בהלה מתוקה

לפעמים, בימים שפ' לוקח את האוגרת לגן אני מתעוררת עם תחושת בהלה, מהסוג שהיה קורה לי פעם כשהייתי חושבת על הגרנט שלא שלחתי או המאמר שנדחה, הפעם אני נבהלת שהתעוררתי מאוחר מידי ולא הספקתי להגיד לגורה בוקר טוב ושלום לפני שהיא הולכת. הצחקוק שלה מלמטה מודיע לי שעוד לא מאוחר, כי פ', כמוני, גורר את הבוקר עוד קצת, להנות מהפלא הקטן. ובכל זאת אני חושבת לעצמי – בהלה, הרגל שכבר לא יעבור מהעולם ורק מחליף ידיים, אבל מתוקה.

***

חגי ישראל הולכים ומתמעטים ממני. אני לא מצליחה לזכור אותם ולא להתחבר אליהם. ההורים של פ' והחברים המאוד לא ישראלים שלנו שולחים לנו שנה טובה, עוד לפני שמגיעות הברכות הספורות מישראל, כי הם קראו איפשהו בפייסבוק שזה קורה היום. פ' מתמרמר על כך שהוא שומע על ראש השנה מהם ולא ממני, אבל גם השנה שכחתי עד שפתאום נזכרתי, במחשבה מעט בהולה, שהאוגרת הקטנה שלי נולדה בראש השנה ואתמול היא הפכה מגור לבת אדם קטנה בת אחת.

***

לפני כמה ימים כשהאוגרת היתה חולה, היא התעוררה תכופות במהלך הלילה. זה היה הלילה שלי והייתי עייפה מאוד. האוגרת היתה מצוננת והתקשתה לנשום ולבסוף נרדמה עלי בתנוחה לא מאוד נוחה, אבל לא היה לי לב להזיז אותה עד שכבר נרדמה. אז היה אמצע הלילה, והסלולרי היה בחדר אחר, אז התנדנדתי בכורסה בעיניים עצומות וניסיתי להעביר את הזמן בלהיזכר בכל השותפים לדירה שהיו לי בתל אביב, ונזכרתי בארבעה הראשונים בדירה המאוד ראשונה ליד אוניברסיטת תל אביב, ונזכרתי גם במיכל וברונן ובעומרי שבאו אחריה, אבל לא הצלחתי להיזכר בשלושה שהיו באמצע, היה בחור מעצבן שלא חיבבתי ועוד שתי בנות שגרתי איתן לפחות שנתיים ונדמה לי שדווקא כן חיבבתי, אבל לא הצלחתי להיזכר בשמותיהן. ואמרתי לעצמי, זה רק בגלל שאמצע הלילה ואני חצי רדומה, ובטח מחר אני אזכר, אבל גם ביום שאחרי לא נזכרתי. ומאז אני הולכת בבית או ברחוב ומשתאה – איך אפשר לשכוח? כתובות, שמות, חגים, אנשים. פנים שהיה נדמה לי שאזכור לנצח. ואחריה שוב מגיעה הבהלה הקטנה הזאת – באמת עברו כל כך הרבה שנים?

***

לפני שבוע הגשתי את התיק שלי לקביעות, חשבתי שהאירוע יהיה יותר דרמטי, אבל לא היו דרמות. הגשתי וכנראה שיהיה בסדר. אולי אפילו יותר מבסדר. הלוואי ומישהו היה מספר לי את זה לפני חמש שנים וחוסך ממני את כל הבהלות הלא מתוקות.