געגוע

קראתי איזה ספר לאחרונה. שום דבר משמעותי לדווח, היו בו הרבה קלישאות על געגועים לארץ של מהגר ישראלי בארהב. עם האישה שמנסה נורא להתערבב ובסוף מוצאת את עצמה בקהילת הנשים הישראליות הטיפוסית והילדה שנהיית אמריקאית ומסרבת לדבר בעברית (החלק הזה הרגיז אותי במיוחד, כאילו שילדים אמריקאים הם מין פלקט שטוח). לרוב אני מתעצבנת מספרים כאלה, כי הם פורטים על איזה מיתר לא משומש ויותר משהם מייצרים איזו מלודיה, הם חורקים כמו צירים של דלת שמזמן לא שומנו. לא צפיתי את הזוית הזאת כשהתחלתי לקרוא, וכשהגעתי אליה, כבר היה מאוחר.

בכל זאת היה איזה משפט שנשאר קצת (עיין ערך – גם תרנגולת עיוורת מוצאת מידי פעם גרגר וגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום) – הגעגוע "לרדת למטה", בכפכפי אצבע ובגדים מרושלים, לשבת על ספסל ברעש והלכלוך של העיר הגדולה ולפטפט עם מישהו. לפטפט מהלב. עדיין לא מצאתי לזה תחליף.

בשנים האחרונות (מינוס קורונה) אני נהנית לנסוע לכנסים בעיקר כדי לפגוש ישראלים. מי שרואה אותנו מהצד רואה לרוב חבורה שמתפקעת מצחוק על איזה קשקוש כזה או אחר. חלק מהאנשים מבוגרים הרבה יותר ממני, מיעוטם נשים, חלקם מגיעים מישראל, חלקם כמוני, כבר שנים ארוכות מחוצה לה, אבל הישראליות חוצה גבולות. יש את החוקר שמידי פעם פולט בעברית איזה אישה קשה את, והשני ששואל אם כבר התחתנתי. ויש את אלה שפורשים ידיים רחבות לחיבוק שעדיין מפתיע אותי. יש איזה מוד שאני מרשה לעצמי רק איתם ועם פ' ואולי עם עוד כמה חברים קרובים, אבל זה לא שם, זמין, בספסל למטה, ואל זה אני קצת מתגעגעת.