הכוח בלא לעשות כלום

אחת התובנות המשמעותיות שהביאה עלי זקנתי היא היכולת לא לעשות כלום.
פעם לא העליתי בדעתי שזה אפשר. העולם זרק עלי את חיציו והרגשתי מחויבת להגיב לכל אחד ואחד מהם. זה גבה ממני כמות בלתי נסבלת של אנרגיה. חיצים לא בהכרח מגיעים טבולים ברעל, לפעמים הם סתם בקשות או מענות שנשלחות כלאחר יד, מתוך עצלות של מישהו אחר, לרוב – מתוך אדישות. בהתאמה, נעלבתי עד כלות כשמישהו אחר התעלם ממני. לא הבנתי למה זה קשה לזכות את האחר בתגובה. מעולם לא חשבתי על הבקשות או הציפיות שלי מאחרים כלא ריאליות או כנטל לא הוגן, אבל הן יכלו להיות כאלה ולי לא היה מושג שהן כאלה.

שלושה סיפורים מהשבוע האחרון מדגימים זאת היטב. בראשון, חוקרת בכירה במחלקה אירגנה כנס ו"החליטה" שאני ושני חברי סגל נוספים נארגן את אחד המושבים. בהתחלה זה נשמע סביר וקרוב לתחום מומחיותי, אז הגבתי באדישות ושיתפתי פעולה חלקית, אבל לאט לאט היא התחילה לשנות את הנושא והזמינה למושב אנשים שבהם היא מעוניינת ובהדרגה איבדתי עניין. אם זה היה קורה לפני חמש שנים, כנראה שהייתי כועסת, מרגישה שמשתמשים בי אבל לא באמת נותנים לי מקום, ואולי הייתי נלחמת לשנות את המושב או מבקשת להסיר את עצמי מעמדת הארגון. לא עשיתי את זה פעם, פשוט התייחסתי בשוויון נפש לכל המיילים בנושא, ובכל פעם שהגיעה בקשה לעשות משהו, או שהתעלמתי או שהודעתי שאני לא פנויה, הרי הבהרתי מראש שאני בכלל לא יכולה להשתתף בכנס והקשר שלי לנושא קלוש. המייל האחרון ביקש מאיתנו לברור תקצירים למושב ושבו הסתבר שנשארו לנו רק שלושה תקצירים להזמין (מתוך עשרות) מאחר וכל המקומות כבר נתפסו על ידי הזמנות מהחוקרת המארגנת. המייל ישב אצלי בתיבה מספר ימים ובכל פעם שהסתכלתי עליו, התעורר בי חוסר חשק עמוק להסתכל על התקצירים או לשחת עליהם את זמני. היום הודעתי לשאר בנימוס ובשורה קצרה שאני משאירה להם את ההחלטה, ובזה נגמרה התעסקותי בעניין. אני עדיין המארגנת של המושב, אין שום דבר שאני צריכה או מתכוונת לעשות. סידור נהדר.

לפני כמה ימים אירחתי מרצה במחלקה. כנהוג במקומותינו, מאפשרים למרצה להיפגש עם מי שמעוניין. הרכבתי לו"ז שאליו ביקש להצטרף חבר סגל, אבל כשהגעתי עם האורח למשרדו בשעה הנקובה הוא לא היה שם. גם לא הגיב לטלפון או להודעה ששלחתי לו, וגם אחרים במשרדים הסמוכים שעזרו לחפש אותו לא ידעו היכן הוא. זו לא הפעם הראשונה שהאיש מביך בהתנהלותו, אז לקחתי את האורח לאכול גלידה עד לפגישה הבאה שלו. מאוחר יותר אותו חבר סגל הגיב למייל שלי, באיחור של יומיים הגיב גם להודעות בטלפון. יכולתי להגיב בנדיבות או בתוכחה, אבל בשביל מה? התעלמתי מכל ההודעות וזו נראתה לי התגובה המתאימה ביותר.

אחרון, גם מהימים האחרונים, הוא סטודנטית שמסיימת בסמסטר הנוכחי ששאלה אם זה בסדר להגיש מועמדות למשרה שמתחילה חודשיים לפני שהיא אמורה לעזוב. אותה סטודנטית ביקשה להישאר סמסטר נוסף כדי להשלים עבודה שהתחילה. לא מדובר בעבודת כתיבה שניתנת לעשיה מרחוק, אלא בעבודת מעבדה שעבורה נדרשת נוכחותה הפיזית. מצאתי מימון לעניין. מדובר בכמה עשרות אלפי דולרים למלגה עבור סמסטר נוסף. מאחר והיא סטודנטית ולא מועסקת, זה לא ממש נהוג לפטר באמצע סמסטר. השאלה נשמעה לי חצופה ומנותקת. לפני חמש שנים הייתי מבקשת לדבר עם הסטודנטית על ציפיות. אבל הפעם שאלתי את עצמי למה בעצם? היא רק מגישה, עוד לא קיבלה את העבודה, וגם אם תקבל היא תמיד יכולה לשאת ולתת על תאריך ההתחלה. דילגתי. הסמסטר נגמר בדצמבר, אמרתי לה, אבל בהצלחה.

הכוח שבלא לעשות כלום הוא מזכך. הוא מעביר את הנטל לאדם שמלכתחילה שם את הנטל עליך, הוא מסיר מאיתנו את האחריות לפתור את כשלונם של אחרים. בהתאמה, אני יותר סלחנית כלפי מי שמתעלם ממני. הפעם אני מוצאת את עצמי שואלת, האם השאלה או הבקשה שלי הטילו עליהם נטל לא הוגן? האם הרווחתי את ההתעלמות ביושר? הנקיון הזה מפנה לי יותר אנרגיות לענות בכלל ומהר יותר למי שכן מגיעה לו התייחסות. ובכל פעם שזה קורה, אני תוהה כמה חבל שלא הגעתי לתובנה הזאת עשר שנים מוקדם יותר.