יצאנו לחופש

יצאנו לחופש, בפעם הראשונה מאז שהאוגרת נולדה. כלומר בערך, נסענו לאח של פ' בעיר גדולה ולקחנו איתנו גם את אמא של פ' שנידבה את שירותי הבייביסיטינג שלה בעוד אנחנו מתרגלים חופש. חופש זה שריר מאוד חלש, מסתבר, ופ' ואני היינו קצת אבודים ולא ידענו איך מפעילים את השריר התפוס הזה. מידי פעם הזכרנו לעצמנו שהחיים לא צריכים להיות מגניבים, מספיק שאנחנו מגניבים וכל מה שצריך זה לצאת לדרך וכבר נמצא מה לעשות עם עצמנו.

אחרי שיטוט מה, מצאנו את עצמנו נכנסים אל אולם בית המשפט. קצת קשה להסביר את העניין אבל אפשר לקרוא לזה תחביב שהמצאנו לעצמנו מתישהו. רואים בית משפט? נכנסים! תמיד יש לי קצת תחושה שאנחנו עושים משהו אסור, אבל אף פעם לא שואלים אותנו שום דבר ופ' טוען בלהט שזאת אמריקה ושזאת זכותנו הטבעית והמוסרית להאזין לכל דיון שנחפוץ בו. לפעמים אנחנו נופלים על דיונים משמימים של חברות ביטוח. הפעם איתרע מזלנו להיכנס לדיון בעניין נאשם בפונגרפיית ילדים. הנאשם נראה רגיל לגמרי, ובכלל לא פדופיל, מה שהרגיש די קריפי והשופט התעמר בעורכי הדין, די בצדק, כי הם שניהם היו גרועים. העורך דין של ההגנה היה גרוע במיוחד, לא הצליח לנסח טיעון אחד שלם, בירבר ללא אבחנה, שכח תכופות מה הוא רוצה להגיד ופ' ואני הסכמנו שלא היינו לוקחים אותו כתלמיד מחקר. אחר כך היתה הפסקת צהריים וכל האולמות התרוקנו אבל לא ויתרנו וחזרנו גם אנחנו אחרי הסושי. השומרים בכניסה נפנפנו לנו לשלום ולא היה נראה שאיכפת להם מקיומנו או מלבושנו הלא אשם או עורכדיני בעליל. באולם הבא השופט שאל אותנו אם אנחנו קשורים לתיק. שיט, עלו עלינו, חשבתי מיד. נדנו בראשנו. סתם צופים? הוא שאל, ואנחנו אישרנו. כי יש, הוא המשיך, משפט רצח בחדר ליד והוא שמע שאנשים מוצאים את זה יותר מעניין. ואז הוא זנח את התיק וביקש מהרשמת לבדוק באיזה חדר המשפט רצח ושלח אותנו לשם ואמר שאנחנו מוזמנים לחזור אם זה לא מסתדר.

הלכנו לשם, אבל הם בדיוק בחרו מושבעים ולא נתנו לנו להיכנס. ואני ישר התעצבנתי, כי מה פתאום לא נותנים לנו להיכנס באמריקה? אחרי מי יודע כמה דיונים שבהם ישבנו שתוקים בפינת האולם, מחכים שמישהו יבוא ויגרש אותנו, סוף סוף קיבלנו את האישור הרשמי שמעשינו תקינים, מה שמיד העביר אותי ממוד מהוסס למוד אינטייטלד. אז חזרנו לאולם הראשון, ותכף הבנו שהשופט ידע על מה הוא מדבר כי זה היה אחד התיקים המשמימים ששמענו, אבל נשארנו עד הסוף, גם כי לא רצינו להעליב את השופט החביב, וגם כי חופש חייבים לתרגל.