שלושה סיפורים

בבוקר הייתי צריכה לרוץ לסופר. מיהרתי דרך המדפים לקחת את מה שהייתי צריכה ואז ניגש אלי אחד, נראה כמו הומלס מלוכלך והגיב למבט המחפש שלי בשאלה. האם אני צריכה עזרה? הייתי צריכה עזרה, לא מצאתי את הקמח אבל מיהרתי לענות לא לא. אחרי שהעמסתי את השקיות לאוטו, נכנסתי והתנעתי, ראיתי את אותו הומלס מהדס באיטיות במגרש החניה, דוחף לאיטו עגלה ריקה. הוא היה שמן מאוד ולבש בגדים לא תואמים. כשחלפתי מולו עם האוטו הוא נופף לי, נופפתי חזרה באי נוחות, הוא נופף עוד קצת, מצביע על משהו, חשבתי לרגע שהוא נוזף בי שלא החזרתי את העגלה כראוי (החזרתי), אבל לא חיכיתי לראות מה יש לו לומר ומיהרתי להתעלם ממנו ולנסוע משם. כבר ברמזור הראשון עברה לי בראש המחשבה שאולי הוא רצה להגיד לי ששכחתי משהו בעגלה. בראש עברתי בזריזות על השקיות שאספתי מהעגלה ומראה העגלה כשהחזרתי אותה למקומה ומיד גירשתי את המחשבה. ברמזור השני, תהיתי אולי הוא עובד שם. בבית, התחוור לי מה שכחתי, פריט שלא היה בתוך שקית, קטן ולא חשוב, אבל הרגשתי הכי עלובה בעולם. האיש כנראה עובד שם, הוא רצה לעזור לי. פעמיים, ואני ניפנפתי אותו כאילו היה אבק אדם.

***

לפני כמה ימים מצאנו פ' ואני שראש המחלקה שלי מגיב לפוליטיקאים בטוויטר במשפטים שמזכירים ילד בן שש. לתומכי טראמפ הוא אומר "you are moron", בפעם אחרת ראינו שאמר לאיזה סנטור מתנגד חיסונים this is deep shit. צחקנו עד כלות. קשה לתאר קונטרסט גדול מזה. האיש בגובה מטר ותשעים לפחות. אני מעריכה שהוא לפחות בן שישים. הוא תמיד חנוט בחליפה ועניבה ודיבורו רציני להחריד. הוא מסוג האנשים שמלחיצים אותך רק בגלל שהוא אומר כל כך מעט, וכשהוא כבר אומר משהו, זה תמיד הדבר הממלכתי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. והנה, בזמנו הפנוי הוא אומר לאנשים משפטים כמו – אתה מפגר ואמא שלך חמורה. לזכותו יאמר שהוא גילה את המדיה החברתית רק לאחרונה ונראה לי שהוא עדיין לא מבין שהעוקבים שלו מקבלים עדכונים שוטפים על מעלליו ברשת. מאז, בכל פעם שאני צריכה לצחוק קצת, אני מבקשת מפ' שיחפש לי איזה עדכון מהיממה האחרונה והוא מיד שולח צילום מסך. פרייסלס.

***

הערב, אחרי שהאוגרת נרדמה, ישבנו פ' ואני במטבח (הנקי) והירהרנו במה לאכול. פתחתי ארון ומיד הציצה אלי קופסת שוקולית, הצהובה הזאת של עלית עם שני ילדים ששותים בקשית. מתישהו מצאתי אותה באיזה חנות בסביבה ושכחתי ממנה. מלאת עוז והתרגשות מיהרתי לפתוח אותה ולאכול את השוקולית בכפית. דחקתי בפ' שיטעם. דחקתי היא מילה די מדויקת כי הוא "לא רצה להרוס את הטעם שיש לו בפה" אבל בסוף הוא התרצה. זה לא טעים, הוא קבע. מה שטעים לך זה הזכרון. אמר והלך לישון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: