שמרי נפשך מן הדומם, מן המחכה

הייתי אולי בת חמש או שש. חזרנו הביתה מהיכנשהו, אולי מדודה שלי. זאת היתה שעת צהריים מאוחרת, קיץ, יום שבת, שכונה לא מרוחקת מהבית, חצץ במקום מדרכה, בתי שכנים מוכרים. בתמונה צועדים ביחד לפחות כמה אנשים – אני בת החמש, אמא שלי בודאות ולפחות שתי אחיות, אולי גם אנשים נוספים. אני שמה לב שכולם נושאים משהו, תיק או שקית ואני מבקשת גם, ממש מתעקשת. אמא שלי לוקחת את הארנק שלה, מניחה בתוך שקית ניילון ונותנת לי ביד. אני מרוצה. עכשיו גם לי יש שקית ביד. אבל השקית גדולה ואני נמוכה ועם כל צעד היא משתפשפת במדרכה, עד שהחצץ פוער בה חור. כשאנחנו מגיעים הביתה אמא מגלה שהשקית שנתנה לי ריקה. אני לא זוכרת את ההמשך, אולי פנים מוטרדות, מישהו בודאות נשלח לחפש את הארנק. לא זוכרת אם הוא נמצא בסופו של דבר או לא או אם היה בו משהו חשוב. לא זוכרת אם כעסו עלי או אמרו לי לא נורא, לא קרה שום דבר, או כעסו על עצמם שנתנו אחריות גדולה בידיים של ילדה כל כך קטנה. אבל אני זוכרת את התחושה. עוד לא היה לה שם של ממש אבל התביישתי בהתעקשות שלי, הרגשתי תינוקת, הרגשתי שאיכזבתי מישהו. זה אולי הזכרון הכי מוקדם שלי של אשמה.

שלא כמו אפיזודות אשמה חולפות, הורות היא תחושת אשמה קבועה שנוגעת בכל נים של היום. בהתחלה זה היה ההנקה שלא צלחה, אחר כך ההחלטה להפסיק את השאיבות, או אם הנחתי אותה בעריסה כשהיא ערה במקום לשחק איתה ולדבר אליה, או אם החיתול רטוב מידי ומזכיר לי ששכחתי להחליף אותו בהאכלה הקודמת, או אם אני מוותרת על המנשא כי כואב לי הגב למרות שהיא שמחה להישאר בתוכו. פעם אחת היו אצלנו חברים והיא היתה עלי בתוך מנשא, ופתאום נתקפה אי שקט. ניסיתי להרגיע אותה עד שהחברה אמרה – נראה לי שהיא רעבה – והצביעה על כמה סימנים שלגמרי פיספסתי. אין מצב שהיא רעבה, אני זוכרת שעניתי, היא רק אכלה, אבל בכל זאת ניסיתי והפיצפונת היתה רעבה להחריד, וכל הזמן שהאכלתי אותה חשבתי לעצמי איך פיספסתי את זה? איך מישהו שראה אותה בפעם הראשונה זיהה שהיא רעבה ואני לא?

לא רק אירועים מתויגים עם אשמה. גם חפצים מסוימים נראים כמו אשמה, הכסא נדנדה למשל, על כל מגוון כפתוריו שמערסלים ומנגנים. בקבוק שמבקש לדמות פטמת שד, מסך טלפון שמסיח את דעתי לרגע כשאני איתה, קרע תמונה בחלון של סבתא הולכת איתה בעגלה לאורך ורוחב הרחוב כשאני באמצע שיחת זום. מה הדבר הבא בתור – טבלט? הכניסה לפעוטון? כולם מחכים לי בסבלנות, יודעים שלא אפסח עליהם.

רוב הזמן אני יודעת שזה בסדר. זה חלק מהעניין. לפעמים אני אפספס, לפעמים אני אתעצל, לפעמים אני אהיה מוסחת. שתחושת האשמה הזאת נפוצה, שאני לא המצאתי אותה, שכולם מרגישים ככה, שזה לא אומר שאני אמא גרועה, שהיא תגדל בסדר גמור גם אם היא לא תקבל מאה אחוז מתשומת הלב שלי, ושאני עדיין אותה הבת אדם שהייתי לפני שהיא הגיעה לעולם ומילאה בו כל חלל פנוי ולא פנוי, רק שעכשיו יש לי הרבה פחות זמן לעשות את כל הדברים שאני רוצה או צריכה לעשות. כל זה ועדיין, התחושה הזאת מזדחלת מתחת לעור כמו גנב בלילה והמקסימום שאני יכולה לעשות זה לטאטא אותה החוצה אחרי שכבר ליכלכה לי את הבפנים.

בשבת האחרונה הייתי אצל קאתי. היא מופקדת על לתקן לי את השרירים המקולקלים. הורות היא הרבה דברים, אבל אף אחד לא סיפר לי שהיא (גם) שרירים תפוסים וגב כואב, בערך כל הזמן. לפעמים אנחנו מפטפטות בזמן שהיא נועצת אצבעות נחושות מתחת לשכמות שלי. בפעם האחרונה היא אמרה משהו על טלפונים ואיך שהיא נפטרה מהטלפון החכם שלה אחרי ששמה לב שאנשים מגיבים בגוף כשהיא מוסחת על ידי הטלפון שלה. אמרתי משהו על טלפונים ותינוקות והיא ענתה שזה מסובך כי תינוקות צריכים לדעת שהם עיקר תשומת הלב כי הם באמת העיקר כשמאכילים אותם או רוחצים אותם, אבל שהם גם צריכים ללמוד שהם לא מרכז היקום וגם שלהורים שלהם יש צרכים. זו היתה אמירה פשוטה, כמעט בנאלית, אבל באותו הזמן, גם משמעותית מאוד, מסוג הדברים שנשמעים מובנים מאליהם אבל רק כשהם נאמרים בקול, פתאום מתחוור שהם מעולם לא נשקלו.

5 תגובות בנושא “שמרי נפשך מן הדומם, מן המחכה”

  1. אוי, הטוטאליות!
    תחושת האשמה האימהית היא דרכו החכמה של הטבע להבטיח שהצאצאים יקבלו טיפול ראוי ויזכו להעמיד דור נוסף. האבולוציה טיפחה את התכונה הזו היטב והנה אנחנו כאן.
    לפחות בהתחלה זה הורמונלי לגמרי, ומעניין שהיו לי חוויות כאלה עם הילדים גם כאבא. אני זוכר שכהבן הבכור נולד, אחרי שהבאנו אותו הביתה, הפכתי לזכר טריטוריאלי כמו כלב שמירה ולא יכולתי לסבול שמישהו חוץ מאמא שלו וממני נוגע בתינוק. הייתי ממש צריך לרסן את עצמי לא להתנפל על הסבתות והסבים…
    אני חוזר לטוטאליות של ההורות: זה מאוד מאוד שונה מכל חוויה אחרת שהייתה לך עד היום וזה מאוד מאוד קשה. מובן שעם הזמן מתרגלים, הילדים גדלים וכו' ומבחינות מסוימות זה יותר קל, אבל אז מופיעים קשיים אחרים… אבל – במובן הכי אגואיסטי שיש – עבור מי שרוצה בכך, הורות הוא חוויית-חיים אדירה, כנראה הגדולה מכולן.
    ועכשיו לכי לבדוק מה שלום הפצפונת:)

    Liked by 1 person

  2. יתכן ובגלל שאני גבר, רגשות אשם לא היו מעולם חלק מ"היות הורה" אצלי. אני חייב לציין, שעקב מצבנו הכלכלי, ומצבי האישי אי אז, בת זוגי חזרה לעבודה מהר [היא הרוויחה בוכטות של כסף ונזקקנו להן ] ואני גידלתי את הבכורה. לא היתה בעיית הנקה, כי לא היתה הנקה כלל, ותפקדתי, לטעמי היטב, ללא רגשות אשם.
    אולי הפרס שזכיתי בו הוא שעת הילדה קיבלה מחזור בפעם הראשונה היא פנתה אליי ולא לאמהּ, וקיבלה ממני את הנשיקה על המצח שברכה אותה על הצטרפותה לעולם המבוגרים, וגם נשלחתי אחר כבוד לרכוש את כל מוצרי ההיגיינה הנחוצים.

    Liked by 1 person

  3. כל כך כל כך מוכר. במיוחד מזדהה עם האשמה שמישהו אחר זיהה צורך שלה שאת פספסת. תחושות קשות ואין לי מושג איך נמנעים, אבל אולי צרת רבים מנחמת פה.

    ואולי יעזור לא לשכוח שאת כל השאר כן זיהית. שכבר מי יודע כמה שעות כן נשאת במנשא. שאת עושה בשבילה כל מה שאת יכולה ומעבר.

    להורים יש צרכים, זה נכון פשוט ובהיר.

    אהבתי

  4. היופי עם רגשות האשמה ההוריים זה שמרוב שהם נכחים כל הזמן, עם הזמן מפסיקים להרגיש אותם. מידי פעם הם צפים בתודעה, ולא מעוררים שום דבר מעבר ל"לכו כבר, גם כן אתם, מה אתם תורמים". אבל זה לוקח זמן, ויש כמה משוכות משמעותיות שצריך לעבור בדרך.

    לתחושתי הסובייקטיבית, כשילד רואה את אמא שלו שותה קפה, או מדברת עם מישהו פנים מול פנים, הוא לומד מזה שגם לאמא שלו יש צרכים, והוא לא תמיד מרכז היקום. לעומת זאת, כשהוא רואה אתר אמא שלו שקועה במסך, הוא רק לומד מזה שמרכז היקום הוא המסך, מה שהופך את המסך לאובייקט הנחשק ביותר עבורו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s