כדאיית דיה מעל התהומות

בבוקר קיבלתי אימייל עם מכתב מצורף ובו שתי שורות המודיעות לי שתיק הקביעות שלי עבר לרקטור עם המלצה לקידום. שלחתי לפ' ושאלתי אם זה נחשב, הוא זינק ממקומו (פיזית זינק ממקומו ממשרדו בקומה השניה אל משרדי בקומת הכניסה) ואמר שבטח נחשב, ושזה הקליימקס, והשאר זה סתם אישור פורמלי ומזל טוב ושחייבים לחגוג. טוב. אמרתי, והעברתי את המייל לארכיון.

בינתיים הוא דיבר עם חברים ואירגן מיני ארגונים, הלך לערוך קניות (מסתבר, לא שמתי לב שעזב את הבית), התקשר להוריו וגייס גם אותם לעניין, הודיע לכמה קבוצות ואטסאפ ולא נח עד שפיזר את הבשורה. חברים שאיתם קבענו להליכה וגלידה מאוחר יותר הודיעו לנו בצהריים שנתקע להם האוטו ואם אנחנו יכולים לאסוף אותם. לא חשדתי. הלכנו לאסוף אותם, הם שידלו אותנו להיכנס איכשהו והבית שלהם היה מקושט בבלונים ועוד כמה עניינים ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, נפתחה שמפניה. בשניה הראשונה עוד לא הבנתי מה קורה, מה אנחנו חוגגים? שאלתי, ונדרשתי לעוד שניה או שתיים לפני ששקעה ההבנה.

אף פעם לא הייתי בן אדם של מסיבות הפתעה, אבל אי הנוחות שלי חרגה אפילו מגבולות הסביר בשבילי. באמת לא הבנתי על מה החגיגה, עדיין יש ועדה נוספת לעבור, ובכלל כל העניין לא מאוד מרגיש יוצא דופן. שיתפתי פעולה עם הנוכחים, ובמיוחד עם פ' שנגע לליבי בהתעקשות שלו לשמח אותי.

מה תעשי עכשיו? שאלו החברים ואח"כ ההורים של פ' שפתחו שמפניה נוספת. לא יודעת, עניתי, כלום. מה שעשיתי עד עכשיו. חרדות אף פעם לא ניהלו אותי ואת מה שרציתי לעשות כבר עשיתי קודם. לא חיכיתי לקביעות כדי לעשות דברים נועזים. הייתי נועזת גם קודם, או שלכל הפחות, לא שאפתי להיות נועזת יותר ממה שכבר הייתי. לא חיכיתי לקידום כדי לפרוץ מגבולות עצמי, לא לקחתי סטודנטים או פירסמתי או לימדתי באופן שלימדתי בשביל הקידום, עשיתי את כל אלה כי ככה רציתי שתיראה העבודה שלי.

מה לא בסדר? שאלתי את עצמי מאוחר יותר. למה כל העניין לא משמח אותי? כי לא באמת חשבתי שאני לא אקבל קביעות, אמרתי לפ', אז אין פה באמת קליימקס או הפתעה או הקלה. אבל גם לא באמת חשבת שלא תסיימי דוקטורט ובכל זאת שמחת שסיימת, לא? התעקש פ' ובצדק, כי באמת שמחתי אז, זה הרגיש כמו סגירת פרק משמעותי בחיי עם ציפיה נרגשת לבאות. אבל היום, רגע אחרי שסגרתי את המייל, פתחתי חלון זום ולימדתי את המאתיים ומשהו סטודנטים בכיתה את מה שבמילא התכוונתי ללמד אותם ונהניתי מזה, ואח"כ נפגשתי עם הסטודנטים והפוסטדוקים שלי ודיברנו על מחקר ומצאתי קצת זמן לעבור על מאמר ולטפל בעוד כמה בירוקרטיות (מאוסות), וזה היה יום רגיל, שבו עשיתי דברים שאני נהנית מהם לאורך כמעט מרבית היום ועוד כמה דברים שלמדתי לקבל את נוכוחותם, אז שום דבר לא לא-בסדר, הודעתי לעצמי. פשוט, אין באמת קליימקס, ההר הפך למישור עוד קודם לכן, ועכשיו מישהו הוסיף לזה חותמת, והבאג שלי הוא שאף פעם לא הייתי בעניין של אישורים.

3 תגובות בנושא “כדאיית דיה מעל התהומות”

  1. נראה לי שההבדל בין לקבל דוקטורט ולקבל קביעות זה כמו ההבדל בין לעבור לגור יחד ולהתחתן. כשעוברים לגור יחד זה סגירת פרק משמעותי, פתיחת פרק חדש, שינוי מהותי בשגרת היום יום. כשמתחתנים זה נורא מרגש ואז חוזרים הביתה, מדליקים את האור, מתיישבים על הספה ומבינים שכלום לא השתנה. בהינתן שמעולם לא טרחת להתחתן, לא נורא מפתיע אותי שאת לא מרגישה פה את הקליימקס.
    ובכל זאת מזל טוב! תמשיכי לעשות מה שאת אוהבת.

    אהבתי

  2. אני מסכים עם מישהי. זה בהחלט שידרוג מעמדך בתחום עבודתך ובקריירה שלך. וזו סיבה למסיבה, כי מעט מאוד זוכים היום לקביעות באקדמיה, זה בהחלט אישור חיצוני חשוב מאוד. וכמובן, יותר חשוב שאת יכולה להנות מעבודתך כל הזמן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: