ס' ואיך שנזכרתי שפתאום כן איכפת לי

נזכרתי באחת, נקרא לה ס' שהיתה חברה שלי פעם. ס' לא היתה מהחברות הטיפוסיות שלי. היא היתה עצורה ומאופקת, מבוגרת ממני בעשר שנים, מתקשה במציאת זוגיות, שחלקה מאוד מעט מאוד ממחשבותיה עם העולם והיתה, לעיתים, נוחה לכעוס. אבל היא היתה גם מהירה לסלוח ונדיבה וצעירה בנפשה ובחייה, ומתחת לקשיחות המעושה היתה בה רגישות שבירה. כנראה שלא היינו נפגשות לולא נגזר היה עלינו לחלוק משרד במחלקה המטה ליפול, ובאמת לרוב ניהלנו יחסים קורקטיים, אבל מתישהו, אולי אחרי שנה או שנתיים מתוך החמש שחלקנו במשרדון הקטן, נקשרה נפשי בנפשה.

כשהצטרפתי למעבדה כמסטרנטית היא היתה דוקטורנטית בסיום דרכה. כשהפכה לפוסטדוקית, אני הפכתי לדוקטורנטית, כשהפכתי לפוסטדוקית היא נשארה בפוסט, וגם כשהמשכתי הלאה היא נשארה בפוסט. גם היום, יותר מעשר שנים מאוחר יותר, היא עדיין בפוסט. זו לא היתה בעיה בפני עצמה, לאנשים שונים יש שאיפות שונות, אני רציתי דבר אחד והיא דבר אחר, אני יכולתי לחיות עם הדבר האחר שהיא בחרה, אבל היא לא יכלה לחיות עם הדבר שאני בחרתי, משהו בהיררכיה השתנה, ממנטורית היא הפכה לזאת שיודעת פחות. אחר כך מצאתי את פ', ושוב שיניתי את המשוואה. הפכתי להיות נערת הפוסטר שהזכירה לה את הדברים שאולי רצתה ולא הצליחה להשיג. היא לא כעסה עלי בשום שלב, אבל התחמקה ממני, הסבתי לה אי נוחות בעצם קיומי, עד שלבסוף נותק הקשר כליל.

פעם אחת בעצם היא כן כעסה עלי. היינו בכנס ביפן וחלקנו דירה ביחד עם שני קולגות אחרים. פעם אחת היא חיוותה את דעתה הלא חיובית על קולגה. היתה לה נטיה לקבוע בנחרצות שמישהו אחר טיפש ושלא אהבתי. עמדנו בתור לקפה ודיברנו בעברית והקולגה (הישראלית) עמדה לא רחוק מאיתנו. היסיתי אותה, וכשהיא לא נענתה, אמרתי משהו שאני לא זוכרת, על זה שאני לא יכולה להרשות לעצמי לדבר ככה עכשיו. אולי רמזתי שהיא כן יכולה להרשות לעצמה. היא נעלבה. בדיעבד, הבנתי אותה, מחברות ששותפות לדבר עבירה ומגחכות על העולם, הפכתי לחמורת סבר שלא יכולה לבזבז את הקפיטה הפוליטית שלה  בהתנהגות ילדותית. לא אהבתי את איך שהיא דיברה אז ולא אהבתי את עצמי, לא היה מוצא סביר מהעניין.

קשה לי לומר שנשבר לי הלב, זה לא היה קשר עמוק במיוחד, אבל אני זוכרת שזה העציב אותי. זה היה מזמן ולא ראיתי אותה שנים. היא לא חסרה לי. נזכרתי בה בגלל בחורה אחרת באותה המעבדה שהיתה צעירה בהרבה משתינו. היינו חברות רחוקות, נפגשנו לפעמים כשהגעתי לבקר בארץ והיא לפעמים היתה מתקשרת להתייעץ איתי בענייני עבודה לאחר שעברה לארהב. היא הפסיקה לעשות זאת. לא שמתי לב לזה ופתאום כן שמתי לב. מה אמרתי או עשיתי שגרם לה להרגיש לא נוח? אולי זה בכלל לא קשור אלי, ובכל זאת, לפעמים אני יודעת שאני אומרת דברים ישירים מידי שגורמים לאחרים לאי נוחות ולא איכפת לי, ואז שנים אחר כך אני נזכרת בזה ופתאום כן איכפת לי.

סימנים של יופי

לפעמים כשאני מתעוררת בבוקר מאוחר לבית ריק, אני מוצאת סימנים: שמיכה במדרגות, ספר מוטל על רצפת השירותים ליד הישבנון – ארני גדול מידי לחיתולים ולידו – ברטי. על האי במטבח חתיכות מסקינטייפ שמישהו גזר להדביק על האף-מצח-סנטר. בשולחן האוכל יושב שועל ולידו פרידה הצפרדע ומביטים בשאריות מארוחת הבוקר, כוס קפה, כוס חלב, צלחת פלסטיק עם חביתה בצורות. בסמוך לדלת הכניסה שלושה זוגות נעליים קטנטנות.

פעם הייתי מתרגזת שפ' היה משאיר אחריו חפצים בכל מקום. עוד לא סיפרתי לו ששיניתי את דעתי.

סיבוב חמישי

עוד פוסט שכתבתי לפני שנתיים ולא פירסמתי. מאז הגשנו את אותו הגרנט פעמיים נוספות (ובסהכ ארבע עד כה) ובכל פעם הוא נדחה מסיבות שונות ומשונות. אני והחוקרת השניה על הגרנט כבר פחות עשירות משהיינו אז, אז כשהיתה לנו הזדמנות לא קיבלנו את הגרנט בגלל סוציאליזם ואחכ לא קיבלנו אותו בגלל שהמערכת רנדומלית ובכל פעם אנחנו מקבלות סט אחר של שופטים, ולמרות שאובייקטיבית הגרנט רק הולך ומשתפר עם כל גרסה, הורסטיליות של השופטים היא כל כך רחבה כך שאין קורלציה בין שיפור ואהדה. בפעם הרביעית אמרתי לחוקרים האחרים על הגרנט שאנחנו נגיש שוב ושוב עד שנייאש אותם, ואם המערכת רנדומלית אנחנו ננצח אותה בלהגדיל סטטיסטית את סיכויי הזכיה. אנחנו לקראת הפעם החמישית ואני שוקלת אם לנטוש את הספינה, כבר איבדתי עניין במחקר והמלחמה התישה אותי. נראה שהפעם המערכת היא זו שייאשה אותי ולא להפך.

*************************************************************************************************************

גרנט שכתבתי נדחה. שבעה שופטים נתנו לו דירוג נהדר והפאנל היה בעדו. הדירוג היה Outstanding. אף פעם לא ראיתי דירוג כזה מקרוב וכבר קיבלתי גרנטים עם דירוג הרבה יותר נמוך. בכל זאת נדחה. בין השורות קראנו אני והשותפה למחקר שהגרנט נדחה בגלל שיש לנו יותר מידי גרנטים אחרים. התפלק לפאנל פה ושם הגרנט ההוא שקיבלתי והגרנט שהשותפה קיבלה. בפיסקה אחת הם הזכירו את העניין לא פחות משלוש פעמים. איזו מין מערכת מתסכלת זאת, מצד אחד קפיטלזם אכזרי עקוב מדם, מצד שני, פתאום קרנות מחקר נהיו לי ברית המועצות. לפני שנתיים כשמצבי היה בכי רע חיבבתי את הרעיון הסוציאליסטי. מה רע שכולם יקבלו נתח קטן יותר מהעוגה? היגגתי בפני קולגות, כולנו נהיה קצת יותר עניים וקצת יותר שמחים.. נמאס כבר מהמעבדות שגורפות אליהן את כל המזומנים. אלא שעכשיו הפכתי לחזירה קפיטלסטית והסוציאליזם הזה מעצבן אותי. זאת הרי הצעה שונה לגמרי מהגרנטים האחרים שיש לנו, מירמרתי לשותפה, והיא היתה אחת הטובות בפאנל. ועכשיו מישהו עלוב מאיתנו עם הצעה פחות טובה קיבל מימון לעשות עבודה הרבה פחות נהדרת.

תרגיל בהתעוררות

פוסט שכתבתי לפני כמה חודשים ולא פירסמתי. המיאוס נגע כל כך עמוק שלא יכולתי להסתכל אפילו על הפוסט ובטח שלא לפרסם אותו, אבל עכשיו קראתי אותו והרגשתי איזו התרוממות רוח, כי עשיתי את כל מה שהבטחתי לעצמי, אמרתי לא – כל הזמן – כתרגיל בהתעוררות, ניקיתי את הזמן שלי ממטלות תחזוקה, מצאתי זמן לשבת בבית קפה ולכתוב להנאתי. חתכתי את הבינוניות ונשארתי עם ארבעה סטודנטים. בשניים היותר בכירים אני גאה מאוד ולומדת מהם דברים חדשים כל יום, השלישית עומדת לסיים והרביעי חדש ועדיין באזור הדמדומים שקרוב יותר לתקווה שימריא ויתמקם היטב. לפעמים השמיים צבועים וניל והאופק מפויח והכל חוזר אדום יותר מהשוחות ובצריחים — פעם בכמה זמן אנחנו בכל זאת מנצחים.

***********************************************************************************************************

ינואר 2022

עכבר שרץ על גלגל לא יודע שהוא רץ על גלגל, כי גם מטרות מדומיינות יכולות להראות אמיתיות מאוד ואינרציה היא כוח רב עצמה. כשנושמים בקושי, אין זמן ולא עוצרים לשאלות, מתנחמים בהקלה זמנית כשמצליחים להדביק את הצעד הבא. חושבים שזה סיפוק, גם אם לא ברור לאן מתקרבים עם הצעד הזה. נדמה לי שככה הרגשתי עד לאחרונה ולא מפתיע שתקף אותי מיאוס, כשעצרתי לאיזו שניה.

המעבדה שלי גדלה וגדלה והפסיק להיות לי זמן לחשוב. כל המשאבים שלי הושקעו בלתחזק את הקיים. יש לי יותר מידי סטודנטים בינוניים שעושים עבודה בינונית ובמקום להיות עסוקה בחדוות הגילוי אני עסוקה בלשמור שיצופו. אין לי זמן לחשוב על הדבר הבא שמרתק אותי לעשות, אין לי זמן לכתוב מאמרים שאני גאה בהם, רק עוד מאמרים שמצטרפים לערימה חסרת משמעות. אין לי פנאי לעשיה שיש בה משמעות, רק לתחזוקה. שלוש סטודנטיות שלי מסיימות. האחת היא תלמידת הדוקטורט הראשונה שלי ובה אני דווקא מאוד גאה וממנה אני אצטער להיפרד. השתיים האחרות הן מסטרנטיות וכל העבודה שלהן מרגישה לי סתם. סתם פרוייקטים, סתם סטודנטיות. קשרים חסרי משמעות. כל הזמן הזה, למה. פוסטדוקית נוספת מצאה עבודה אחרת שעודדתי אותה לחפש, גם ממנה שמחתי להיפרד שבעה חודשים לפני תום החוזה. לתלמיד דוקטורט נוסף שדישדש המלצתי שיעבור למאסטר או שימצא מעבדה אחרת. עזרתי לו למצוא מעבדה אחרת. לא נשאר לי מקום בלב לבינוניות. כשאני מסיימת ללמד תלמידי מחקר במחלקה שלי תוקף אותי יאוש. אני יכולה לעבוד עם חוסר נסיון וידע, אבל איך עובדים עם הבינוניות הזאת? עם סטודנטים שלא יודעים ולא יודעים שהם לא יודעים וגם לא רוצים לדעת. איך מתקנים את היאוש הזה? ואיך עושים את זה עם חדווה בלב?
נשארו שלושה. אחת, אני מקווה בשבילה שתמצא משרת סגל בקרוב. עם השניים האחרים אני יכולה לעבוד מבלי למות מבפנים. איך זה קרה, אני לפעמים אני שואלת את עצמי. איך זה שאני גאה רק במעטים? אני לא בוחרת אותם נכון? אני מציבה להם יעדים בלתי אפשריים? אולי אני פשוט לא מצליחה לראות את היופי תוך כדי ריצה?

אני יודעת מאיפה כל זה בא ועדיין לא יכולה למנוע את הזליגה שלו לכל מקום. אחת המסטרנטיות המסיימות, היא סטודנטית שנשרה מדוקטורט. יצאתי מגדרי כדי לעזור לה להתמודד עם בעיות לא פשוטות וחולי נפשי אמיתי. במשך שלוש שנים דחפתי אותה במעלה גבעה כמעט שטוחה כדי שלא תיפול לאחור. חצי מהסטודנטים במחלקה מתמודדים עם בעיות נפשיות כאלה ואחרות. זו מחלה תרבותית שרק הולכת ומחמירה. יומיים לפני שהיתה צריכה להגיש את העותק הסופי של התזה, היא כתבה לי מייל נוראי שלא איכפת לה לוותר על התזה כי היא לא יכולה להתמודד עם הפידבק שלי. חשקתי שיניים ודחפתי אותה עוד קצת, לפני שתיפול לעוד תהום שחפרה לעצמה, אבל בפנים העליבות נגעה בבשר החי. לא ציפיתי למדליה אבל גם לא לכפיות טובה ואיבדתי עוד קצת מהחדווה בעבודה עם סטודנטים.

אז הנה כמה הבטחות שלי לעצמי לכבוד השנה החדשה: לקטון, עד שהנשימות יתארכו עד האופק, עד שישעמם לי למוות – כל כך שאני אתאווה לקחת עוד פרוייקט בינוני. להגיד לא, כל הזמן, כתרגיל בהתעוררות, לא בגלל שהיומן מלא ואין פנאי, אלא כדי לשמור את היומן ריק ולהציל את עצמי ממיאוס.

שתי תובנות

ישבתי בנחת בבית הקפה החביב עלי עד שבאה חבורה גדולה של הורים וילדים וכיסו את הרדיוס סביבי. בגלגול הזה אני קצת יותר טולרנטית לילדים מאשר פעם, אבל גם לטולרנטיות שלי יש גבולות, ובכלל, אם להודות על האמת, אז הגבולות שלי מוגבלים לאוגרת. אז בהתחלה התעצבנתי ואחר כך עברתי למוד זן שבו אני נוטשת את הגרנט שאותו ניסיתי לכתוב (משהו שבמילא שמחתי לעשות) ומצוטטת לאנשים סביבי. שתי תובנות:

הורים אמריקנים מתחלקים לשני קצוות קיצוניים. הקצה האחד הוא הורסיה המכילה עד אין קץ, המתיילדת, האכולת רגשות אשמה שמעמידה את הילד במרכז ומייצרת ילדים מפונקים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת ושנשברים לרסיסים ברגע שהיקום מפיל עליהם את האתגר הכי קטן. הורים כאלה מתקשים לשים גבולות, ממלאים את כל רצונותיו של הילד בלי אבחנה, מוחקים את עצמם למענו, לפעמים הם קוראים לילד נסיך או נסיכה. אם הילד מפיל משהו על הרצפה ומתחיל לזעוק הם ממהרים להרים את החפץ בשבילו ואף פעם לא חושבים אולי להציע שהילד ישתמש בשתי ידיו לעשות את אותו הדבר במקום לזעוק. אני רואה את התוצאות ההרסניות של ההורים האלה בסטודנטים שלי. הרזיליינס שלהם לקשיים שואף לאפס, הם ממהרים להגדיר כל תחושת אי נוחות קטנה כסביבה/אנשים רעילים, כל רמז של תחרותיות או אתגר מעורר בהם חרדה, הם שוקעים לתהומות של דכאון כשהם נכשלים, הם מגנים בחירוף נפש על המאמץ שהשקיעו ומתעלמים מהתוצאה, הם לא מבינים למה לא כל האנשים סביבם מתגייסים לעזור להם להצליח. אחרי הכל הם הציר שהיקום סובב סביבו.

הקצה השני הוא הורים סטייל האיחוד הסובייטי, צפון קוריאה, או המשטר הצבאי הסורי. הם מגדלים את הילד תחת משמעת צבאית נוקשה. הילדים מנוהלים 24 שעות ביממה תחת סט סדור של הוראות שאין לסטות ממנו. ההורים האלה אף פעם לא שואלים את הילד מה מעניין אותו או מה מתחשק לו לעשות, כי יש להם תכנית למאה השנים הבאות. הם מעסיקים את הילד בכל שעה ומגוייסים בכל מרצם למלא את זמנו בפעיליות חינוכיות. הם מפחדים פחד מוות מילדים משועממים. לפני כמה ימים בספריה ראיתי אבא אחד יושב על אחת הכורסאות ואת הילד שלו משחק במרחק קצר ממנו. בכל פעם שהילד השמיע צליל קטן, יצא מטווח הראיה של האב או שמט קוביית לגו במקום הלא נכון, הוא ננזף. בהמון אהבה סו קולד, אבל ננזף והתיישר. לרגע היה נדמה לי שהמנח הזקוף יתר על המידה של הילד הוא בכלל לא סביר, הילד, אולי בן חמש, יצא מגדרו כדי לרצות את אביו, והאב שאב סיפוק עמוק מהשליטה שיש לו בילד. בשולחן שלידי אחד הילדים סרב לאכול משהו ואחת האמהות גערה בו מיד אל תהיה בכיין. ישר התחשק לי להגיד לו דווקא תהיה בכיין ואל תאכל את השיט הזה אם לא בא לך. גם את התוצאות ההרסניות של ההורים האלה אני רואה בסטודנטים שלי. הם שומרים על ממוצע ציונים 100. וחייבים להיות הראשונים בכל דבר. אין להם פנאי לפתח קשרים אנושיים עם האנשים סביבם, הם מבצעים את המוטל עליהם בדייקנות וממעטים להפליג בדמיונות, מעיין היצירתיות שלהם יבש. יש להם מטרה ויעדים וגם הם נשברים לרסיסים כשמשהו לא עובד להם, כי הם למדו לקשר את הערך העצמי שלהם עם תוצאות ופידבק חיובי מהסביבה.

האם אני מסוגלת לגדל את האוגרת שלי להיות הסטודנטית הבריאה בנפשה שאני מקווה למצוא במעבדה שלי? ימים יגידו.

מהפוליטי לאישי

פעם בשבוע יש לנו ארוחה עם פרנצ'סקה, שהיתה במקור חברה של פ' ועם הזמן הפכה חברה של שנינו. היא מבוגרת מאיתנו בלפחות עשר שנים (לא שאלתי) ומחזיקה בתפקידי מפתח אדמניסטרטיבים באוניברסיטה ותמיד נורא מעניין לשמוע ממנה את הצד הזה שלרוב מאוס עלי, אבל מתמתן קצת כשהוא מתערבב באנשים שאני מחבבת. לפעמים אנחנו נפגשים שלושתנו גם עם דיאן שעוד יותר מבוגרת מכולנו אבל חובבת אקסטרים מושבעת ולכן לא נדיר למצוא אותה עסוקה בשייט קיאקים אקסטרימי או בטיפוס הרים בדיוק בשעה שכולנו בולסים אוכל סיני מהמסעדה החביבה עלינו. דיאן היא פרופסור למתמטיקה ופרנצ'סקה לסטטיסטיקה ואת שתיהן אני מחבבת מאוד. האחת אמריקאית והשניה איטלקיה אבל לשתיהן אותן קווי אופי, ישירות בלתי מתפשרת ואמת נוקבת שנמזגות יחד עם המון חמלה. השילוב שמעולם לא יכולתי לעמוד בו.

אז פרנצ'סקה אמרה אתמול משהו שנדבק בי – שהאקדמיה בנויה על העקרון שבו כל אחד עושה קצת אקסטרה ולולא האקסטרה הזה המערכת קורסת. האקסטרה לא כתוב בחוזי העבודה שלנו, אין שום חובה לשפוט מאמרים או גרנטים, או לשבת בפאנלים. אין שום חוק שמכריח אותי לכתוב גרנטים או להכניס כסף לאוניברסיטה, לפרסם שבעה מאמרים בשנה, לשבת בועדות, לתרום מזמני לחברות מקצועיות, או לנסוע ולהציג בכנסים. למעשה אם כל חברי הסגל בעולם יתאחדו לעשות את המינימום הנדרש, כל מה שידרש מהם לעשות הוא ללמד (לא בהכרח בצורה טובה), לכתוב מאמר או שניים בשנה, ולשלם מס שפתיים כלשהו בלשבת בועדה אחת או שתיים (אבל לא בהכרח לעשות שום דבר). האקסטרה הוא עניין תרבותי, מגדל קלפים עתיר קומות שכולו מוקדש להאדרה על ידי הקולגות שלנו. עם הזמן המגדל הפך גבוה יותר ויותר, השאיפה ליותר גרנטים ומאמרים ותלמידי מחקר והרצאות ואפיקי השפעה יצאה מפרופורציה, כל כך שהמועמדים למשרות אקדמיות היום פרודקטיביים לאין שיעור בהשוואה למועמדים מלפני מספר עשורים. המנוע מאחורי זה הוא גלורי, מעמד, כוח, ואת זה האוניברסיטאות (וגם גופים מחוץ לאוניברסיטה – כמו כתבי עת והוצאות לאור) יודעות למנף היטב.

העניין הוא שכל המגדל הזה בנוי על אינטראקציות בין קולגות. האדרה דורשת התחככות פיזית והזדמנויות לקבל פידבק, בועדות, כנסים, מדיה, במסדרונות המחלקה, וכל זה קרס בפנדמיה. הכוח עבר מהקבוצה אל האינדיבידואל. בנוסף, אנשים נשחקו עד דק במטלות שנוספו בפנדמיה (חלקן בתוך האוניברסיטה כמו הוראה וירטואלית בנוסף לפיזית וגידול משמעותי בביורקרטיות, וחלקן מחוצה לה כמו טיפול בילדים ובקרובים חולים), ומוקד הכוח עבר הלאה מהפוליטי לאישי. הרבה יותר קשה היום למצוא שופטים, פאנליסטים, חברי סגל שיקחו על עצמם מטלות נוספות כמו אדמינסטרציה של תכניות מחקר, גיוס תלמידים וועדות, כל הדברים שקודם נעשו כגזירת גורל הפכו לשאלה. אנשים התחילו לערער על הקונספט של עבודה גמישה באיזה 18 שעות ביממה שבהן תרצה לעבוד. המגדל החל קורס.

אני מזהה את עצמי בתהליכים האלה – אני נוטה הרבה יותר מקודם לומר לא, פחות מונעת ממה יאדיר את שמי, ויותר ממה יאדיר את חיי היום יום שלי. השמחה בלקחת עוד אקסטרה בשמו של אידיאל עלום נגוזה, האמון שלי בהנהלה כגוף שרוצה בטובתי נשחק. הרעיון של שבתון נשמע פתאום הרבה יותר הגיוני, הוא נכתב בדם ומוקם בסוף השנה השישית בצורה מאוד אסטרטגית – בדיוק בנקודה שהתחלתי לשאול את עצמי, בשביל מה כל זה.

משחק סכום אפס

יש איזו תחרות מטופשת באקדמיה על מי יותר פרודקטיבי. גם אני הייתי חלק ממנה עד לא מזמן, זה חלק מהמשחק, יש ארבע תחנות או משהו, ובסוף מקבלים גביע. הצרה עם משחקים היא שאם משחקים את אותו המשחק יותר מידי זמן, ההבדלים בין חוקי המשחק למציאות מיטשטשים. מישהי כתבה הבוקר בטוויטר שהיא כותבת ספר על "אמהות באקדמיה" וביקשה מאחרים לחלוק את נסיונם. היו שם יותר ממאה תגובות על איך לנצל את הזמן יותר ביעילות, איזה אנשי מקצוע לשכור, איזה פוליטיקה לקדם והרבה מאוד אזהרות בכללי. אף אחד לא אמר: תעבדו פחות, להורות יש מחיר וזה ממש בסדר לשלם אותו, כאילו כל המדענים האלה פיספסו את העובדה שמדובר במשחק סכום אפס, שלא משנה איך ישחקו עם הזמן, הוא עדיין לא הולך להכיל את כל מה שהוכל בו לפני שהופיע ילד בחייהם.

אם הייתי צריכה להתחרות עם עצמי לפני חמש שנים, כנראה שהייתי מפסידה. אין לי את הזמן או העניין לעבוד שמונים שעות בשבוע. גם אם מפקטרים לתוך העניין את העובדה שאני הרבה יותר יעילה ולמודת נסיון היום, יש סיכוי סביר שעדיין הייתי מפסידה. עם עצה אחת אני מסכימה בלב שלם – הפכו את ההורות לנראית. מישהו מבקש ממני לנהל מושב בכנס בזמן יפן ששוה ערך לתשע בערב אצלי? אני לא יכולה כי יש לי ילדה שצריכה ללכת לישון. קולגה מבקש ממני לעבוד בסופ"ש כדי להשלים מסמכים להצעת מחקר? אני כבר לא עובדת בדדליינים כאלה כי בסופ"ש הקשב שלי מופנה לילדה שלי. אני רואה הרבה קולגות שעושים לופים באויר כדי לומר שהם לא יכולים לעשות משהו מבלי להגיד את הסיבה, כאילו שלומר "הילד שלי יותר חשוב מהחוקים האקראיים במשחק הזה" זה דבר נורא ואיום. פ' ואני מקפידים לומר: אני לא יכול/ה כי יש לנו ילדה קטנה, והרבה יותר טוב לומר משהו כמו אני צריכ/ה התראה של לפחות שבועיים בכדי לעשות איקס כי, ובכן, יש לנו ילדה קטנה.

ויש גם את העניין עם "אמהות" כקהל יעד. הייתי מעדיפה שהורים יהיו קהל היעד ולא אמהות. כן, יש מחיר יחודי לנשים כאמהות אבל הוא נגמר עם ההריון והלידה (ואולי גם ההנקה, בהנחה שהיא חלק מהסיפור), ככה זה לפחות עבד אצלי בבית. אחר כך זה סיפור לשניים, וככזה, הנזק ההיקפי לאחד נמוך בחצי.

השיר הצהוב של החול

קיבלתי המון דחיות לאחרונה, רובן סתמיות ואחת מרושעת שברה את ליבי. כמה מההחלטות שלקחתי מאוחר יותר נבעו מכאב הדחיה, כמו לתכנן שבתון במקום שבו אהיה רצויה בוודאות, במקום באחר שבו מידת העניין בי לא היתה כל כך ברורה. כל כך קל להיות ישראלית שוב, לנהל קשרים מקצועיים שבהן התרבות אינה סמויה מן העין. אני שוב סופרת את הזמן, כבר עשר שנים כאן ויכול להיות שהתרגלתי לקהות, ואז, כשהאישי והמקצועי מתערבבים שוב, נפתח איזה סכר. אני מדמיינת מה אני אעשה בישראל בשבתון, איזה אנשים אפגוש, איזה רוטינה חדשה תתגנב לחיי היום יום שלי, אני מפנטזת על לקחת קורס בכתיבה, על מפגשים לא מתוכננים, על פשטות, על לחזור לאותה הפינה הנידחת, ללכת שוב על שברי זכוכיות.

היום כבר קל לשים את האצבע. אמריקה נוחה לחלקים באישיות שלי שמעדיפים להתנתק. הנוחות, כלוב הזהב, המרחב האישי המקודש, הגבולות, ואמריקה רעה ללחצנים בלב שלי שמחברים אותי ליקום, לאנושות.

מאיר. 2008

אתמול הרגשתי כמי שמתוודה בפני הכומר. 

איך שהוא הדברים התגלגלו לכיוון כזה שהעמיד אותי במרכז הדיון ואז נפתחו הסכרים וגל החשיפה בקע מתוכי בעוצמה. מעבר לזה שאת מלאה כרימון ויש בך כל כך הרבה חוכמה , גיליתי בך תכונה מאוד חיובית בעיני, שאינה כה שכיחה במחוזותינו והיא, היכולת להקשיב לאחר ולכבד את עמדותיו וזאת מבלי להיות שיפוטית יתר על המידה.

ישבנו לדבר שלוש שעות, הזמן חלף ביעף ונראה לי שאם לא הייתה זו שעה מאוחרת, הייתי יכול להמשיך ולשוחח איתך במרתון  של לפחות עוד שלוש שעות.

כל כך שמחתי לשמוע שהורדת את הדיסק של עזיזה. J'azziza . היא נהדרת ואני מביט בקלסתרה כרגע על הקיר במשרד והיא משיבה לי מבט רך ונוגה. הבוקר,

בדרך לעבודה היו פקקים נוראיים על כביש ירושלים ת"א בשל התרעה חמה לפיגוע.

 לפחות מצאתי נחמה במוסיקה הנפלאה של עזיזה.

****

ובכן, התעוררתי היום בשיא השאנטיות ותיכננתי לעבוד קצת בבית

אחרי שעה גיליתי שיש לי פגישת מעבדה בעשר, עוד משהו שקבעתי לעשות היום עם הפרוייקטנטית שלי ועוד משהו בארבע, איזה קלולס אני?

מזל שנזכרתי לצאת מהבית בזמן

בכל אופן, היה שווה. היתה הרצאה על עכבישים חברתיים, שאוכלים את האמא שלהם כדי לגדול

משהו מאוד ביזארי.

למה בעצם ענית "לא" אינסטנקטיבי כששאלתי אותך אם אתה נשוי? חשבת שאני אברח?

הזמן אתמול אכן חלף ביעף. גם אני שמחתי לפטפט איתך. אני מוכרחה לישון קצת לפעמים, כדי לא להתרסק לאנשים בעשר בלילה. אתה נותן לי יותר מידי קרדיט… אבל שיהיה

*****

איזה עכבישים אכזריים וחסרי מצפון. 🙂 באמת תופעה ביזארית.

לגבי ה-"לא" האינסטנקטיבי לשאלה שלך, אז התשובה היא מעט מורכבת והיא נחלקת לכמה אספקטים.

מבחינת האספקט הפסיכולוגי – נראה לי שזה היה סוג של פליטה פרויידיינית המשקפת מישאלת לב כמוסה מאזור התת מודע והיא,

 להחלץ מברית הנישואין הקיימת.

מהבחינה החברתית – אכן חששתי שתברחי לי על סמך הידיעה שאני נתון בברית נישואין. 

מהבחינה הפרקטית – התקלת אותי בשאלת אגב, וזו הייתה החלטה של שבריריי שניה שלא לחשוף את העובדה מכיוון שאז היינו נאלצים להשאר בקפה נואר עד אמצע הלילה על מנת שאסביר באריכות ובפירוט הראוי את הסיטואציה על השלכותיה השונות.

בכל מקרה, תכננתי לספר לך על כך בצורה מסודרת.

אם מהמפגש הראשון לא היה נוצר בינינו שום קליק של תקשורת נראה לי שלא היה טעם בכלל לפתוח את כל הנושא הטעון הזה. את מקבלת ממני קרדיט שכזה אך ורק בזכות ולא בחסד. מגיע לך. אז קחי זאת בשתי ידייך

אקראי. 2008

בתוך ראשי גועש לו מחול שדים הנעים בספירלה, כך שכל מגע אקראי בין מעגל אחד לאחר מפיק ניצוצות של חשמל סטטי. אני לא מעזה לטלטל את הראש. מחזיקה אותו ישר ככל האפשר ונועלת אותו על טייס אוטומטי. אלא שגם הטייס האוטומטי שלי נוטל לו חירות באופן עצמאי. מחלות נוקשות על דלתי בזמנים מוגדרים מראש. אם אני אצייר לעצמי ציר זמן ואמקם בתוכו אירועים משמעותיים מחיי, אני אמצא תנועתיות סדרתית בהחלט, משל היו חיי פונקציית סינוס משמימה. כצפוי, אני לא בודקת, אך משתעשעת בלהעביר את כובד השמיעה מאוזן אחת לאחרת. זה משבש את שווי המשקל ומשמש להסחת הדעת בעיתויים המצריכים הדחקה. המחזור הרוטיני מתחיל במשבר לאחריו אני חיננית ופורחת, ממשיך בגל פרוע של היפראקטיביות קיומית, קרי: אוברלואד של חברים, עבודה, התעמלות ותחושה כללית של חוסר מנוחה. האירוע מלווה לרוב בעליה ברף הפלירטוטים, השלה של שניים עד שלושה קילוגרמים ממשקלי, וניסיון עיקש ועקר להכיל את העולם, מה שמטפח את האינרציה בהיזון חוזר שלילי, ומאיץ את שקיעתה אל עבר התהום. התהום, לרוב, לא מתקיימת כמצב נפשי חד משמעי, אלא מקבלת גוון לגיטימי המצריך השבתה כללית בדמות קריסה, המתאפיינת בקטטוניות מתקדמת, צורך עז במרק חם ושליפה של ספר מזעזע במיוחד מרפטואר הספרים הממתינים לרקע הנפשי המתאים, חזירי הים, למי שתהה. אך אל נא נדבר, ילדים, על מחלות, מוטב שנדבר על חיות שעשועים שהן נאות יותר ומשמחות יותר.