בצהריים פ' הודיע שהוא הולך לקנות כדורסל. זה אסנשל, צרף הבהרה. תוסיף לזה זרעי ירקות ותבלינים, אדמה לזרעים, ומגשים לזריעה. זה אסנשל, הבהרתי. כשחזר, רחץ את הכדור בסבון, ויצא לחצר. אחרי חמש דקות זרק אבן קטנה לעבר חלון המשרד שלי ושאל אם אני באה לשחק. הייתי בשלב הדימדומים בין להניח לעבודה ולפרוש לשנת צהריים. גם שנת צהריים נהייתה אסנשל לאחרונה. הסכמתי אבל הצעתי שהמפסיד יכין ארוחת ערב. הפסדתי.
שני אנשים שנמצאים כל היום בבית אוכלים המון. בימים כתיקונם אנחנו הולכים לסופרמרקט פעם בשבוע, לפעמים אפילו פעם בשבועיים. עכשיו נגמרים מצרכים מידי כמה ימים, וזה אחרי שגם אנחנו נכנענו ואגרנו. הימים חסרי זמן. ההתלבטויות הכי קשות עד כה היו מה לאכול בצהריים ומה לאכול בערב. מידי פעם אנחנו ממציאים את עצמנו כדי לא להשתגע. אתמול אפיתי לחם, פ' מפליא בפסטות. התנועה בין עבודה למנוחה לעבודה היא בלתי רציפה. באמצע היה סוף שבוע ואפילו לא שמנו לב.
בערבים, אנחנו יוצאים להליכה. יש פארק גדול ליד הבית ובכל יום אנחנו חוקרים אותו מזוית אחרת, עוקבים באדיקות אחרי מספר הצעדים שצעדנו. לפעמים אנחנו מגלים שכונות שלא ידענו על קיומן. אנשים עדיין רצים, משחקים טניס, כדורגל. שני ילדים העיפו רחפן. אבל הם מעטים, והם כמו בדידים קטנים מפוזרים בחלל גדול. כשאנשים עוברים זה מול זה באותה מדרכה, כמעט תמיד, אחד מהם יחצה את הכביש בצעדים זריזים. מחר ננסה טניס, אנחנו מודיעים זה לזה וכמעט תמיד שוכחים ביום שאחרי.
גם האורחים הם לא בדיוק מה שהורגלנו בו. אמא של פ' ביקרה בצהריים, כלומר הניחה כמה שקיות ליד הדלת ואז דיברה איתנו מהמרפסת. נופפנו לה, נתנו לה כמה שקיות אחרות בתמורה. שני ההורים של פ' בני שבעים. אנחנו שומרים מרחק. אחר כך דיברנו עם חברים בסקייפ. זה לא היה ספונטני, קבענו את זה לפני שלושה ימים. פ' הכין לעצמו קפה, ולי הכין גלידה. שוקולד ווניל וחתך מעליה תות ובננה, גם החברים הכינו לעצמם מרטיני ותה. הכנו עוגיות אבל אף אחד חוץ מאיתנו לא אכל.
העבודה, כפולה עד כה. זה רק נראה מעט. בקורס אחד אני מקליטה הרצאות, זה לוקח נצח. בשני אני מנהלת דיונים עם הסטודנטים בזום. בערך מנהלת, יותר כמו – כל אחד מדבר בתורו. במעבדה עושים רק את המינימום ההכרחי, מאכילים את החיות, אוספים דגימות מניסויים שטרם נסתיימו. קבענו ישיבות מעבדה בזום, ישיבות שבועיות בזום, אפילו האפי האוור בזום. התקשורת עברה לואטס אפ. אני בדרך למעבדה, מודיעה סטודנטית אחת, מסיימת באחת. יופי, עונה אחרת, אני אגיע בשתיים. רק אחד יכול להופיע למעבדה בו זמנית ורק אם הכרחי. כפפות מסכות וחומרי חיטוי לא חסרים לנו. מעל המעבדה יש ענן עם ריח של אתנול. ליד כל הדלתות במסדרון מישהו הניח מטליות חד פעמיות וחומרי חיטוי. כולם יושבים בבית וכותבים, גרנטים, מאמרים, כותבים את עצמם לדעת. למעשה, אני צוואר הבקבוק, אני לא עומדת בשטף הטיוטות. אחרי שכל זה יגמר הולך להיות פפר-בום מטורף.
לפעמים אני מהרהת בכל הציוד שעומד יתום אצלי במעבדה. מכשירי PCR, מכשירים לכימות PCR. כפפות, מסכות, אינקובטורים, צנטריפוגות. רק הפריימרים חסרים לנו והנה גם אנחנו יכולים להיות מגויסים למלחמה בנגיף. מצד שני, אני מזכירה לעצמי, בוטלו כל הכנסים בקיץ שבו במילא לא התכוונתי לנסוע לשום מקום. הזמן הזה הוא הזדמנות מעולה להוציא את כל המאמרים שישבו וחיכו בשקט. אף אחד לא הולך לפטר אותנו או להוציא אותנו לחל"ת. אפשר להנות קצת מההפסקה. את יודעת משהו, אמר לי פ' היום, זה קצת כמו חזרה גנרלית, עכשיו זה בעצם כמו שיהיה כשמיקה (ככה קוראים לה בינתיים) תגיע, רק שבטח נהיה קצת יותר עסוקים ויותר עייפים.
