שתי תובנות

ישבתי בנחת בבית הקפה החביב עלי עד שבאה חבורה גדולה של הורים וילדים וכיסו את הרדיוס סביבי. בגלגול הזה אני קצת יותר טולרנטית לילדים מאשר פעם, אבל גם לטולרנטיות שלי יש גבולות, ובכלל, אם להודות על האמת, אז הגבולות שלי מוגבלים לאוגרת. אז בהתחלה התעצבנתי ואחר כך עברתי למוד זן שבו אני נוטשת את הגרנט שאותו ניסיתי לכתוב (משהו שבמילא שמחתי לעשות) ומצוטטת לאנשים סביבי. שתי תובנות:

הורים אמריקנים מתחלקים לשני קצוות קיצוניים. הקצה האחד הוא הורסיה המכילה עד אין קץ, המתיילדת, האכולת רגשות אשמה שמעמידה את הילד במרכז ומייצרת ילדים מפונקים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת ושנשברים לרסיסים ברגע שהיקום מפיל עליהם את האתגר הכי קטן. הורים כאלה מתקשים לשים גבולות, ממלאים את כל רצונותיו של הילד בלי אבחנה, מוחקים את עצמם למענו, לפעמים הם קוראים לילד נסיך או נסיכה. אם הילד מפיל משהו על הרצפה ומתחיל לזעוק הם ממהרים להרים את החפץ בשבילו ואף פעם לא חושבים אולי להציע שהילד ישתמש בשתי ידיו לעשות את אותו הדבר במקום לזעוק. אני רואה את התוצאות ההרסניות של ההורים האלה בסטודנטים שלי. הרזיליינס שלהם לקשיים שואף לאפס, הם ממהרים להגדיר כל תחושת אי נוחות קטנה כסביבה/אנשים רעילים, כל רמז של תחרותיות או אתגר מעורר בהם חרדה, הם שוקעים לתהומות של דכאון כשהם נכשלים, הם מגנים בחירוף נפש על המאמץ שהשקיעו ומתעלמים מהתוצאה, הם לא מבינים למה לא כל האנשים סביבם מתגייסים לעזור להם להצליח. אחרי הכל הם הציר שהיקום סובב סביבו.

הקצה השני הוא הורים סטייל האיחוד הסובייטי, צפון קוריאה, או המשטר הצבאי הסורי. הם מגדלים את הילד תחת משמעת צבאית נוקשה. הילדים מנוהלים 24 שעות ביממה תחת סט סדור של הוראות שאין לסטות ממנו. ההורים האלה אף פעם לא שואלים את הילד מה מעניין אותו או מה מתחשק לו לעשות, כי יש להם תכנית למאה השנים הבאות. הם מעסיקים את הילד בכל שעה ומגוייסים בכל מרצם למלא את זמנו בפעיליות חינוכיות. הם מפחדים פחד מוות מילדים משועממים. לפני כמה ימים בספריה ראיתי אבא אחד יושב על אחת הכורסאות ואת הילד שלו משחק במרחק קצר ממנו. בכל פעם שהילד השמיע צליל קטן, יצא מטווח הראיה של האב או שמט קוביית לגו במקום הלא נכון, הוא ננזף. בהמון אהבה סו קולד, אבל ננזף והתיישר. לרגע היה נדמה לי שהמנח הזקוף יתר על המידה של הילד הוא בכלל לא סביר, הילד, אולי בן חמש, יצא מגדרו כדי לרצות את אביו, והאב שאב סיפוק עמוק מהשליטה שיש לו בילד. בשולחן שלידי אחד הילדים סרב לאכול משהו ואחת האמהות גערה בו מיד אל תהיה בכיין. ישר התחשק לי להגיד לו דווקא תהיה בכיין ואל תאכל את השיט הזה אם לא בא לך. גם את התוצאות ההרסניות של ההורים האלה אני רואה בסטודנטים שלי. הם שומרים על ממוצע ציונים 100. וחייבים להיות הראשונים בכל דבר. אין להם פנאי לפתח קשרים אנושיים עם האנשים סביבם, הם מבצעים את המוטל עליהם בדייקנות וממעטים להפליג בדמיונות, מעיין היצירתיות שלהם יבש. יש להם מטרה ויעדים וגם הם נשברים לרסיסים כשמשהו לא עובד להם, כי הם למדו לקשר את הערך העצמי שלהם עם תוצאות ופידבק חיובי מהסביבה.

האם אני מסוגלת לגדל את האוגרת שלי להיות הסטודנטית הבריאה בנפשה שאני מקווה למצוא במעבדה שלי? ימים יגידו.