בתוך ראשי גועש לו מחול שדים הנעים בספירלה, כך שכל מגע אקראי בין מעגל אחד לאחר מפיק ניצוצות של חשמל סטטי. אני לא מעזה לטלטל את הראש. מחזיקה אותו ישר ככל האפשר ונועלת אותו על טייס אוטומטי. אלא שגם הטייס האוטומטי שלי נוטל לו חירות באופן עצמאי. מחלות נוקשות על דלתי בזמנים מוגדרים מראש. אם אני אצייר לעצמי ציר זמן ואמקם בתוכו אירועים משמעותיים מחיי, אני אמצא תנועתיות סדרתית בהחלט, משל היו חיי פונקציית סינוס משמימה. כצפוי, אני לא בודקת, אך משתעשעת בלהעביר את כובד השמיעה מאוזן אחת לאחרת. זה משבש את שווי המשקל ומשמש להסחת הדעת בעיתויים המצריכים הדחקה. המחזור הרוטיני מתחיל במשבר לאחריו אני חיננית ופורחת, ממשיך בגל פרוע של היפראקטיביות קיומית, קרי: אוברלואד של חברים, עבודה, התעמלות ותחושה כללית של חוסר מנוחה. האירוע מלווה לרוב בעליה ברף הפלירטוטים, השלה של שניים עד שלושה קילוגרמים ממשקלי, וניסיון עיקש ועקר להכיל את העולם, מה שמטפח את האינרציה בהיזון חוזר שלילי, ומאיץ את שקיעתה אל עבר התהום. התהום, לרוב, לא מתקיימת כמצב נפשי חד משמעי, אלא מקבלת גוון לגיטימי המצריך השבתה כללית בדמות קריסה, המתאפיינת בקטטוניות מתקדמת, צורך עז במרק חם ושליפה של ספר מזעזע במיוחד מרפטואר הספרים הממתינים לרקע הנפשי המתאים, חזירי הים, למי שתהה. אך אל נא נדבר, ילדים, על מחלות, מוטב שנדבר על חיות שעשועים שהן נאות יותר ומשמחות יותר.
אחר כך גלשה התקרה 