פרקט – חלק ג'

את התואר הראשון שלי עשיתי באוניבריסטת תל אביב. זאת היתה תכנית בין תחומית מפונפנת שנקלעתי אליה רק בגלל שהיא נשמעה קרובה מספיק לדבר שאותו באמת רציתי ללמוד ואליו לא התקבלתי (רצון ששקלתי מחדש כעבור שנתיים והודיתי על מזלי הטוב שלא נענה). להגיד שידעתי לאן אני נכנסת יהיה אנדרסטייטמנט. אולי הסתכלתי על רשימת הקורסים (שלא אמרה לי דבר), ולא היה לי מושג מה עושים עם התואר אחרי שמסיימים. התכנית היתה להשתמש בציוני השנה הראשונה ולנסות להיכנס בעזרתם לתכנית האחרת, ליטל דיד איי נו. זאת היתה תכנית יוקרתית וככזאת היא מילאה את יעודה – לרצות את הסובבים אותי בטייטל משביע רצון. אף אחד לא הבין מה זאת התכנית הזאת, אף אחד לא שאל. רק אמרו וואו והניחו שאני יודעת יותר מהם.

גרתי במעונות, אליהם הגעתי עם מוצ'ילה באוטובוס. אפילו לא ראיתי את המכוניות של הורים שפורקים את ילדיהם בחניה ונוסעים איתם להשלים קניות. העולם שלי היה כזה, עשיתי דברים לבד ולא חשבתי על כך יותר מדי. שוכנתי בהתחלה בדירה עם יותר מידי אנשים ואז הועברתי לדירה שהיתה ריקה. לא היו לי שותפים לחדר וגם לא לדירה. מין צירוף מקרים שיכול לקרות רק לאנשים שדווקא קיוו לפגוש חברים חדשים. אני די בטוחה שהיה לי טלפון סלולרי אז, אבל זוכרת די בבירור את עצמי מדברת בטלפון הציבורי לעיתים די קרובות.

התכנית המפונפנת כללה משהו כמו עשרים סטודנטים שנבחרו בקפידה. כולם, חוץ ממני ומאורטל מאשדוד, גרו בהרצליה, רמת השרון או רמת אביב. לכולם היו שמות מאוד אשכנזיים והם מעולם לא נסעו באוטובוסים. הם ידעו דברים שאני לא ידעתי ובילו את סופי השבוע במסיבות בריכה. היה גם את יוגב, שהיה סוג של אנדרדוג ואחד משני הבחורים היחידים בקבוצה והרבה להסתובב איתי ועם אורטל. בשלב מסוים הוא יצא עם תמר שהיתה היחידה שדילגה בין שתי הקבוצות המאוד מובחנות. תמר היתה ילדה יחידה וגרה בהרצליה פיתוח בטירת ענק שצופה אל בריכה רחבת ידיים. אני זוכרת את האי הענק במטבח המאוד לבן ודלתות הזכוכית הכבדות שפנו לבריכה ואיך שתמיד חששתי לשים דברים במקום הלא נכון. ההורים שלה אף פעם לא היו בבית, וכשלמדנו ביחד, אכלנו את האוכל שהכינה הנני הפיליפינית שלהם, תמר פעם אמרה לי – היא כמו האמא השניה שלי. לא היה סטריאוטיפ יותר מוצהר מזה לידיעות המוגבלות למדי שהיו לי על חברי לכיתה.

הייתי נטע זר, הציונים שלי היו נמוכים בגלל שתמיד עבדתי, לרוב כמדריכת נוער, אבל בכל עבודה שאפשר היה בעצם. פעם אחת עבדתי כשומרת בקניון רמת אביב. החזקתי מעמד יומיים. מימין לכניסה הראשית היה בית קפה שפעם אחת ישב בו המפקד שלי מהצבא. אני זוכרת שהתביישתי והעמדתי פנים שאני לא מבחינה בו. זה לא מה שאתה חושב, אמרתי לו ביני לבין עצמי, אני בעצם סטודנטית. למחרת התפטרתי. זכורים לי שני קורסים שבהם התקשיתי במיוחד: כימיה כללית וכימיה אורגנית. לשניהם ניגשתי פעמיים ולא הצלחתי לגרד את השבעים. אף פעם לא למדתי כימיה קודם ולא הצלחתי לגשר על הפער. המרצה לכימיה כללית היה דמות נערצת, אחד המורים המעולים בפקולטה. לא היה לי את מי להאשים. קורס אחר שזכור לי נקרא פיזיולוגיה של המערכות, הוא היה קורס קשה במיוחד, ולמדתי אליו המון. בכל זאת הוצאתי משהו כמו ארבעים. ניגשתי שוב אחרי שלמדתי אין קץ, נדמה לי שאפילו לקחתי את הקורס בשנית והוצאתי פחות מחמישים. הקורס היה קשה לכולם, אבל הם התלוננו כי הם קיבלו שבעים, אני נאבקתי לעבור. בסוף כולם עברו הודות למניפולציה שערך המרצה. הציון הסופי שלי בקורס היה בדיוק 60. עבור אחת שקיבלה ציונים גבוהים ללא מאמץ, היה מדובר במשבר קיומי. אני זוכרת שחשבתי – אולי אני לא כזאת חכמה כמו שנדמה לי. הפסקתי להסתמך על כשרון והתחלתי להשקיע בעבודה קשה. החיים הפכו לפחות כאוטיים.

רגעים של הארה: בסוף השנה הראשונה הצלחתי להבין מה זה "קרדיט", לא הבנתי איך השיטה עובדת ולא היה לי את מי לשאול. את החברים לכיתה התביישתי כמובן לשאול. הנחתי שאוניברסיטה היא כמו תיכון. נרשמים לתואר ומקבלים מערכת ואחרי כמה שנים מקבלים תואר. באופן מקרי לחלוטין, זה היה המצב בתכנית הבינתחומית שבה למדתי. למדנו כקבוצה, לרוב קטנה מאוד, עם קורסים ייעודיים לתכנית. רק כשהמזכירה אמרה לי שאני חייבת להוסיף קורסי בחירה, נפל לי האסימון.

הארה מספר 2. כמעט שלא שאלתי טקסטבוקס מהספריה ואם ישבתי בספריה אז זה היה רק בשביל למצוא מקום שקט ללמוד בו. את כל הילדות שלי ביליתי בספריות ושאלתי ספרים על בסיס שבועי אז אי אפשר לומר שהרעיון היה זר לי, אבל לא הבנתי את ההקשר של ספריות ללימודים אקדמיים. המקור העיקרי שלי ללימודים היה ההערות שכתבתי בכיתה, לפעמים היו גם הערות שצילמתי ממישהו אחר כשלא הצלחתי להחזיק את עצמי ערה או כשלא הצלחתי לעקוב. לא קראתי את הספרות המדעית ובטח שלא קראתי באנגלית. זה היה עולם בלי גוגל. לא היה אינטרנט בטלפון לבדוק דברים. לא היו הרצאות מוקלטות לשמוע בשנית. היה אינטרנט בחדר מחשבים. עד השנה השלישית לתואר לא היה לי מחשב אישי. מתישהו בשנה הראשונה או השניה התארגנו ככיתה לתרגם טקסטבוק באקולוגיה, כל אחד היה צריך לתרגם פרק שאיגדנו לבסוף לחוברת. גם אחרים התקשו בקריאה אבל היו להם רעיונות פרקטיים כיצד להתמודד ורוב הזמן לא הייתי במעגלים שבהם התושיה היתה רווחת. הרבה מהמבחנים היו בפורמט של שאלות ברירה. התארגנו יחד לשחזר אותם. כל אחד היה מקבל מספר שאלות לשנן במהלך הבחינה, לאחריה היינו מתכנסים לשחזר את השאלות. זכור לי שהיה לי זכרון מצוין ושהשיטה הזאת עזרה לי לצלוח רבים מהמבחנים במועד ב.

בשנה השלישית השתנו הדברים משמעותית. האפשרות לבחור את הקורסים שיפרה מאוד גם את הציונים. נוכחתי לגלות שלימודים באוניברסיטה הם לא גזירת גורל או המשך טבעי של התיכון. הם לא איזה סבל קיומי שמוכרחים לצלוח כדי להיות מסוגלים לעבוד בעבודה משמעותית, הם יכולים להיות מקור להנאה אינטלקטואלית אם הם נבחרים בקפידה. בשלב הזה כבר הבנתי איך המערכת עובדת, אבל לא היתה לי דרך לתקן את ציוני העבר. סיימתי את התואר עם ממוצע 82. חששתי שזה לא יספיק עבור מלגה לתואר מתקדם. כשפניתי למנחה שאיתו לבסוף עבדתי, לא נראה שהיה איכפת לו במיוחד מהציונים שלי. להפך, הוא פעל באופן אקטיבי לגייס אותי. לא ראיתי את זה אז. שאלתי אותו על כך שנים מאוחר יותר, הוא אישר שהציונים לא עניינו אותו כי באתי מתכנית תובענית, והשמונים שלי היה יותר שווים בעיניו ממאה של סטודנט אחר בתכניות הרגילות. נראה לי שאז נפל לי האסימון על החשיבות וגם העליבות שבלהשתייך למועדון הנכון. הוא גם ידע משהו שאני לא ידעתי אז – כשהוא קובע את מי לקבל ואיך לחלק את כספי הגרנט שלו ולא בית הספר לתלמידי מחקר. את העקרון הזה לקח לי הרבה יותר שנים ללמוד – ליחידים יש יותר כוח מלמערכות גם אם לפעמים נדמה שזה הפוך.

את התואר השני התחלתי בנקודה יותר טובה. כבר היה ברור לי מקומי בעולם, אבל במחקר פגשתי לראשונה והייתי צריכה להשלים את הפערים. אנחת הרווחה האמיתית שלי היתה בשנה הראשונה לדוקטורט. ורק אז. לראשונה הייתי דג במים שאני מכירה.

אורטל מאשדוד אגב היא כירורגית. את תמר ויוגב גיגלתי, גם תמר פנתה ללימודי רפואה אחרי שסיימה את התכנית. יוגב הוא שחקן תאטרון. אני לא מצליחה להיזכר באף שם נוסף מהכיתה.