2018
דוקטור לאב פוקק ומפטפט. הוא כירופרקט מצוין אבל פטפן בלתי נלאה. עכשיו הוא מלהג על הבן שחזר מחתונה של קרובי משפחה בתל אביב. תגידי, זה נורמלי 400 אנשים בחתונה בישראל? אני צוחקת והוא מנצל את הרגע למיעוך רועם שמשאיר אותי מסוחררת. אני מגיעה אליו לקראת סוף היום והוא מונה את סדר יומו. היה מטופל אחד עם זרועות מקועקעות בכתובות נאציות. אני פותחת אליו חרך עין מזועזע, וטיפלת בו? ברור שטיפלתי בו, הוא עונה. ותגידי, הוא שואל במרץ העליז שלו, זה נכון שבישראל קונים את הבולשיט של טראמפ? נראה לי שהוא מבחין בהיסוס ומיד מסייג, זו בטח שאלה קשה בשבילך. אבל אני דווקא כן מנסה להסביר, אני לא חושבת שמודעים בישראל לכל הבולשיט, שטראמפ נבחן בפריזמה מאוד מסוימת: לטובתנו או לרעתנו, וכל השאר זניח. ונזכרתי בפעם ההיא שפ' ואני הסתובבנו בצפת. אלוהים יודע למה הגענו לצפת, אבל שם, אחד משליחיו של אלוהים פצח בהסבר ארוך מדוע טראמפ טוב ליהודים. נתנו לו להסביר לנו באנגלית את משנתו הגזענית, רק כדי שנוכל לצוטט לשאר אמרותיו הצבעוניות בעברית. אחד מתחביבי הוא להעמיד פנים שאני לא מדברת עברית בישראל. לדוקטור לאב אמרתי – מה כבר יודעים בישראל על סוגיות בריאות והגירה ושיוויון שמעסיקות את האמריקנים? הנושאים החמים בארה"ב הם עניין שולי בישראל, מדינה שבה, וכאן אני נעצרת לשבריר שניה, הגזענות חוגגת.
ואז שתקתי. ובכל הזמן שבו שתקתי חשבתי לעצמי – האם זה באמת מה שאני חושבת, שממרחק הזמן והגיאוגרפיה מדינת ישראל הפכה בעיני למקום גזעני? למקום שבו מותר לומר המון דברים כלפי המון מגזרים, מבלי שלאף אחד תקפוץ העין, למקום שאפילו במגדלי השן אמירות סקסיטיות הן עניין של מה בכך? מקום שבו זהות אתנית הפכה למוקד חיבור ולסיבה שבגללה צריך לרוץ לקלפי, למקום שבו בורות היא סיבה לגאווה. והאם זה לא קצת סטריאוטיפ פשטני של עוד איזה סמולנית שעזבה את הארץ? לא ידעתי לענות, אבל כן ידעתי להיזכר שלפני כמה ימים נתקלתי בסטטוס פייסבוק עתיר לייקים ותגובות אוהדות של בת משפחה דתיה שכתבה ללא שמץ של ציניות: "היום פגשתי אישה שחושבת שמוצאה מהקוף, אין גבול לבורות". קראתי פעמיים ולא צחקתי.
בבוקר אמר לי פ' – זו הפעם הראשונה שאני אקח ערימת פתקים של דמוקרטים מבלי לדעת מי בכלל האנשים האלה ואדחוף אותם למעטפה, ואיזה עצוב שהבחירות האלו הפכו להיות בעד או נגד טראמפ, ומי בכלל מבטיח שהדמוקרטים האלה יעשו משהו טוב עם המנדט שיקבלו, אם יקבלו.
את כל הבוקר ואחר הצהריים מילאו אימיילים את תיבת הדואר שלי. ראש המחלקה והדיקאן ואנשים שבמקרה נזדמן להם לשלוח מייל לכל המחלקה ועל הדרך דחקו בכולם ללכת ולהצביע. את האוניברסיטה מילאו שלטים ורכבי הסעות שניידו אנשים אל הקלפיות. במסדרון אנשים שאלו זה את זה, נו הצבעת? והחליפו חוויות בהתרגשות. אם לשפוט לפי הבועה שלי, החברה האמריקאית רחוקה מהסטריאוטיפ האדיש שהודבק לה.
בדיוק שש שנים עברו מאז שנחתתי כאן. יותר מכל העציבה אותי המחשבה שאני אף פעם לא אהיה קשורה בנימי נפשי אל הפוליטיקה המקומית, אף פעם לא אהיה נטועה בלב החברה הזרה הזו שבלעה אותי לתוכה, והנה יום הגיע ונהיה איכפת לי מענייני בריאות והגירה, והמאבק בבורות והדתה ולשוויון הפך מקומי ושכחתי מענייני הבטחון במזרח התיכון ובפעם הראשונה הרגשתי חלק מזה ונצבט לי הלב שאני לא יכולה להצביע.
2022
עשר שנים אחרי שהגעתי לכאן וארבע שנים אחרי שכתבתי את הפוסט הזה, אני עדיין לא יכולה להצביע. אני לא יודעת אם אני חושבת שישראל היא מדינה גזענית, אבל שישראל בהחלט מקצינה בגזענות שלה בעידודם של פוליטיקאים. אני בעיקר חושבת שהחברה הופכת פולארית יותר ויותר, אבל שזאת לא מגמה ישראלית אלא אוניברסילית. שחור ולבן טרנדים יותר משהיו אי פעם. אני לא קשורה בנימי נפשי אל הפוליטיקה המקומית וגם לא לפוליטיקה הכללית. אני עדיין קוראת עיתונים ישראלים מידי יום ומעורה יחסית בפוליטיקה הישראלית, מתוך הרגל. לפני כמה שבועות ביקר אצלנו האחיין שלי, בן 21. הוא ילד מתוק ונאיבי מאוד. בילינו הרבה בחברת האח של פ' ובתו בת ה-19. היה קשה שלא להבחין בהבדלים ביניהם, היא מעוגנת אל המציאות, יודעת היכן למצוא את המידע שיוביל אותה לבחירות נכונות. היא חושבת לפני שהיא עונה. הוא קצת יותר ילדותי בשאיפות שלו לעתיד. כשדיברנו על טראמפ, הוא חזר על אותם אמירות ששמעתי לפני ארבע שנים בצפת. דיברנו קצת על הפריזמה הישראלית ועל אספקטים אחרים, חשובים לא פחות. אני אף פעם לא יודעת אם אני ממש מצליחה להגיע אליו. הם רק ילדים, אומר לי פ', וכל אחד מהם ילדותי באופן אחר, אלא שלראות את האחיין שלי מזכיר לי את עצמי, את האופן שבו אני הייתי צריכה לחצוב את חיי כדי להגיע לאן שהגעתי ויודעת שהסיכויים לכך ללא עזרה קלושים, ומנגד אני רואה את הבת של האח של פ', ואיך ילדות עם הורים משכילים ויד מכוונת הופכת את החיים לקלים יותר. הנאיביות שלו, אמרתי לפ', מזכירה לי את סיפור הפרקט.
***
סיפור הפרקט קרה מתישהו בצבא. הייתי בחיל אויר. קצינת שלישות בטייסת. הייתי מוכשרת אבל גם תמימה, היה לי פוטנציאל וגם כמה קבלות, אבל חיים שלמים למלא בהם חורים, וידעתי את זה, כי הקפדתי לערבב את עצמי בסיטואציות שהיו גדולות עלי וניסיתי לא לתת למבוכה ולפחד להרתיע אותי. פעם אחת השתתפתי בשיחת מסדרון של הבוס עם כמה מהקולגות שלו, הם דיברו על פרקט, בעד ונגד וחלופות אחרות לריצוף בבית שכנראה היה בתהליכי בניה. הם השתמשו בהרבה ביטויים שהיו זרים לי אז, אני זוכרת שנורא רציתי להיות חלק מהשיחה אבל לא הבנתי אותם והכי הציק לי עניין הפרקט. לא הצלחתי להבין מתוכן השיחה אם פרקט זה יקר יותר, איכותי יותר, נחשב יותר או ההפך, אז לא יכולתי לצרף את החתיכות ביחד. אז שאלתי, כי זה מה שהייתי עושה אז, ואני זוכרת שהוא חייך והסביר לי בסבלנות (אותה אחת שבה אני מסבירה לאוגרת דברים) שפרקט עולה הרבה יותר. אני זוכרת שהייתי מובכת אז, גם מבלי להבין את הפרטים הבנתי שזאת פיסת אינפורמציה שהייתי אמורה לדעת בגיל עשרים ולא הפסקתי לשאול את עצמי איך זה שאני לא יודעת שום דבר על פרקט, כאילו שפרקט הוא האנלוגיה לחיים עצמם. כולם היו סבלנים, אבל נשאבתי למה שחשבתי שהם רואים בי, לילדה עם השלט של עיירת פיתוח מעל הראש, והמבט ההוא, גם אם הוא רק היה אצלי בראש, צרב. נזכרתי בשיחה הזאת הרבה שנים אחר כך, שכבר היה ברור לי מה זה פרקט והקונטקסט שלו ואפילו ניואנסים בענייני מרצפות שממש בסדר לחיות מבלי לדעת, אבל מאז מספיק שאני יאמר לפ' מילה אחת – פרקט, ושהיא תגלול בתוכה את כל הניואנסים שאפשר לכלול על פריפריה ואפליה, ועיירות פיתוח ואיך נראה המסלול של מי שמנסה להתגלגל החוצה.
***
אתמול אירחנו זוג ישראלים חדש שהגיע העירה, פוסטדוק ובת הזוג שלו. עזרנו להם להתמצא באזור ובנבכי הבירוקרטיה המקומית והם היו מאוד אסירי תודה. מסתבר שהם במקור מאיזה מושב לא רחוק מהמקום שבו גדלתי. הזכרתי את זה ועברנו הלאה. אחרי חצי שעה הבחור חזר לזה, חוזר על העובדה שחלקתי כמו לודא שהוא שמע נכון. צחקתי ותימללתי לו את המחשבות שלו, מסתבר שגם אנשים שגדלים ב-X יכולים להגיע רחוק. נראה לי שהוא צחק בהקלה ואני תוהה אם הדיסוננס היכה בו בגלל היפוך התפקידים, כי אני הייתי זו שהסבירה לו על הפרקט בסבלנות. אחרי שהם הלכו, חשבתי על זה – על הילדות שלי ועל איפה שאני היום וכמה שזה לא מובן מאליו, ועל האחיין שלי ושאולי אני צריכה להניח לו להתבגר בקצב שלו, אחרי הכל, לו יש משהו שלא היה לי – דודה שאפשר לשאול אותה על פרקט.
סימונה מדימונה
שברת לי את הלב
אהבתיLiked by 2 אנשים
צחקתי בקול 🙂 אין לי מושג אם אתה ציני או רציני…
אהבתיאהבתי
דווקא רציני. הסיפור שלך הדהד לי את הסיפור של אבא שלי – במקום אחר ובזמן אחר – בן לשני הורים קשי-יום וחסרי השכלה, שחלומם הגדול היה שילמד מקצוע ויתחתן בשידוך. הוא יצא מהעולם הזה, בהרבה עקשנות ונחישות, אל ההשכלה והתרבות, אבל שילם מחיר נפשי לא פשוט, וגם אני שילמתי…
אהבתיאהבתי
מזמינה אותך לפרט ולנמק בפוסט ארוך יותר מציוץ טוויטר 🙂
לסיפור הפרקט אגב, יש חלק ב' והוא הרבה יותר טראומטי ממנו, על המיונים בצבא לכתב העת במחנה, בהמשך…
אהבתיאהבתי
כבר נכתב:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=866623&blogcode=14958172
אהבתיLiked by 1 person
עכשיו אתה שברת לי את הלב. השארתי הודעה שם – לא יודעת אם זה עדיין אפשרי בישראבלוג
אהבתיאהבתי