השיר הצהוב של החול

קיבלתי המון דחיות לאחרונה, רובן סתמיות ואחת מרושעת שברה את ליבי. כמה מההחלטות שלקחתי מאוחר יותר נבעו מכאב הדחיה, כמו לתכנן שבתון במקום שבו אהיה רצויה בוודאות, במקום באחר שבו מידת העניין בי לא היתה כל כך ברורה. כל כך קל להיות ישראלית שוב, לנהל קשרים מקצועיים שבהן התרבות אינה סמויה מן העין. אני שוב סופרת את הזמן, כבר עשר שנים כאן ויכול להיות שהתרגלתי לקהות, ואז, כשהאישי והמקצועי מתערבבים שוב, נפתח איזה סכר. אני מדמיינת מה אני אעשה בישראל בשבתון, איזה אנשים אפגוש, איזה רוטינה חדשה תתגנב לחיי היום יום שלי, אני מפנטזת על לקחת קורס בכתיבה, על מפגשים לא מתוכננים, על פשטות, על לחזור לאותה הפינה הנידחת, ללכת שוב על שברי זכוכיות.

היום כבר קל לשים את האצבע. אמריקה נוחה לחלקים באישיות שלי שמעדיפים להתנתק. הנוחות, כלוב הזהב, המרחב האישי המקודש, הגבולות, ואמריקה רעה ללחצנים בלב שלי שמחברים אותי ליקום, לאנושות.