ניסויי במדענים

ג'נליה פארם הוא מכון מחקר פרטי שמתעסק בעיקר בנויורוביולוגיה והדמיה והוא מקום יפייפה. אבל מעבר ליופי העוצר נשימה באי הקטן והמבודד הזה, הוא קונספט – שהמציאו מדענים שמאסו בשיטה הרגילה. ידעתי על המקום אבל לא ממש ידעתי עליו כלום עד שיום אחד פנה אלי חוקר שעובד שם. הוא רוצה לפתח פרוייקט שאפתני במיוחד ולשם כך היה זקוק לעזרתי ולשיטה מסוימת שפיתחנו במעבדה. הוא שאל אם יוכל להגיע אלי וללמוד את השיטה, אמרתי שכן וחודש לאחר מכן הופיעה משלחת של שבעה אנשים אצלי במעבדה. הראיתי להם מה שרצו (זה לא מדע טילים, אני נוהגת לומר, ומסבירה את כל הפרטים, אבל איכשהו זה תמיד נגמר בצד השני שסבור שזה כן מדע טילים) והם הלכו לדרכם. אני והחוקר הראשי פיטפטנו קצת והוא שאל אם אני רוצה להגיע אליהם במסגרת תכנית המבקרים שלהם. בהתחלה מיסמסתי את זה, אחר כך התחלתי לקרוא קצת על מה עושה הקבוצה ואז על ג'נליה והקריאה העירה תחושה שנימנמה כבר המון זמן – התלהבות.

הסיפור התחיל בנדבן שהשאיר אחריו הרבה מאוד כסף ושהאקדמיה ככל הנראה נגעה לליבו. המקום הוקם אחרי מותו כניסוי מדעי שנמשך כבר כמעט עשרים שנה. עובדים שם מדענים אבל אין הוראה ואין סטודנטים, לפחות לא בצורה מובנית. החוקרים מממונים פנימית בהרבה מאוד כסף, משהו כמו מליון דולר בשנה ולא רק שלא מצופה מהם להגיש ולהשיג גרנטים אלא שממש אסור להם לעשות זאת. מספר המעבדות קטן והציוד העומד לרשותם הוא הסטייט אוף ארט של המדע. יש להם קבוצות יעודיות שמפתחות ציוד מתוחכם בעצמם, והרבה מהחידושים המדעיים שמפותחים במכון מוצעים בחינם למדענים ברחבי העולם ללא מטרת רווח. המעבדות קטנות ומוגבלות לשישה אנשים ומבוססות בעיקר על טכנאים, פוסטדוקים וחוקרים צעירים והחוקר הראשי הוא חלק אינטגרלי מכוח העבודה, כלומר הוא לא יושב במשרד וכותב גרנטים ומאמרים ומתעסק בביורקרטיות, אלא נמצא במעבדה עם כפפות על הידיים, כמו שדמיינו פעם לפני שגילינו מה באמת עושים באקדמיה. הביורקרטיות צומצמו משמעותית. כוח אדם יעודי מטפל בכל הדברים שזוללים למדענים את היום, והחוקרים? יש להם זמן לחשוב, לתכנן, לעשות את מה ששכרו אותם לעשות – להשתמש במוח שלהם. הם לא מוערכים על ידי מאמרים ולא נדרשים לפרסם באופן אינטנסיבי, לפחות לא באופן התעשייתי שאוניברסיטאות וקרנות מחקר מעודדות. ואין קביעות, לכל חוקר שמצטרף יש בדיוק עשר שנים לפני שהם ממשיכים הלאה (עם חבילת הטבות לא קטנה שמאפשרת להם להיקלט חזרה באקדמיה) בשביל לעשות משהו שאפתני, גדול, מסוכן – והדבר הזה שקל לשכוח כשטובעים בשעמום הבירוקרטי – משמעותי.

כדי לעשות את זה בהצלחה, הערך העליון הוא שיתופיות. כמעט כל פרוייקט מאגד מספר מעבדות שעובדות יחד על פרוייקטים עתירי סיכון. חלקם מתוך המכון וחלק אחר הוא פרופסורים, סטודנטים, ופוסטדוקים מבקרים. למעשה, היכולת של מדען לרתום כמה שיותר אנשים סביבו סביב רעיון הוא המרכיב המרכזי בהערכה שלו ובהצלחה שלו. כשלמדתי את כל הדברים האלה, זה היה נשמע לי כאילו מישהו שם קבוצת מדענים בכיתה ואז שאל אותם מה הבעיות עם השיטה הקיימת ואז מחק אותן – אחת אחרי השניה. הבניין היפייפה הזה בנוי סביב העקרון הזה. מדובר באי בודד עשוי זכוכית ואפשר לראות מקצה המסדרון עד האגם. בקומת הקרקע יש מסעדה ובה רק שולחנות עגולים גדולים. אי אפשר לאכול לבד גם אם נורא רוצים. ממול, בנוי מלון מזמין עבור מבקרים ובתוך המתחם הלא גדול יש גם מתחם דיור לעובדים ופעוטון ועוד כל מיני דברים שישכנעו אותך לא לעזוב את מקום העבודה לעולם.

אז נסעתי וביליתי שם יומיים ופגשתי אנשים שהזכירו לי למה בחרתי במקצוע הזה, וגם שיקפו לי כמה העולם האקדמי שבו אני חיה מאלץ אותי לחשוב בקטן. מפה לשם, שיניתי קצת את התוכניות לשבתון ועכשיו אני מתכננת לבלות את הסמסטר הראשון שלי שם. העובדה שהעיתונים בישראל התמלאו בסיפורי אלימות ופוליטיקה מכוערת עזרה מעט לצנן את ההתלהבות שלי מישראל, שתחכה לסמסטר השני, אלא אם כן היא בינתיים תחרבי את עצמה מבפנים.

המקום הזה הוא קצת כמו גן עדן למחקר, דיווחתי לפ' מהדרך. היה לי קצת זמן בנסיעה הארוכה חזרה. הג'יפיאס לקח אותי לדרכים צדדיות ומפותלות דרך שלוש מדינות ואני הנחתי לו. לא יודעת אם הייתי באה לגור פה ולמכור את נשמתי למדע, אמרתי לפ', אבל נראה לי שאנחנו בהחלט יכולים להנות מכמה חודשים של אוטופיה מדעית. אולי בסופם נגלה שאנחנו דווקא אוהבים את הרעש שעושים הסטודנטים במסדרונות.