תרגיל בהתעוררות

פוסט שכתבתי לפני כמה חודשים ולא פירסמתי. המיאוס נגע כל כך עמוק שלא יכולתי להסתכל אפילו על הפוסט ובטח שלא לפרסם אותו, אבל עכשיו קראתי אותו והרגשתי איזו התרוממות רוח, כי עשיתי את כל מה שהבטחתי לעצמי, אמרתי לא – כל הזמן – כתרגיל בהתעוררות, ניקיתי את הזמן שלי ממטלות תחזוקה, מצאתי זמן לשבת בבית קפה ולכתוב להנאתי. חתכתי את הבינוניות ונשארתי עם ארבעה סטודנטים. בשניים היותר בכירים אני גאה מאוד ולומדת מהם דברים חדשים כל יום, השלישית עומדת לסיים והרביעי חדש ועדיין באזור הדמדומים שקרוב יותר לתקווה שימריא ויתמקם היטב. לפעמים השמיים צבועים וניל והאופק מפויח והכל חוזר אדום יותר מהשוחות ובצריחים — פעם בכמה זמן אנחנו בכל זאת מנצחים.

***********************************************************************************************************

ינואר 2022

עכבר שרץ על גלגל לא יודע שהוא רץ על גלגל, כי גם מטרות מדומיינות יכולות להראות אמיתיות מאוד ואינרציה היא כוח רב עצמה. כשנושמים בקושי, אין זמן ולא עוצרים לשאלות, מתנחמים בהקלה זמנית כשמצליחים להדביק את הצעד הבא. חושבים שזה סיפוק, גם אם לא ברור לאן מתקרבים עם הצעד הזה. נדמה לי שככה הרגשתי עד לאחרונה ולא מפתיע שתקף אותי מיאוס, כשעצרתי לאיזו שניה.

המעבדה שלי גדלה וגדלה והפסיק להיות לי זמן לחשוב. כל המשאבים שלי הושקעו בלתחזק את הקיים. יש לי יותר מידי סטודנטים בינוניים שעושים עבודה בינונית ובמקום להיות עסוקה בחדוות הגילוי אני עסוקה בלשמור שיצופו. אין לי זמן לחשוב על הדבר הבא שמרתק אותי לעשות, אין לי זמן לכתוב מאמרים שאני גאה בהם, רק עוד מאמרים שמצטרפים לערימה חסרת משמעות. אין לי פנאי לעשיה שיש בה משמעות, רק לתחזוקה. שלוש סטודנטיות שלי מסיימות. האחת היא תלמידת הדוקטורט הראשונה שלי ובה אני דווקא מאוד גאה וממנה אני אצטער להיפרד. השתיים האחרות הן מסטרנטיות וכל העבודה שלהן מרגישה לי סתם. סתם פרוייקטים, סתם סטודנטיות. קשרים חסרי משמעות. כל הזמן הזה, למה. פוסטדוקית נוספת מצאה עבודה אחרת שעודדתי אותה לחפש, גם ממנה שמחתי להיפרד שבעה חודשים לפני תום החוזה. לתלמיד דוקטורט נוסף שדישדש המלצתי שיעבור למאסטר או שימצא מעבדה אחרת. עזרתי לו למצוא מעבדה אחרת. לא נשאר לי מקום בלב לבינוניות. כשאני מסיימת ללמד תלמידי מחקר במחלקה שלי תוקף אותי יאוש. אני יכולה לעבוד עם חוסר נסיון וידע, אבל איך עובדים עם הבינוניות הזאת? עם סטודנטים שלא יודעים ולא יודעים שהם לא יודעים וגם לא רוצים לדעת. איך מתקנים את היאוש הזה? ואיך עושים את זה עם חדווה בלב?
נשארו שלושה. אחת, אני מקווה בשבילה שתמצא משרת סגל בקרוב. עם השניים האחרים אני יכולה לעבוד מבלי למות מבפנים. איך זה קרה, אני לפעמים אני שואלת את עצמי. איך זה שאני גאה רק במעטים? אני לא בוחרת אותם נכון? אני מציבה להם יעדים בלתי אפשריים? אולי אני פשוט לא מצליחה לראות את היופי תוך כדי ריצה?

אני יודעת מאיפה כל זה בא ועדיין לא יכולה למנוע את הזליגה שלו לכל מקום. אחת המסטרנטיות המסיימות, היא סטודנטית שנשרה מדוקטורט. יצאתי מגדרי כדי לעזור לה להתמודד עם בעיות לא פשוטות וחולי נפשי אמיתי. במשך שלוש שנים דחפתי אותה במעלה גבעה כמעט שטוחה כדי שלא תיפול לאחור. חצי מהסטודנטים במחלקה מתמודדים עם בעיות נפשיות כאלה ואחרות. זו מחלה תרבותית שרק הולכת ומחמירה. יומיים לפני שהיתה צריכה להגיש את העותק הסופי של התזה, היא כתבה לי מייל נוראי שלא איכפת לה לוותר על התזה כי היא לא יכולה להתמודד עם הפידבק שלי. חשקתי שיניים ודחפתי אותה עוד קצת, לפני שתיפול לעוד תהום שחפרה לעצמה, אבל בפנים העליבות נגעה בבשר החי. לא ציפיתי למדליה אבל גם לא לכפיות טובה ואיבדתי עוד קצת מהחדווה בעבודה עם סטודנטים.

אז הנה כמה הבטחות שלי לעצמי לכבוד השנה החדשה: לקטון, עד שהנשימות יתארכו עד האופק, עד שישעמם לי למוות – כל כך שאני אתאווה לקחת עוד פרוייקט בינוני. להגיד לא, כל הזמן, כתרגיל בהתעוררות, לא בגלל שהיומן מלא ואין פנאי, אלא כדי לשמור את היומן ריק ולהציל את עצמי ממיאוס.

7 תגובות בנושא “תרגיל בהתעוררות”

  1. לגמרי. עד שפעם ביובל מגיע.ה הסטודנטית הזאת, שהיא מבריקה ומוכשרת ואמביציוזית ומקורית, ואתה רואה בה הבזקים מעצמך של פעם, לפני שהמערכת והחיים הקהו את ההתלהבות שלך. ונזכר קצת בשביל מה כל זה טוב.

    אהבתי

  2. תמיד הייתי רק מהצד של הסטודנטית, אז אני לא יודעת להגיד שום דבר מנחם. אבל זה פוסט מעולה. הרגשתי ככה בדיוק מיליון וחמש פעמים. אני חושבת שלהגיד לא זה כישור חיים ממש חשוב ומאד מוזנח.

    אהבתי

    1. באיזה קונטקסט אתה חושב שהאוגרת צריכה להיות מוזכרת פה? זה נכון שהיא מרכיב חשוב בעולמי, אבל היא לא כל עולמי, והיאוש מהאקדמיה התחיל לפניה (וסביר שגם הוביל אליה)

      אהבתי

      1. דווקא משום שהיא לא כל עולמך. תינוקות וילדים מעלים מאוד את ערכו של הזמן היקר שאותו אנחנו לא מקדישים להם, אלא לעיסוקים אחרים: קריירה, חברים, תחביבים וכו'. הכל מתהדק, והסבלנות לבולשיט בקריירה הולכת ופוחתת. אני חושב שזה קורה לך עם האוגרת.

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: