פרקט – חלק ב'

כיתה י"א. אני עוברת את המיונים לצבא ושמחה לגלות שמישהו מזהה בי פוטנציאל. יום אחד מגיע זימון ליום מיונים לכתב העת במחנה (הייתי צריכה לגגל כדי לראות שהוא נסגר לפני כמה שנים). מכל האפשרויות, זו מרגשת אותי במיוחד. אני אוהבת לכתוב, אני כותבת היטב. אני יודעת את זה כי כל המורים אומרים לי את זה, ואני קוראת, הרבה, ומרגישה מוכנה לאתגר. הצבא שולח לי מכתב זימון וכרטיסי נסיעה לתל אביב ואין מרגש מזה, נסיעה לבד אל העיר הגדולה למקום כלשהו שבו נערכים המיונים. המכתב אומר לי שזה יקח יום שלם. אני לא מתכוננת כי אין אף בסביבה שלי שמדריך אותי או יודע כיצד להנחות אותי, אבל כולם נורא גאים בי. חוץ מזה אני כבר יודעת לכתוב נורא יפה וזה מה שהם מחפשים, לא?

בתמונה הבאה אני יושבת בכיתה, איתי עוד כמה נבחנים, אולי קצת יותר מעשרה, אולי פחות מעשרים. אני לא מצליחה לזכור שום דבר חוץ מהמדריכים שעמדו שעונים על הקירות. המבחן הראשון הוא באקטואליה. יש תמונות ואני צריכה לומר מי האנשים בהן – ראש הממשלה, שרת החינוך, הכתב לענייני ערבים בערוץ השני. חלק מהשאלות עם מספר ברירות וחלקן פתוחות. בשאלה אחרת אני נשאלת מיהו סגן הרמטכל וככל שהשאלות הופכות ספציפיות יותר ויותר, אני נתקפת בחרדה, כל מה שהכרתי עד לאותו רגע מתאדה. אני נשאלת על סוגיית חברתיות, מדיניות, כלכליות. אני מתבקשת לכתוב חוות דעת על משהו. מתישהו יש ראיון אישי, אני מבועתת. אני יודעת לכתוב, אבל אין לי את הידע הרלוונטי לכתוב עליו ואני נאלמת. אני המומה מהעובדה שהאחרים יודעים את כל הדברים האלו. המדריכים מדגישים שהם לא מצפים שנדע הכל, אבל שהם רוצים להתרשם מרמת הידע שלנו. זה לא שאני יודעת מעט, או פחות מכפי שהייתי רוצה לדעת, אני באמת לא יודעת כמעט כלום, אני זוכרת את הבושה מכסה אותי אז כמו זיעה קרה. לא דיברו על זה בבית, לא בבית הספר, לא בתנועה. הנבחנים האחרים כתבו בלהט, אני בהיתי בדף. כשהם כתבו אני אמרתי לעצמי, מישהו הסיע אותם לבחינה, מישהו סיפר להם איך העולם עובד.

ההלם היה כל כך גדול שהדרך שלי להתמודד עם זה היתה ללעוג לשאלות, לעשות צחוק מהבחינה. אולי אפילו התלוננתי שאני לא מבינה את הרלונטיות של השאלות לעבודה ככתבת. הייתי נערת הפוסטר לחוסר מודעות. נדמה לי שבמקום לענות על השאלות, צחקתי עם המדריכים ורק בדיעבד הסתבר לי שהם לא צחקו איתי, הם צחקו עלי. הגעתי למיונים האלה במחשבה שאני נכס מדהים לאנושות כי זה מה שסיפרו לי בבועה שלי, וחזרתי מושפלת. היכתה בי ההבנה שאני ראש להמון שועלים, אבל שבזמן אחר ומקום אחר, אני בקושי זנב לאריות. היה לי הכשרון אבל היו חסרים לי הרקע והידע והיד המכוונת, והצבא לא השכיל לזהות ולטפח את מה שהצריך טיפוח. הנוסחה היתה פשוטה – הם חיפשו נערים ונערות עם קילומטראז מסוים. לא עניין אותם אם חלק נדרשו ללכת יחפים את הדרך או שזכו לנסוע אותה.

בידיעבד השאלות היו הגיוניות. כתבים במחנה לא כותבים פרוזה, הם כותבים אקטואליה. כתבים צריכים לצרוך תקשורת, לשים לב לפרטים, לסוגיות בעלות עניין. הכל נראה לי הגיוני כל כך חמש שנים מאוחר יותר.

כשהאחיין שלי ביקר אצלנו, הוא הגיע אחרי מחנה קיץ שבו הדריך באחת מהתוכניות של הסוכנות היהודית. התכניות האלו קסמו גם לי בבגרותי. עשרים שנה מאוחר יותר זה נשמע לי קצת פחות מזהיר. היום זה נשמע לי כמו מודל עסקי חד-צדדי ומוצלח (לסוכנות) שבו צעירים אחרי צבא עובדים בחינם במשך חודשיים בתמורה לאיזה חלום שמישהו מכר להם. האחיין שלי הגן עליהם בחירוף נפש, יש להם מלא הוצאות, הוא טען בלהט, הם משלמים על הויזות והטיסה והמגורים, וההכשרה. לא רציתי להרוס לו את החוויה, אז זרמתי. זו השנה השניה שהוא עושה זאת, הפעם, בהתבסס על הנסיון שרכש והכשרון שביטא, הוא היה בתפקיד ניהולי, עבד מסביב לשעון במשך חודשיים. גם הפעם לא שילמו לו. הוא קיבל את חוזה ההעסקה רק כשכבר הגיע לארה"ב. אף אחד לא אמר לו לבקש אותו מראש. זה לא היה נראה לו מוזר. ציונות וזה, והוא גם זוכה לטייל.

בשנה שעברה, כשביקר, הוא אמר לנו שהוא רוצה ללמוד מדעי המחשב כי הוא מאוד אוהב לשחק משחקי מחשב, פ' ואני ניחשנו שאין לו מושג מה זה, ולכן פ' לקח אותו לקפה והסביר לו את הפרטים. זה לא נשמע מזהיר גם עם כל ההתלהבות שפ' הצליח לגייס לתוך העניין. השנה האחיין אמר שהוא בעצם לא רוצה ללמוד. לא עכשיו, לא אי פעם. היה קשה לפתח את השיחה על האלטרנטיבות, הוא לא באמת שקל אותן. בפעם אחרת אמר שהוא רוצה להיות שגריר. אחרי הכל הוא הדריך במחנה נוער וייצג את ישראל. הוא לא יודע מה שגריר עושה, או איך מגיעים להיות שגריר, אין לו מושג בהיסטוריה, או פוליטיקה או מדעי המדינה והוא לא מבין למה השכלה כזאת דרושה. אהבת הארץ זה מספיק לא? הייתי צריכה להזכיר לעצמי יותר מפעם ללכת איתו, בקצב שלו. הצעתי שננסה להסתכל על חוגים שונים ועל מה שאפשר לעשות איתם. עשינו קצת מזה, אבל לפעמים זה מרגיש מעט מידי, מאוחר מידי, טיפה בים.

לא התקבלתי לכתב העת במחנה. לא הופתעתי, כמובן. עשיתי משהו אחר ובהמשך יצאתי לקצונה. גיליתי איך העולם עובד לבד.

3 תגובות בנושא “פרקט – חלק ב'”

  1. שני הפוסטים האחרונים שלך תפסו אותי חזק.
    אני גדלתי כנראה בסביבה די הפוכה לשלך, בהחלט מאוד פריבילגית. אבל אני שותפה להמון מהחוויות והתחושות שאת מתארת. מאז ומעולם חייתי בתחושה שאני לא יודעת "דברים שצריך לדעת". בצבא בטוח לא ידעתי אם פרקט עולה יותר או פחות מריצוף. ההבדל בינינו הוא שאני התביישתי לשאול ולהפגין את זה שאני לא יודעת מה שברור שצריך לדעת, ככה שעד היום אני במקרים רבים נמנעת משיחות מסדרון וחיה בתחושה שבכל תחום שהוא לא ברשימה מצומצמת של "הדברים שאני יודעת", אני פשוט לא שותפה בחוויה הקולקטיבית של כל העולם.
    לקראת הצבא השתתפתי במיונים ללא פחות משלושה תפקידים נחשבים (מכיוון שגדלתי בבית ספר פריבילגי היתה מישהי שכל תפקידה הוא להשיג לתלמידים מיונים לתפקידים הכי נחשקים). בשלושתם נכשלתי. בשלושתם לא היה לי מושג איך האנשים שסביבי יודעים מה שהם יודעים.

    אהבתי

  2. גם אני איתך בחוויה הזו, ועשיתי הכל כדי שהילדים שלי יגדלו אחרת.
    דווקא לגבי האחיין, נשמע לי שהוא עוד יפתיע, יש לו כישורים (תפקיד ניהולי במחנה של הסוכנות נשמע כמו התחלה לא רעה), ולימודים אקדמיים הם לא חזות הכל בעולם שלתוכו הדור שלו גדל.

    אהבתי

  3. מצחיק, אף פעם לא חשבתי כמה הזוי זה שלא משלמים שכר למדריכים בסוכנות. גם אני התמיינתי להדריך שם אי אז (ולא עברתי… כבר לא נעלבתי כי לא עברתי גם הרבה מיונים בצבא🤷) וזה נראה לי כמו דיל מהחלומות. הרי גם בתנועה לא קיבלתי אגורה על ההדרכה… וכאן אני מקבלת כרטיס טיסה! ועוזרת לקבץ גלויות.

    מאוד עניינו אותי שני הפוסטים האלה שלך. מסקרנת אותי ההשוואה בין הבחור הישראלי לבחורה האמריקאית. אקדים אומר שאני לא מכירה אמריקאים, בטח לא בגילאים האלה. אבל הדימוי שלהם היה הרבה פחות בוגר בעיני מבחורים ישראלים אחרי צבא.

    מעניין אותי לשמוע את המשך הסיפור. איך הגעת לאן שהגעת באקדמיה ואם היו לך עוד מקרים כאלה.

    אגב תמיד חשבתי שפרקט זה זול יותר, כי בעולם הסטודנטיאלי שלי פרקט (ככל הנראה מעאפן ולא עשוי עץ) הוא פיתרון זול יחסית להפוך דירה ישנה עם מרצפות עשרים על עשרים ל"משופצת".
    הנה למדתי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: