כל החלומות אשר חלמנו

בחמש בבוקר אנחנו מתחלפים – איש הלילה מרפה מעט משריריו ואיש הבוקר מתכונן ליום חדש. בדרך כלל האוגרת ישנה לילות שלמים, וגם אנחנו. לפעמים, אם היא קצת מצוננת, היא מתעוררת בלילה ואז באופן כמעט אוטומטי שנינו מסתכלים בשעון. לפני יומיים היא התעוררה בארבע וחצי בזעקות שבר, זה היה הלילה שלי, אבל פ' כבר נמתח ליום חדש ושלח אותי להמשיך לישון. ביום שאחרי אמרתי לו שאני אוהבת את זה שגם אחרי כל כך הרבה שנים ביחד אנחנו עדיין מתרגלים חמלה יומיומית. הוא צחק ואמר שזאת לא היתה חמלה, אלא חישוב קר – הוא כבר היה חצי ער ובשבילו לקום כל כך מוקדם זה לא כל כך נורא, והוא יודע שזה נורא בשבילי. צחקתי גם אני ואמרתי – הרגע תיארת חמלה.

קוין וטניה הם החברים הכי טובים שלנו. הם מאוד אמריקאים והם גם חברים נורא ישראלים. הם באים סתם לקפה, מתקשרים כדי לפטפט, משאירים לחם שהרגע אפו על מפתן הדלת. אפשר להגיד להם ללכת הביתה כשעייפים ולהגיד להם לבוא בבהילות כי חייבים לדון בחדשות מרעישות. כשהאוגרת חולה, הם מגיעים עם טייק אווי ולוקחים אותה על הידיים בזמן שאנחנו אוכלים. הם יבואו להזיז ספה מהסלון למרתף והם אומרים את האמת, מבלי לנבוח או לשפוט. אני עדיין מתעצבנת שאנשים אומרים שאי אפשר לעשות חברים אמריקאים. ומתעצבנת כפליים כשאומרים את זה ישראלים, כאילו הם המציאו מונופול על חברות, או שיש להם איזה תו תקן צבאי שאף אחד לא יכול לשכפל.

קוין שאל אותי לפני כמה ימים אם הייתי רוצה לחזור לישראל. זה היה אחרי שדמיינו את כל המקומות שהיינו עוברים או לא עוברים אליהם בערב סתיו מורגש היטב, לאורה של מדורה בחצר האחורית שלהם. היססתי. מתישהו כשכל זה התחיל אני חושבת שרציתי, אחר כך כבר לא, ויותר מאוחר כבר הפסקתי להרהר בזה. ועכשיו נוסף רובד נוסף, אני לא רוצה לגור הרחק מההורים של פ' ואני לא רוצה לקחת את האוגרת הרחק מהם. אני נהנית לראות את מערכת היחסים המתוקה שיש להם איתה ואני יודעת שבישראל אין לי משהו אחר לתת לה במקום. ופתאום חשבתי לעצמי – זה מה שאנשים מתארים – ושאף פעם לא הבנתי – כשהם אומרים שהם לא רוצים לגור רחוק מהמשפחה שלהם, כי אפילו מהצד הנורמלי במשפחה שלי מעולם לא היתה לי בעיה להתרחק. והנה – אוגרת אחת וסבא וסבתא, וכמה מחוקי היקום מתגלים גם לי.

כשאני מרדימה את האוגרת אני שרה לה בעברית. אני צריכה לפשפש היטב כדי למצוא שירים שאני יודעת את המילים שלהם ושנעים לי לשיר אותם, כי אם אני סתם שרה, האוגרת ישר קולטת ומסרבת לישון. הרבה פעמים אני נתקעת על אותם שירים ואז יש לי הרבה זמן להרהר במילים שלהם. אחד האהובים עלי הוא שיר ההד של אריק לביא. נורא קל לבלבל בין הבתים שלו ועדיין תקועה לי התמונה הזו מהקליפ שלו, אי שם בשנות השמונים שר את כל החלומות אשר חלמנו וברקע עומדת נערה צעירה, שהנחתי אז שהיתה ביתו. לפעמים אני מתקשה להאמין שעברתי את גיל ארבעים. אבל אז אני מסתכלת סביבי ורואה חמלה וחושבת שזה בסדר, שאם כבר להזדקן, אז ככה.