גם אני פעם היו לי אופניים וספר

סמסטר האביב מחזיק בשם הרבה יותר מוצלח מתוכנו. לרוב זה סמסטר מהגהנום שבו קיבצתי (לא בלי טרחה מרובה) את כל חובות ההוראה שלי. השנה גם הצליחו להתקבץ הסמכות של שתי סטודנטיות, ביניהן הדוקטורנטית הראשונה שלי, מאמרים שהעלו אבק ועוד שאר שירותים לעולם. שירותים קהילתיים זה המרכיב החמקמק בעבודה של פרופסורים שלפעמים יכול למלא את כל יומם אבל אין לו זכר בספרים או בחישובים – service. העבודה שלי מורכבת מ25% הוראה ו-75% מחקר. אף אחד לא כימת את מרכיב הסרביס כאילו הוא איננו. כאילו כל השעות האלו בפאנלים של גרנטים, בריוויו של מאמרים, בועדות איתורים, ועדות פרסים וועדות כנסים אינן באמת מתכלות. אבל האמת היא שמדובר במאורת ארנב ואפילו שבחרתי את חובותיי בקפידה, מצאתי את עצמי עם הרבה יותר מידי חובות משמימות.

נתקפתי צורך עז לכתוב באמצע היום. זה התחיל משיטוט בפייסבוק שהציע לי כמה נשים שמזמן לא דיברתי איתן. כמעט חמש עשרה שנה למען האמת. אז, החיים קיבצו אותנו לקבוצת קטנה וחדורת אג'נדה בקמפוס. במשך כמה שנים עמלנו על מה שהאמנו בו אז בכל ליבנו ואז נתפזרו דרכנו. בחנתי אותן בעיון, כולן נשים מוצלחות מאוד, רהוטות להפליא, נטולות חיי קטלוג. שמחתי להיות חלק מהן. אחת מהן כתבה באריכות על חייה כמורה במוסד אקדמי בארה"ב, זה קצת כיווץ לי את הבטן. מזמן לא קראתי משהו שהזכיר לי כמה כתיבה יכולה לגעת.

כתבתי לא מעט בימים האחרונים. למעשה, אלו הם חיי, לפחות מחצית מהיממה מוקדשת לכתיבה. בשאר הזמן אני מתרגלת חמלה עם לפחות 200 סטודנטים שמרביתם לא חצו את גיל העשרים. אני לא חושבת על כך יותר מידי, הכתיבה הפכה למשהו טכני, משפטים קצובים מנוסחים בקצרה. מידי פעם אני מדגישה משפט וכותבת עליו רפטטיב. גאוותי הגדולה היא על משפטים שאני מקצרת באחת בחצי ולא וגורעת מתוכנם. אלו לא חיי הכתיבה שתיכננתי, חשבתי על משהו קצת יותר אימפולסיבי וקצת פחות מהודק אבל בכל זאת מזדחל סיפוק כשאני משלימה יצירה.

איך נראית אבולוציה של חוקר? מסע בעקבות דיוק, מסע אחרי רעיונות גדולים ומשפטים קטנים. מסע אחרי ניסויים אלגנטים, ורתיעה עזה מעבודה סיזיפית חסרת אימפקט. אימפקט על מי? כבר זרקתי לפח מחקרים שלא נראה לי היה לשחת את זמני בכתיבתם. הם פחות מטרידים אותי היום, תמיד יש חדשים והאויב החדש הוא לא כמות הידע שמצטברת ויש לחלוק עם העולם, אלא הזמן.

האוגרת שלי קיבלה דרכון ישראלי היום. איש אחד הניח מעטפה על מפתן הדלת והלך. אני חושבת שזה הפעם הראשונה שראיתי את שמה המלא מודפס באותיות עבריות במסמך רשמי. היא עוד לא מדברת אבל מבינה היטב כשאני מדברת אליה בעברית ומתעלמת ממני כשאני מדברת באנגלית. היא פותחת ספרים מצד שמאל וימין באקראי ומגיבה לאבא וסבא וסבתא והמורות בגן בשתי שפות נוספות. לא פעם אני תוהה מה מתרוצץ במוחה הקטן כשהיא צריכה לנווט בין בליל השפות האלו. הייתי רוצה שהיא תאהב את השפה העברית כמו שאני אוהבת. הייתי רוצה שיום אחד יתקוף אותה צורך עז לכתוב בשפה נשכחת.

2 תגובות בנושא “גם אני פעם היו לי אופניים וספר”

  1. עברי דבר עברית!
    הבת שלך מבינה היטב היטב את המרד העברי הקטן שלך, ומשתפת איתך פעולה בינתיים, כי היא אוהבת אותך. מתישהו, מן הסתם, היא תמרוד בך את המרד שלה…

    אהבתי

  2. כתוב נהדר, כקורא מקצוען, לא ככותב 🙂
    כמורה, אני כלכך מבין אותך בענין החמלה, אבל היי, לא סתם בחרתי להיות מורה לבני/בנות תשחורת.
    שבת יפה לך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: