומר בכל המקומות הנכונים. וואו, אמרתי לפ', הם טובים! קצת בתיעוב וגם קצת בהערכה. נראה טוב, אמרתי לצ'אק. וגם אני סגרתי עניין – גיליתי איך לדבר עם עיתונאים.