כל החלומות אשר חלמנו

בחמש בבוקר אנחנו מתחלפים – איש הלילה מרפה מעט משריריו ואיש הבוקר מתכונן ליום חדש. בדרך כלל האוגרת ישנה לילות שלמים, וגם אנחנו. לפעמים, אם היא קצת מצוננת, היא מתעוררת בלילה ואז באופן כמעט אוטומטי שנינו מסתכלים בשעון. לפני יומיים היא התעוררה בארבע וחצי בזעקות שבר, זה היה הלילה שלי, אבל פ' כבר נמתח ליום חדש ושלח אותי להמשיך לישון. ביום שאחרי אמרתי לו שאני אוהבת את זה שגם אחרי כל כך הרבה שנים ביחד אנחנו עדיין מתרגלים חמלה יומיומית. הוא צחק ואמר שזאת לא היתה חמלה, אלא חישוב קר – הוא כבר היה חצי ער ובשבילו לקום כל כך מוקדם זה לא כל כך נורא, והוא יודע שזה נורא בשבילי. צחקתי גם אני ואמרתי – הרגע תיארת חמלה.

קוין וטניה הם החברים הכי טובים שלנו. הם מאוד אמריקאים והם גם חברים נורא ישראלים. הם באים סתם לקפה, מתקשרים כדי לפטפט, משאירים לחם שהרגע אפו על מפתן הדלת. אפשר להגיד להם ללכת הביתה כשעייפים ולהגיד להם לבוא בבהילות כי חייבים לדון בחדשות מרעישות. כשהאוגרת חולה, הם מגיעים עם טייק אווי ולוקחים אותה על הידיים בזמן שאנחנו אוכלים. הם יבואו להזיז ספה מהסלון למרתף והם אומרים את האמת, מבלי לנבוח או לשפוט. אני עדיין מתעצבנת שאנשים אומרים שאי אפשר לעשות חברים אמריקאים. ומתעצבנת כפליים כשאומרים את זה ישראלים, כאילו הם המציאו מונופול על חברות, או שיש להם איזה תו תקן צבאי שאף אחד לא יכול לשכפל.

קוין שאל אותי לפני כמה ימים אם הייתי רוצה לחזור לישראל. זה היה אחרי שדמיינו את כל המקומות שהיינו עוברים או לא עוברים אליהם בערב סתיו מורגש היטב, לאורה של מדורה בחצר האחורית שלהם. היססתי. מתישהו כשכל זה התחיל אני חושבת שרציתי, אחר כך כבר לא, ויותר מאוחר כבר הפסקתי להרהר בזה. ועכשיו נוסף רובד נוסף, אני לא רוצה לגור הרחק מההורים של פ' ואני לא רוצה לקחת את האוגרת הרחק מהם. אני נהנית לראות את מערכת היחסים המתוקה שיש להם איתה ואני יודעת שבישראל אין לי משהו אחר לתת לה במקום. ופתאום חשבתי לעצמי – זה מה שאנשים מתארים – ושאף פעם לא הבנתי – כשהם אומרים שהם לא רוצים לגור רחוק מהמשפחה שלהם, כי אפילו מהצד הנורמלי במשפחה שלי מעולם לא היתה לי בעיה להתרחק. והנה – אוגרת אחת וסבא וסבתא, וכמה מחוקי היקום מתגלים גם לי.

כשאני מרדימה את האוגרת אני שרה לה בעברית. אני צריכה לפשפש היטב כדי למצוא שירים שאני יודעת את המילים שלהם ושנעים לי לשיר אותם, כי אם אני סתם שרה, האוגרת ישר קולטת ומסרבת לישון. הרבה פעמים אני נתקעת על אותם שירים ואז יש לי הרבה זמן להרהר במילים שלהם. אחד האהובים עלי הוא שיר ההד של אריק לביא. נורא קל לבלבל בין הבתים שלו ועדיין תקועה לי התמונה הזו מהקליפ שלו, אי שם בשנות השמונים שר את כל החלומות אשר חלמנו וברקע עומדת נערה צעירה, שהנחתי אז שהיתה ביתו. לפעמים אני מתקשה להאמין שעברתי את גיל ארבעים. אבל אז אני מסתכלת סביבי ורואה חמלה וחושבת שזה בסדר, שאם כבר להזדקן, אז ככה.

8 תגובות בנושא “כל החלומות אשר חלמנו”

  1. כשהיינו 4 שנים בפוסט ד"ר ב-NIH, היו לנו לא מעט חברים אמריקאים (יהודים ורובם גם לא יהודים). חברי אמת ממש. וזה מאשש את הטענה שלך לגבי חברות עם אמריקאים. הלא יהודים אהבו אותנו, כי לטענתם אנחנו דומים להם בהתנהגות יותר מאשר ל"יהודים הגלותיים". כשאנחנו מגיעים לפעמים לאזור לכנסים, המפגשים איתם מאוד מרגשים. כאילו לא עברו שנים. למרות שהיו לנו הצעות משרות אקדמיות וגם בביוטק, הצעות מפתות מאוד להשאר (בוודאי מבחינה כלכלית), חזרנו בעיקר בגלל המשפחה.
    לגבי חזרה לארץ, ידועה תופעת החמש שנים כנקודת האל-חזור. כנראה שסטטיסטית זה באמת עובד כך. כשחזרנו לארץ אחרי הפוסט, עברנו הלם תרבותי של ממש ולקח לנו כשנה להתאושש ולהתרגל שוב לתרבות הלוונט.
    כמדומני הנכדה שלי בערך בגילה של הבת שלך. אבל היא עדיין לא ישנה כל הלילה וגם לא הרבה במשך היום. מזל שהיא יכולה להתעורר ב-4 בלילה ולהעביר עוד קצת זמן בדיבור עם הבובות לפני משכימה את ההורים 🙂

    אהבתי

    1. תמיד חשבתי על תופעת החמש שנים כעניין בירוקרטי, אבל זה עניין אמוציונאלי של ממש. בדיוק הנקודה שרואים מעבר לסטריאוטיפים ורחוקים מספיק מהישראליות כדי לראות אותה על כל גווניה – הטובים הוקודרים. אני בכל מקרה תכף סוגרת עשר…

      אהבתי

  2. שמח שדברים מסתדרים לך. ההתנהגות שאת מתארת איננה ישראלית מבחינת המיליה הישראלי, בישראל, איתו אני חי. אולי, אולי וגם זה לא ממש בטוח, בקיבוץ או במושב.

    אהבתי

      1. כי בעיר התופעה הזו לא קיימת, או לפחות בקרב בני 40+ ומעלה. אבל לא זכור לי שבילדותי נכנס מישהו אלינו הביתה אם לא הוזמן. בקיבוץ, שמתי לב, זו תופעה מוכרת. עוברים בשביל, רואים אתה בחצר נכנסים ומחכים לכוס קפה. גררררררררר

        אהבתי

  3. החברים האמריקאיים נשמעים מקסימים. חברות אמיתית. אם טוב לך שם, זה בהחלט שיקול ענקי בעד להישאר. כשהייתי תינוקת גרנו 3 שנים באנגליה, שם אבי עשה דוקטורט ועשה חיל. הציעו לו שם משרה טובה ויכולנו להישאר, ולהורים שלי היה טוב שם. אבי החליט לחזור לישראל (למיטב הבנתי מטעמי אהבת הארץ, משפחה וכו'. קשה היה לו לחשוב על לעזוב את ישראל מכורתו), והוא מתחרט על זה עד היום, לאור ההידרדרות והשינויים השליליים האדירים שחלו בישראל מכל הבחינות – המנטליות, ההתנהגות במרחב ציבורי, מצב הסביבה והטבע, ועוד ועוד…
    הזדקנו, הא? 🙂 גם אני עברתי את גיל ארבעים, אוטוטו 44 (ונטולת ילדים), וככה זה, השנים חולפות להן… אבל באמת שאם להזדקן (והרי אין ברירה אחרת) אז ככה. אני מזדהה ומסכימה 🙂
    גם אני זוכרת את הקליפ הזה של אריק לביא ל"כל החלומות", ומאוד אוהבת את השיר המרגש הזה. והנערה שאיתו בקליפ ושרה יחד איתו היא אכן בתו נועה לביא:

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s