הפעם הראשונה שטסתי היתה בגיל 24. זה היה לאיסטנבול. טיסות לא היו בלקסיקון של ההורים שלי שחיו חיים פשוטים ועסקו במאבקי קיום ובלהיאבק אחד בשני. אני זוכרת שהתרגשתי, לטוס היה תגובת הנגד הכי גדולה לחיים שהכרתי. אהבתי לטוס וטסתי אחר כך מספיק לחיים שלמים ועוד קצת. אבל מתישהו זה הפך מעיק, לעבודה, משהו שרציתי לצמצם למינימום, הפכתי לאנשים האלה שמוכנים לשלם הרבה בשביל נוחות או בשביל לעלות על הטיסה הקצרה ביותר. במקביל, העדפת החלון שלי התחלפה בהעדפת מעבר, העדפה שאני תמיד חושבת עליה כקלאסיקה של זיקנה. זה נראה כל כך לא הגיוני בנקודת זמן אחת ואז הכי הגיוני בנקודה אחרת, כמו להתחיל פתאום לאהוב חצילים, או קפה מר בלי סוכר. כשהאוגרת נולדה זה הפך גרוע יותר, כי כל שניה מיותרת שביליתי בשדה תעופה היתה שניה פחות שביליתי איתה. והיתה גם הקורונה וביחד, עליתי למטוסים בסטרס נוראי. שלא יתקרבו אלי אנשים, שלא יזיזו או יבטלו לי טיסות, שלא יחליפו לי אף אחד מהפרטים שעליהם טרחתי מראש. אני חושבת שההתנהלות של הרבה אנשים במרחב השתנתה בזמן המגפה ועוד לא ממש חזרה לעצמה.
אז היום שוב עליתי על מטוס ועדיין לבשתי מסכה (הרגל שאני שוקלת להמשיך לעד בלי ועם קורונה), אבל כבר לא היה איכפת לי שרוב האנשים סביבי היו ללא מסכה, ואפילו קצת ריחמתי על הבחור הגבוה שישב לצידי וניסה בכל מאודו לא לפלוש למרחב שלי. לא היה שום דבר דחוף להשלים בטיסה הראשונה, אז שמתי אוזניות ושקעתי אל רשימת השמעה שהכנתי די מזמן ושכחתי מקיומה, וכל שיר היה הפתעה, רסיס מחיים אחרים שהזכיר לי רגעים שכבר שכחתי – שפעם אהבתי לטוס, שהגהנום הוא לא הזולת, שגם אם צפוף ולא נוח, יש איזה שקט פנימי פתאום בראש, בלי אינטרנט ובלי מטלות ובלי שום דבר לעשות.
בשדה השני, לפני הטיסה לקנדה, התיישבתי ליד סטארבאקס עם כוס אמריקנו בהמתנה הלא קצרה שהיתה לי ושפתאום שמחתי בה, וכתבתי. וחשבתי על המוזיקה, ועל היופי והחמלה שהיא מעוררת, ועל שזה לא כל כך נורא לטוס, ושזו הפעם הראשונה בשלוש השנים האחרונות שהרגשתי כמו אני, עם תקווה לשמץ של נורמליות במרחב.
אחר כך גלשה התקרה 