אבל בלילה אני חולם עוד בספרדית

לפני כמה זמן פ' ביקש ממני להדפיס תמונות שצילם בבית החולים ושלח לי קישור לתמונות בטלפון שלו. קצת הפתיע אותי שהוא צילם דברים שלא זכרתי שקרו. נגיד אחרי הניתוח לא זכרתי אם הביאו לי את התינוקת או לא, אבל יש תמונות שאומרות שכן, מהרבה זוויות שבכולן אני נראית עירנית למרות שבזיכרוני ישנתי את כל הלידה. אבל אז המשכתי עוד אחורה והיו שם תמונות מדיסנילנד ויוניברסל. נסענו לשם קצת לפני שהתחיל טירוף הקורונה וממש בתחילת ההריון. הסתובבנו עם זוג חברים רק כדי לגלות שאני לא יכולה לעלות על רוב המתקנים. אני עודדתי אותם לעלות בלעדי והם עודדו אותי לרבוץ ביחד איתם על הדשא. לא באמת היה איכפת להם, הם פשוט שמחו לראות אותנו ומזג האויר היה מושלם, ונראינו שמחים ולאף אחד בתמונות לא היתה מסכה. כמה ימים אחר כך כבר סגרו את הפארק. והיו תמונות מכנס וסתם תמונות בבית ואז סדרה תמונות של רחובות. המחשבה הראשונה שהיתה לי – איזה רחובות מכוערים ומוזנחים ומה בדיוק פ' ניסה לצלם. היו שם כמה צילומי חתולים, צינורות מיזוג ערומים, מיכל מחזור וסביבו פזורים ערימות בקבוקים ושקיות, רכבות בניינים אפורים מהסוג שאין כאן. לרגע חשבתי שאלו תמונות שפ' צילם בויאטנם, כשנסע לכנס, אבל משהו בהם נראה מוכר. ואז פתאום זה היכה בי – זו תל אביב. 

כשפ' הגיע לתל אביב בפעם הראשונה הוא אמר שהיא נראית כמו שהוא היה מדמיין את קאבול באפגניסטן. אני זוכרת שקצת נעלבתי בשביל תל אביב. אחרי 13 או 14 שנה היה נדמה לי שאני מכירה כל פינה בעיר. היא היתה העיר הנהדרת בעולם עם הפינות האותנטיות, המדויקות כל כך שהיו שלי. מעולם לא ראיתי את הכיעור. כדי לתת תוקף לפסיקה שלו הוא הצביע על בנייני הרכבת הכעורים, האשפה ברחובות, צנורות החשמל והאינסלטציה החשופים על קירות הבתים, והבניה האקראית (פעם אחת נסענו בואדי ערה והוא שאל על כל הבתים החצי בנויים בכפרים הערביים ועניתי שככה זה אצלם והוא חשב שזו הערה גזענית נורא ומאז לא הפסיק להצביע על מבנים חצי עשויים, שאריות חצץ וחומרי בניה בתל אביב). פ' נורא אוהב את תל אביב ומאז הספקנו לחזור אליה כמה פעמים, אבל מעולם לא הסכים לשנות את דעתו על היותה מכוערת.

אמריקה נורא סינתטית ביופי שלה, במיוחד אם לא גרים בעיר גדולה, הרחובות סימטרים וירוקים. הכבישים רחבים וחלקים, החצרות אחידות, אין אשפה, אין צנרת בוטה או מדרכות שבורות או ערימות אופניים דחוקות לגדר אקראית. בהתחלה לא רואים את זה, או אולי רואים חיים בורגנים מזויפים הדוקים מידי, אחר כך מתרגלים לזה. העין מורגלת בסימטריה ומתחילה למצמץ כשהנוף סוטה מהמצופה.  

יצא לי לקרוא כמב פוסטים על תל אביב לאחרונה. בכולם היו ציוני מקום שכבר לא הכרתי. בתי קפה שכולם יודעים עליהם ואני כבר לא, מפגש רחובות שאולי ידעתי את שמם פעם ואיפה הם ממוקמים בזכרון הגלובלי של ערים אורבניות ועכשיו אני בקושי זוכרת. והמחשבות האלו עוברות לי בראש באמצע הלילה, כשאני מאכילה תינוקת חצי רדומה ומדברת אליה מילמולים כאלה של הורים ומגלה, ששוב פעם, אני מדברת אליה באנגלית.

לגעת במשהו קצת מושלם

לפני שש עשרה או שבע עשרה שנים היה לי חבר שקראו לו ערן. אני זוכרת ממנו מעט מאוד, בעיקר את העובדה שהיה מתוק מאוד. אפילו עכשיו ממרחק השנים, ועל אף שלא דיברתי איתו מעולם אחרי שנפרדנו, ליבי יוצא אליו. אני זוכרת ממנו אנקדוטות ספורות – הכרנו בחופשה בסיני, עוד כשהיה סיני וסטודנטים עניים נסעו באוטובוס לאילת ועמדו שעות במעבר הגבול למצריים וחצו אותו עם תרמיל על הגב ומעט כסף והבטחה לחופים קסומים וניתוק מהציווליזציה. נסעתי לסיני כמעט מידי שנה, אולי ארבע או חמש פעמים, עד הפיגוע ההוא שלאחריו סיני כבר לא היתה הבטחה גדולה, ובכל פעם חזרתי עם בחור אחר. גם בפעם הזאת צחקנו רוית – השותפה שלי אז לנסיעה – ואני שאני נוסעת להצטייד בבחור. עם ערן שברתי שיא מיוחד – היינו ביחד קצת יותר משנה. שנינו היינו סטודנטים לתואר ראשון, אני בתל אביב והוא באיזו מכללה עלומה. אני עדיין זוכרת את הדירה שלו, דירת שותפים במרכז תל אביב. זוכרת את הסנדויצ'ים שהיה מכין בבוקר, לחמניה רכה, שהיה מתעורר חצי שעה לפני הזמן כדי להפשיר, עם סלט ביצים שהייתי מתמוגגת עליו בהפסקה שבין השיעורים. הוא היה בן יחיד עם הורים שכירכרו סביבו ואחר כך כירכרו גם סביבי, והיה לו אופנוע שעליו היה מרכיב אותי לאוניברסיטה בבוקר. אני זוכרת שאהב אותי. נורא. הרבה יותר משאני אהבתי אותו. שהיו הרבה ציפיות סביב הקשר ההוא. ממנו, מהוריו. בדיעבד, הוא מצא את אהבת חייו ואני מצאתי המון שאלות והייתי צעירה מידי מכדי להכריע בהן אז נתתי לזמן לעשות את שלו, ועברה קצת פחות משנה עד שהגעתי למסקנה שהכל נהדר אבל לא בדיוק מה שאני רוצה. לא ממש ידעתי מה אני רוצה, אבל ידעתי שזה לא ערן.

מתישהו בספטמבר 2003 הצעתי לו הפסקה. נדמה לי שכבר ידעתי שאין לאן להמשיך אבל עוד לא היה לי אומץ לשבור לו את הלב. הוא לא היה צריך הפסקה, אבל הסכים. ככה זה נמשך שבוע או אולי שבועיים עד שהגיעה יום ההולדת שלו, ב-19 בספטמבר. נדמה לי שרגשות האשמה לא נתנו לי מנוח ולמרות שידעתי שזה רק עניין של זמן עד שניפרד רציתי שתהיה לו יום הולדת נעימה, אז נסעתי לדירה שלו כשלא היה בה, ומילאתי את החדר בבלונים ובמתנות והשארתי כרטיס ברכה. אני זוכרת שניפחתי המון בלונים, שזה לקח שעות ושכל הזמן הזה חשבתי לעצמי, אולי אני בכל זאת רוצה להישאר איתו? אולי זה יכול לעבוד? ולמה אני לא רוצה להישאר עם הבחור הזה שמוצלח וחכם ונהדר ויש לו לב מזהב ושאוהב אותי כל כך? בסוף נגמרו הבלונים והלכתי, לא יכולתי לחגוג איתו, וחשבתי שכל מה שעשיתי היה אולי מנחם, עדיף על כלום, אבל כשהוא חזר הביתה ומצא את הכל והתקשר אלי בקול סדוק, הבנתי שאולי היה עדיף לשחרר. בשיחה ההיא הוא התעקש שאני אחליט לאן הקשר שלנו הולך. אולי נדחה את השיחה למחר? שאלתי, אבל הוא לא רצה, אולי קיוה שהמחווה שלי הוא סימן חיובי לבאות, ואני זוכרת שנפגשנו, אולי אסף אותי מאנשהו, שישבנו ודיברנו ברכב או על מדרכה, לא רחוק מדירת השותפים שלי, ושהיה עדיין אור יום, ובסוף אמרתי לו, את מה שידעתי כבר מזמן – זה לא ילך, זה לא אתה זה אני, ובטח עוד כמה קלישאות ונשבר לי הלב מלשבור לו את הלב, אבל ידעתי שאין מוצא אחר, ושאולי נוכל להישאר ידידים? הוא לא היה מעוניין, הוא העדיף לחתוך ולהמשיך הלאה. אולי יום אחד – הוא בטח אמר, כשישקע האבק, אבל מעולם לא שמעתי ממנו שוב אחרי היום ההוא, והיתה בי מספיק הגינות לא להשמיע לו את עצמי.

בחודשים שבאו אחר כך הירהרתי בו מידי פעם אבל אף פעם לא הסתכלתי לאחור. אפילו קצת התביישתי בטבעיות שבה המשכתי הלאה כאילו השנה ההיא לא קרתה. המחשבה עליו ועל השנה הארוכה איתו תמיד קצת כיוצצו לי את הלב, אז כשקבענו את הזירוז ל-18 בספטמבר, תהיתי אם היקום יזכיר לי את היום הולדת ההיא. מבית החולים ביקשו מאיתנו להגיע בשבע וחצי בבוקר וקמנו מוקדם נורא, נדמה לי שעדיין היה חשוך אבל הרגשנו מאוד חגיגיים, שהנה היום זה סוף סוף יקרה. פ' הכין לי לאכול ארוחה אחרונה, את השילוש הקדוש שמתאים לכל שעה: טוסט עם חביתה, אבוקדו ועגבניה. בחוץ עלה לאט הבוקר ואני, שפתאום הבחנתי בתאריך, אמרתי לפ' שאין סיכוי שזה יקרה היום וסיפרתי לו את הסיפור על ערן ועל איך שבערך הדבר היחיד שאני זוכרת ממנו הוא התאריך שבו נולד, ושזה מחר, אז שיתכונן ליום ארוך, ושזה לא כל כך נורא כי מחר זה ראש השנה, שזה תאריך די נחמד להיוולד בו, ושאני רק מקווה שאף אחד לא ישבור לה הלב ביום ההולדת, על איזה מדרכה סתמית ליד אוניבריסטת תל אביב וימשיך הלאה כאילו כלום, כי היא לא איכזבה ונולדה עשרים דקות אחרי חצות, ועכשיו יום ההולדת של ערן תקוע איתי לנצח.   

טראומה זה כשלא מצילים אותך

"אז הוא הציל אותך?"
"מה?"
קולו של פרחיאן היה רחוק.
"החבר שלך. הוא הציל אותך."
"כן."
"אז זאת לא הטראומה. טראומה זה כשלא מצילים אותך."

[מתוך "האיש שמחק את העולם", עוזי וייל]

עוזי וייל הוא איש מוזר לקרוא, במיוחד כרגע, כשהשמיים החליפו את הקרקע, אבל אולי דווקא כתשובת מחץ לורטיגו, הורדתי את הספר האחרון שלו ביחד עם עוד שניים אחרים לטבלט שלי לפני הלידה. משום מה דמיינתי את עצמי מנסה לשרוף הרבה זמן בבית החולים והכנתי את עצמי לגרוע ביותר, אפילו את המחשב שלי הבאתי איתי – למקרה שיהיה לי קצת זמן לעבוד – הסברתי לפ' השואל. אבל הוא נשאר בתיק בדיוק באותו מנח ארבעה ימים מאוחר יותר כשחזרנו הביתה עם חבילה עטופה בצרור שמיכות. בפנטזיה ההיא שכבתי במיטה, או הסתובבתי במחלקה, משועממת, מחכה לדברים שיבואו וספר טוב היה נראה כמו הדבר שאני בטח אצטרך. זה לא קרה.

את הספר השלמתי ארבעה שבועות מאוחר יותר, במה שהפך להיות משמרת הלילה שלי, בין תשע בערב לשלוש בבוקר. גם אותה דמיינתי אחרת. דמיינתי למשל עיסוק בלתי פוסק בהאכלה והרגעה והחתלה. דמיינתי אותי קורסת בין לבין לשינה חטופה, אבל מי שהמציא את ההצעה "לישון כשהתינוק ישן" לא ידע על מה הוא מדבר. תמיד יש עוד בקבוקים לרחוץ, מטלית להרים מהרצפה, כסא להשיב למקומו, חתול נטוש. לפעמים יש גם ספר, עוגן. אולי גם דמיינתי חוסר אונים, אבל אף אחד מאלה לא קרה.

עוזי וייל, או האיש שהוא כתב עליו, הולך ומאבד את הזכרון שלו ומוצא רופא מפוקפק בלונדון שנותן לו כמוסות זכרון ושולח אותו לחפש את הטראומה ולמחוק אותה. לפני שהעניינים מסתבכים הוא באמת מחפש אותה, אבל טועה שוב ושוב. באחת הפעמים הוא נזכר בסיפור ההוא למעלה עם החבר הזה שלו שמציל אותו, אבל הדר' מתעקש שהוא במקום הלא נכון, הלאה, הוא אומר לו, טראומה זה כשלא מצילים אותך. והמשפט הזה נתקע לי בראש הרבה אחרי שסיימתי את הספר, אבל גם מה שנתקע לי בראש הוא העובדה שסיימתי ספר שלם מההתחלה ועד הסוף בארבעה שבועות שבהם קרה מעט מאוד ממה שדמיינתי וקרה הרבה יותר שלא הצלחתי לדמיין בכלל, והעובדה הזאת בפני עצמה – שהתחלתי וסיימתי ספר, מזכירה לי שהחיים עוד יכולים לשוב למסלולם, זה רק מסלול אחר.

קצת לפני הלידה לקחנו שיעורי הכנה והמדריכה ביקשה מאיתנו לשחק מין משחק כזה עם כרטיסיות על העדפות שונות הקשורות בלידה. בהתחלה היא ביקשה מאיתנו להפוך כרטיסיה אחת עם משהו שנהיה מוכנים להתפשר עליו. זה היה קל, היו שם הרבה דברים שלא היה לי איכפת מהם, או לא היתה לי העדפה ברורה לגביהם. אחר כך היא ביקשה שנהפוך עוד כרטיסיות, זה נהיה יותר מורכב כי היו דברים שנורא לא רציתי שיקרו, כמו שיכבלו אותי למליון צינורות ואני לא אוכל לנוע בחופשיות והיו דברים שפחדתי מהם נורא כמו כאב או זירוז או ניתוח קיסרי. והיתה עוד כרטיסיה שלא היה עוררין לגביה – תינוק בריא. לא היתה כרטיסיה עם "אמא בריאה". הפכתי את הכרטיסיות אחת אחרי השניה, גם את אלה שלא אהבתי, ולא בלי מרמור, אבל לא אמרתי שום דבר. לא אמרתי למשל שכל התערבות רפואית מובילה לעוד מליון ולכן עדיף להימנע מהראשונה, כי מה כבר ידעתי אז. גם לא אמרתי שחסרה כרטיסיה.

עד שבוע 41 לא קרה שום דבר. אחר כך קרו דברים, בקצב שבו מערכת הבריאות האמריקנית מכתיבה, ולא בהכרח בקצב הגוף האנושי וכל מה שחששתי ממנו קרה ועוד קצת, אבל בקצה של כל אותם דברים נולדה היצורה המשונה שגרה איתנו כבר ארבעה שבועות ולא דומה לאף אחד מאיתנו וששוכבת כרגע די בנחת בתוך מנשא ונושמת ושואפת לתוך החזה שלי. וצדקתי שכל התערבות מובילה למיליון אחרות, וגם טעיתי כי בסופו של דבר זה לא היה כל כך נורא, או לפחות – ככה עובד הזכרון שלנו ואין שום כמוסות שיכולות לתקן אותו – או לקלקל אותו – ובכלל, זה לא באמת טראומה אם בסוף מצילים אותך, בטח לא אם בין לבין גם הספקת לקרוא ספר שלם.

צנצנת עם מדוזה

פ' ואני הורים מאוד פונקציונאלים. יש לנו רשימות מסודרות עם מה צריך לקנות ולברר. הציוד הדרוש מוכן עד לפרטים הקטנים, אנחנו קוראים את הספרות המדעית ולא סומכים על מוצא פיהם של הרופאים ועושים (כלומר אני) את כל הבדיקות הנדרשות ומבררים את המשמעויות שלהן עם מקורות מוסמכים. יש לנו תכנית סדורה על איך נגדל את היצורה כשתגיע. פינינו את הלו"ז לסמסטר שלם. סילקנו הוראה מהדרך והזהרנו סטודנטים וקולגות מזמינות מופחתת. זה היה יותר פשוט במקרה שלי, וקצת פחות במקרה של פ'. גם בשנת 2020 אבות צריכים להתעקש על חופשת לידה. אבל היתה לנו תכנית ואף אחד לא תפס אותנו בלתי מוכנים והגבנו מיד ולעניין עד שנתקבלו כל טענותינו. בהליכות הליליות שלנו אנחנו מסמלצים כל מיני מצבים, איזה מין חיים אנחנו רוצים עבור הילדה שלנו. בהליכה האחרונה ניסינו למשל לחשוב על כל ההתנהגויות מוטות-מגדר בחיינו. את רוב מטלות הבית אנחנו מחלקים ביננו אבל האם ההחלוקה היא סטריאוטיפית? לא ממש, אני מכניסה את הכלים למדיח, פ' מוציא. פ' אחראי על הכביסה, אני על רוב החשבונות השוטפים, אבל פ' הוא גם זה שמטפל במשכנתא ובמיסים (כלומר אוסף את המסמכים ושולח לרואת חשבון), ונגיד, כשאנחנו נוסעים מחוץ לעיר, פ' עדיין נוהג יותר ממני. אז איך אנחנו מצמצמים או אולי מאזנים את החלוקות האלו? כי לומר דברים זה נחמד, אבל להוות דוגמא זה יותר משמעותי.

אתמול הכנו תכנית לידה. גיגלנו את מה שלא ידענו ומילאנו רשימת הוראות ארוכה. ממה להימנע, מתי להתייעץ איתנו, מה רצוי ומה לא רצוי. מי מוזמן לחדר הלידה ואיזה תאורה כדאי שתהיה שם. הקו המנחה שלי הוא מינימום, מינימום אנשים ואור ורעש והתערבות רפואית, חוץ מסמי אלחוש. את אלה אני מקבלת בברכה, אין לי עניין בחקירות פנימיות על איך כאב מרגיש. הכנו רשימת שאלות לרופאה והתחלנו לקחת שיעורי הכנה ללידה, בזום, שזה דבר נפלא, כי מידי פעם אנחנו יכולים לסגור את הוידאו ולהתפוצץ מצחוק, למשל, כשהמדריכה אומרת ש-nesting זה אחד מהסימנים שהלידה קרובה.

אנחנו מסונכרנים היטב בלהדוף עצות לא מוזמנות. יש הרבה כאלה מסביב, ואני לא רוצה אפילו לדמיין איך כל זה היה נראה אם היינו גרים בישראל. המון כוונות טובות ומעט מאוד הקשבה פעילה. קולגה אחת שלחה לנו מייל עם המלצה על הרופא שלה. הייתי כבר בחודש חמישי, אבל זה לא שינה לה במיוחד. כשעניתי תודה מנומסת היא שלחה עוד מייל, ממשיכה להפליג בשבחי הרופא. ג'יזס, מה לא הבנת? פ' ואני שאלנו זה את זו. בשום שלב היא לא טרחה לשאול אם אני מעוניינת ברופא או רופאה. למעשה, היה מרכז רפואי אחד שפסלתי בדיוק בגלל הסיבה הזאת, רוב הרופאים בקבוצת הרופאים היו גברים. אני מתקשה להבין למה גברים נדחפים למקצוע הזה ולמה שאני ארצה לדון בתלאות ההריון שלי עם אחד מהם. בקבוצת הרופאים שאני מטופלת בה יש בעיקר רופאות, לא כולן מבריקות אבל יש להן יותר קרדיט מלשני הרופאים הגברים בקבוצה. כשתיארתי לאחד מהם כאב מסוים והוא אמר לי שאין מה לעשות חוץ מ- to put up with it, נשארתי עם גבה מורמת לשלוש שעות לפחות. אולי גם הייתי מתעצבנת לשמוע את זה מאחת הרופאות, אבל למסכן לא היה סיכוי להגיד דבר כזה ולצאת מזה בשלום.

אבל רגע, שאלתי את פ' אתמול, עם כל הפרקטיקה הזאת, אתה מתרגש? לא במיוחד, ענה. זה עדיין מרגיש כמו משהו נורא היפוטתי. לי זה מרגיש קצת פחות היפוטתי עם הבטן הזאת שהולכת לפני ושלל התופעות שהיא מביאה איתה, אבל גם התשובה שלי זהה. אני אפילו לא מצליחה לחשוש יותר מידי מהלידה עצמה. כשפ' מניח יד על הבטן שלי ומרגיש את היצורה הקטנה מתהפכת ונמתחת, זה מוזר ומופלא, אבל מרגיש כמעט כמו להסתכל בצנצנת אלכוהול עם מדוזה בתוכה, או לבהות בציור מרהיב. כל זה עדיין לא מיתרגם למחשבה שעוד קצת והיצורה הקטנה הזאת תצא החוצה לעולם שהכנו בשבילה. בינתיים לפחות, היא יצור מרהיב מאוד ובעיקר מתוחכם נורא עם רשתות הפרקטיקה שנפרשות לכבודה.

אני והמדיה

אז קיבלתי איזה גרנט והקולג' רצה להוציא פרס רליס. הם נורא אוהבים להוציא הודעות לעיתונות, אני קצת פחות מחבבת את העניין, במיוחד עיתונות שמנסה לתווך מדע לציבור הרחב, אז בדרך כלל אני מתעלמת מהם. זה לא תמיד לטובתי, יש אנשים שיודעים להשתמש בכלים האלה היטב, הם מיטיבים לחייך למצלמה, הם אומרים את כל הדברים הנכונים, עונים לכל כתב שמנחית שאלות בתיבת המייל שלהם וקופצים על כל הזדמנות להשתתף בפודקאסט, תכניות טלויזיה, סרטון קצר על פועלם, ראיון רדיו ואחרים. לאחרונה אפילו שמעתי פרסומת ברדיו באמצע שיר ביוטיוב, של לא אחרת מאשר המנחה בפוסטדוק. פ' ואני החלפנו מבט המום ואז פרצנו בצחוק. יש כמה אנשים שהלכו רחוק מידי. יש כאן הרבה מאלה, גם אנשים כאלה וגם הזדמנויות כאלו. אוניברסיטאות בארה"ב הן עסק כלכלי לכל דבר ויש מאחוריהן מכונה תקשורתית משומנת שעובדת מסביב לשעון. הם מעסיקים עיתונאים פרילנסרים שתפקידם לרחרח אחרי הגרנט היוקרתי או המאמר שיהיו הקליק בייט הבא ושמהם הם יכולים לגזור משמעויות נסתרות, גם אם בניגוד לכל הגיון מדעי.

אבל לא רק את חוסר הדיוק אני מתעבת, אלא גם, ואולי בעיקר, את השימוש הציני בהישגים של אחרים. ההתרברבות הריקה. כשאני מבקשת מהקולג' שישלמו עבור פתרונות בחינה אונליין, הם מתעלמים ממני או ממציאים תירוצים, כשקולגות מתלוננים שאין מספיק מיקרוסקופים ללמד במעבדות, הם נמוגים אל האופק, אבל כשהם רוצים להתרברב בהישגים שלי, הם יודעים יפה לשלוח אחרי את עדת העיתונאים שלהם. לא כל הקולגות שלי רואים את הציניות, וחלקם רואים ועוצמים עיניים, אבל אני, איך לומר, נולדתי למשפחה שפיתחה מומחיות בעניין. מידי פעם הייתי צריכה להדוף שמועות מקרובים רחוקים על מיני הישגים מופרכים שמישהו ממשפחתי רשם לזכותי בעוד איזה מונולוג חסר אחריות. במפגשים משפחתיים אף אחד לא טרח לשאול אותי למעשיי. בימים שעוד הייתי חוזרת מידי פעם מהאוניברסיטה הביתה היו שואלים אותי – אז את בשנה שניה ראשונה שלישית? תואר ראשון? דוקטורט? היה קשה לעקוב, מסתבר. אף פעם לא באמת הקשיבו לתשובה כי שבועיים אחרי זה היו שוב שואלים ברבע עניין – אז מה זה בדיוק התואר הזה? זה תואר שני? שלישי? לפעמים היה נדמה לי שמנסים להבין את הפרטים הבסיסייים רק כדי שאפשר יהיה לעשות בהם שימוש מאוחר יותר, דרך להתרברב על חשבון הישגיו של מישהו אחר, ובמחיר די כבד – במחיר האמת. זכורה לי פעם אחת שפגשתי את החברה החדשה של אחי. אז את לומדת וטרינריה? ההיא פצחה בשיחה ידידותית. מסכנה, חשבתי לעצמי, והוספתי ביובש, לא, זה לא מה שאני לומדת. נשמע קצת לא קשור, אבל איכשהו שני העניינים האלה יושבים אצלי באותו חדר מלא כאוס.

עיתונאים פרילנסרים מצוותים אצלנו כמעט לכל מחלקה, כבר היה לי עניין עם אחד או שניים ובמקום להתעצבן מאיך שהם הופכים כל עובדה מדעית לאוסף רנדומי של תגליות פופוליסטיות הפסקתי לדבר איתם. אז כשאחד כזה, צ'אק, שולח לי מייל על הגרנט שלי, אני מנסה בהתחלה להתעלם. קצת יחסי ציבור זה לא רע, מעיר פ'. אבל אני יודעת שגם הוא מתעב אותם. וגם – שהוא צודק. אני לא יכולה לגמרי להתעלם מחוקי המשחק גם אם הם לא לרוחי, אז במייל השני אני מתעלמת מבקשתו של צ'אק להיפגש, ובמקום זה שולחת לו פרטים טכניים יבשים – זה הגרנט, הנה התקציר, זה אתר המעבדה שלי. בהצלחה בתחקיר. אחרי כמה ימים הוא שולח לי את הכתבה. הוא גזר חלקים מהתקציר והציג אותם כציטוטים שלי, שילב ביניהם פרטים מפורמולה ידועה מראש של כתבה, הוסיף כמה קישורים מהקרן המממנת, מהאתר וסגר עניין. לא רק שהיה מדויק, זה נשמע כאילו הוא ממש ראיין אותי, ושהצלחתי למצוא את כל המילים הנכונות לומר בכל המקומות הנכונים. וואו, אמרתי לפ', הם טובים! קצת בתיעוב וגם קצת בהערכה. נראה טוב, אמרתי לצ'אק. וגם אני סגרתי עניין – גיליתי איך לדבר עם עיתונאים.

בשיעור מולדת על הקיר תמונה

לפעמים אני מוצאת את עצמי מהרהרת באמירות ששמעתי בחיי ממורים. חלקם השפיעו עלי עמוקות בדרכים שאני מגלה רק בדיעבד.

דן היה המורה לאנגלית בתיכון, הוא היה מין ענק עדין שדיבר תערובת של אמריקאית ועברית והיה תמים באופן שכאב לי פיזית. הוא נהג לומר "honesty is the best policy" ולהשאיר אותנו לבד במבחנים, שאז הלב שלי היה מתכווץ מבושה ומצער כשכולם היו מעתיקים. תמיד היתה לי חולשה לאופטימיים ונותני אמון, אבל הכיווץ ההוא מאז הבטיח שגדלתי להיות מורה שלא בונה על אמון ולא משאירה פתח לטעויות. לא יכולתי לסבול את המחשבה שתהיה תלמידה שתתכווץ מצער כשהפרקטיקות שלי יושמו ללעג. לא היה לי קל בשיעורי אנגלית, שפה שניה אף פעם לא באה לי בקלות. בבית דיברו מרוקאית וצרפתית ועברית ואני נצמדתי לעברית כאילו היתה הטיטאניק ולא ספגתי דבר מהמלל האחר. פעם אחת, כמעט כבדרך אגב, אמר לי דן שהוא חושב שיש לי יכולת הפשטה מופלאה. אני לא חושבת שהבנתי אותו לעומק אז, הוא אמר בעברית-אנגלית המגומגמת שלו שאני יכולה לקחת רעיון מורכב ולפרק אותו למבנים פשוטים ושאני עושה את זה בקלות. נדמה לי שאמרתי תודה, אולי לא ראיתי בזה מחמאה כל כך גדולה בתיכון, אבל היום, בכל פעם שאני מקבלת פידבק על גרנט או מאמר עם מישהו אנונימי שאומר – "this is so well written", אני נזכרת באמירה של דן ומבינה שזו לא השפה השניה שלפתע פיצחתי, אלא אותו גרעין ישן של היכולת להנגיש רעיון מורכב.

אחד אחר היה מורה להיסטוריה ואזרחות (עד היום נראה לי מופרך שחיברו את המקצועות האלו יחדיו). אני לא זוכרת את השם שלו, רק שהוא היה אבא של יוסי ושפעם אחת הוא סטר ליוסי בפני כל הכיתה. בשנות התשעים עוד עשו דברים כאלה. אבא של יוסי נכנס אלינו פעם אחת בשעה שאינה שלו ואפשר לנו את מה שקראנו לו אז "שעה חופשית", כל עוד נהיה בשקט. אני ישבתי בשורה הראשונה ואבא של יוסי התחיל לפטפט איתי על תוכניותיי לעתיד. אמרתי לו שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה או קרימינולוגיה. למה לא רפואה או משפטים, שאל? מקצועות שלפי דעתו היו יוקרתיים יותר והתאימו לפרופיל שלי. לא ידעתי למה, הייתי תיכונסיטית, קראתי ספרים על ביון וחשבתי שפסיכולוגיה זה מגניב. הוא טען שהאמא המרוקאית רוצה שהבן שלה יהיה מורה והאמא האשכנזיה רוצה שהבן שלה יהיה רופא. הוא היה מזרחי בעצמו. אני זוכרת שקצת נעלבתי, הוא רמז שאני מכוונת לבינוניות, ולא הייתי בינונית אז לא הלכתי ללמוד פסיכולוגיה.

יעל היתה מורה לביולוגיה מהסוג הדתי-מתנחל. לא שייכתי אותה לקבוצה הזו אז, הייתי בבית ספר דתי והמורות היו דתיות, היא התאימה לנוף. בשנה האחרונה לתיכון הגשתי את עבודות הביוטופ שלי, זכור לי שהיא מאוד חיבבה אותי ואמרה שזו העבודה הכי טובה שהיא ראתה. מתישהו לקראת הסוף אמרתי לה שפיברקתי חצי מהביוטופ, שהיו ימים שלא התחשק לי לצאת מהבית והמצאתי טמפרטורות ואחוזי לחות וכיסוי שטח ושלא באמת מדדתי שום דבר מאלה. היא אפילו לא עיפעפה, ורק אמרה שצריך שכל גם בשביל להמציא ביוטופ. אני זוכרת שהתגובה שלה מילאה אותי בתערובת משונה של הקלה ובושה וגאווה. שיקרתי, ולשקר שלי לא היו השלכות כי הייתי חכמה מספיק לכסות אותו, וחכמה מספיק בשביל להיסלח, אבל לא יכולתי לשאת אותו ובסתר ליבי רציתי להיענש בגללו, אבל לא נענשתי ולא ידעתי מה לעשות או להסיק מהסיפור. אני לא יודעת אם היא התחבטה בשאלה מאוחר יותר והחליטה לא לעשות דבר, הייתי התלמידה הכי טובה שלה ואולי היא לא רצתה לתת לעובדות לבלבל אותה. אני רציתי לוודא שהיא יודעת שאני לא חכמה כמו שהיא חושבת, אבל היא הסיקה שאני יותר חכמה ממה שהיא חשבה והכיווץ הזה בלב אף פעם לא השתחרר.

היו עוד הרבה, ואני רוצה לכתוב אותם כאן כדי לזכור אותם, גם אם אף פעם לא באמת שכחתי.

מצעד הפזמונים

המאורעות האחרונים ומותו של ג'ורג פלויד מטרידים, אבל הם לא יוצאי דופן בנוף הגזעני של ארה"ב. ואם לא די בבחילה שמעוררת הצפיה בחדשות, מצטרפת אליה בחילה חדשה – מתרבות ההכרזות באקדמיה, שאם לא היתה המציאות, בטח היתה נכתבת על ידי קפקא או סארמאגו.

בהתחלה נשיא האוניברסיטה כתב מייל ובו הביע את סלידתו מהאירועים האחרונים. קראתי אותו ברגשות מעורבים. לא להגיד כלום זו אמירה אבל גם להגיד משהו שהוא כלום הוא אמירה. אני מנחשת איך כל זה התפתח – כבר היו אירועים כאלה בעבר, הנשיא לא אמר שום דבר, המוחים התחילו לתהות למה הנשיא לא אומר שום דבר ואם זה אומר שלא איכפת לו, ואז בסיפורים כמו בסיפורים הזעם החברתי הופנה לגורם שלישי – האוניברסיטה, אז כשמשהו כזה קורה שוב, מישהו ביחסי ציבור אומר לנשיא, הי, אתה חייב להגיד משהו אחרת יחשבו שלא איכפת לך ואז הנשיא, שאולי באמת ובתמים מוטרד מהאירועים, משרבט משהו ומפיץ את זה לארבעים אלף ומשהו העובדים והסטודנטים. ואז מתחיל המצעד.

הדיקאן רואה את זה, וחושב לעצמו רגע גם אני חייב להגיד משהו אחרת יחשבו שלא איכפת לי, ואחריו גם ראש המחלקה שמשתף את דברי הנשיא והדיקאן. עוגה בחושה וסרת טעם של כלום. והמצעד ממשיך לאורך שרשרת המזון, ראש הועדה לכלום ושום דבר גם מרגישה צורך לחלוק את מחשבותיה, ואחריה שורה של אנשים שיורים קלישאות בכל הכיוונים. זה נורא! גם אני גרתי במינוסטה! אסור לנו להרשות שזה יקרה! אנחנו חייבים לומר בקול תקיף וברור שאנחנו נגד! איך? זאת כבר שאלה לסיפור אחר. והאמת שבא לי להקיא על כולם, הם משלמים מס שפתיים בצורה של מייל רגשני ומרגישים שהם שילמו את חובם לחברה, ועכשיו הם יכולים לחזור בנחת לחיים הבורגנים שלהם ולספר לעצמם שהם מהטובים.

ויש את המדיה החברתית, בטוויטר שלי אני רואה קולגות ובפייסבוק חברים ומשפחה. בשניהם אני מדברת ביחס הפוך לכמות הפטפטת שאני צופה בה. עשרות שיתופים של סרטונים והוגי דעות מטעם עצמם מתפרסמים מידי שעה. לכולם יש דיעה והיא מתומצתת בחמש עשרה מילים נבובות. הסלידה שלי ממדיה חברתית העמיקה לתהומות שאין לתאר. לפעמים אני צריכה לסגור את העמוד כדי לא לחשוב רעות על אנשים שאני מחבבת. ולחשוב שרק לפני חמש או עשר שנים הייתי חלק מהאנשים האלו וחלקתי איתם את המחשבה שיש ערך בלצעוק את עצמך לדעת.

כל זה גרם לי להיזכר בתהילה של עגנון, סיפור שאני מהרהרת בו לעיתים קרובות, על חשיבותן של מילים, על ערכם של תמצות ודיוק ועל פסולת מילולית והנזק הגלום בה. אם אנשים היו עושים רק מאית מכמות המלל המיותר שהם מפיצים, העולם היה מקום כל כך הרבה יותר טוב.

מי שמאמין לא מפחד

דבר אחר שאני לא מתגעגעת אליו: השיח האקדמי בארץ. ובמיוחד לתופעת ה"אני לא מאמין למדע שלך", שנתקלתי בה כבר יותר מידי פעמים מכדי לחשוב שמדובר בתופעת שוליים. על מה אני מדברת? יותר מפעם יצא לי לדבר עם ישראלים על ממצאים מדעיים, לא בהכרח שלי, ולשמוע נימה ספקנית שלא מגובה בעובדות. ספקנות זה דבר בריא, במיוחד כשמדובר במדע, אבל אני מתקשה להבין את הספקנות האמוציונלית שאימצו לעצמם כמה חוקרים ישראלים שאני מכירה. אני יכולה למשל לתאר תופעה ולומר שהיא מסתמכת על כך וכך מאמרים וממצאים, אין לי עניין אישי בתופעה אבל גם אין לי שום סיבה להטיל בה ספק. השומע יגיב ב"זה קשקוש" ולא יטרח להוסיף דבר. העניין הוא שכבר שמעתי את התגובה הזו בעבר ולכן אני לא מתרגשת במיוחד. לרוב אני שואלת אם הם מוכנים להסביר מהו החלק שנשמע להם כמו קשקוש ולמה, ועל מה הם מבססים את הדיעה שלהם ואם יש להם סיבה טובה לא להאמין לספרות המקצועית שאני מתארת להם. ברוב המקרים לא מדובר במומחים גדולים יותר ממני, ולצערי גם לא בכאלה שמכירים את הספרות לעומקה. למעשה, לרוב מדובר במומחים קטנים ממני, אבל העובדות לא מעניינות אותם, גם אין להם הסבר אלטרנטיבי לממצאים. הם רואים בנחרצות ודעתנות תכונות נעלות וסייג לחכמה ואין להם שום דבר ללמוד מאחרים. הם גברים או נשים בכל הקשת האקדמית ויש להם מכנה משותף אחד: הם תמיד ישראלים.

הפסקתי לספור את האירועים האלו, וככל שעובר הזמן אני לוקחת אותם פחות ופחות אישית. זכורים לי שני ראשי מחלקה, ומספר לא מבוטל של מדענים ומדעניות במגוון של נושאים. מדען אחד כזה שאני אפילו די מחבבת, פצח בדיון כזה איתי מעל דפי האתר. ובגלל שמדובר היה בתקשורת כתובה, היה לי יותר זמן להרהר בבחירת המילים שלו, ובעובדה שעל אף בורותו בנושא המחלוקת, לא חזר בו, גם אחרי שטרחתי לחפש כמה מאמרים ולשלוח לו. ובאמת, איך יחזור בו אם האמירה הראשונה שבחר בה היה ביטול מוחלט של תופעה שאין לו מושג בה? קשה לקפוץ מאילן גבוה. קשה עוד יותר לקפוץ מגג בניין רב קומות.

בעיני אין דרך אחרת לעשות מדע מלבד להאמין למדענים אחרים. יש הרבה כלים להעריך תוצאות מדעיות ורובן לגטימיות. אף אחת מהן לא כוללת את הטיעון "לא מאמין לך". לזכותו של המנחה לדוקטורט, נזקפת מורשת שרק היום אני מבינה כמה היא היתה יוצאת דופן בנוף שסביבו. לפעמים היה אומר לי "את רוצה שאני אשנה את דעתי, שכנעי אותי" ואם הייתי עושה עבודה טובה, היה מכריז – השתכנעתי. מעולם לא התאהב בדעותיו והיה זהיר מאוד בכבודם של אחרים, גם אם היו בתחתית שרשרת המזון, ומעולם לא זילזל בעבודות של אנשים אחרים גם אם ביקר אותן בחריפות. גם עם הסטודנטים שלי אני מתעקשת שאין להם את הזכות לא להאמין. האמונות שלהם לא יותר חשובות מאמונות של אנשים אחרים. ואם יש להם מה להגיד, שיארגנו טיעון קוהרנטי ומבוסס עובדות וטוב יהיה אם יזכירו לעצמם שאולי יש משהו שהם לא יודעים ושהם אולי יכולים ללמוד. אין להם טיעון כזה? מוטב שישתקו.

מעודי לא נתקלתי בתופעה הזאת פה. גם אם היו כאלה שלא הסכימו אותי, הם מיעטו בהכרזות בומבסטיות, והלכו בזהירות מסביב לוודא אולי יש משהו שהם לא מבינים לעומק, וגם אני למדתי להיזהר מנחרצות כמו ממגפה, כי אין בה שאר רוח ללמידה, ותרבות של עלבונות מעולם לא קדמה את החברה האנושית. וזו אולי הסיבה שמעצבן אותי כל כך שישראלים אומרים על אמריקאים שהם כל כך ונילה, שהם לא אומרים מה שהם חושבים, כאילו יש איזו גאווה גדולה בלהכריז "קשקוש" או להטיח עלבונות בבן השיחה שלך, גם כשאין לך מושג במה מדובר. לא קוראים לזה צביעות – אלא צניעות. בקושי אות אחת, והבדל של עולם ומלואו.

בעקבות הזמן האבוד – המלצות קריאה

שלושה ספרים שקראתי (וקוראת) בזמן האבוד:

גרוסמן. גרוסמן הוא מסוג הפצעים שאוהבים לגרד. בשנות עשרים שלי הייתי מהופנטת מכל מה שהוא אי פעם כתב ומתישהו איבדתי את זה, או שהוא איבד את זה. לא ברור, אחד מאיתנו. מאז אני ממשיכה באדיקות לקנות כל ספר שכתב ואו שאני לא מצליחה לסיים או שאני קוראת ובסוף אומרת לעצמי, זה לא היה כיף. משהו בכתיבה של גרוסמן נשאר רלוונטי לשנות העשרים שלי, ואולי שם הייתי צריכה להשאיר אותו. השכול והפוליטיקה שהצטרפו לחייו הפכו את הכתיבה שלו למרירה, והקסם שהיה ביש ילדים זיגזג או במישהו לרוץ איתו כבר לא עובד בשבילי יותר. הייתי צריכה להפסיק בסוס אחד נכנס לבאר או באישה בורחת מבשורה, אבל התעקשתי להמשיך ל"איתי החיים משחק הרבה". התחלתי וסיימתי וזה כל מה שיש לי להגיד על הספר הזה. לא לקרוא אם לא מוכרחים.

תולדות הדבורים של מאיה לונדה. לפחות חמישה אנשים אמרו לי בחיי, את חייבת לקרוא את הספר הזה, את ממש תהני. או – חשבתי עליך כשקראתי אותו. במשך כמה שנים התעלמתי מתוך מחאה פנימית. בסוף נתקלתי בגרסה אלקטרונית שלו והתחלתי לקרוא, ההתחלה היתה קצת מייגעת, אבל די מהר היגע עבר. זה ספר קריא מאוד שנע בין העבר להווה לעתיד ובכל אחד מנקודות הזמן האלו מצייר תמונה משכנעת וריאלית. אפילו המדע לא מביך, שזה דבר די מחמיא לומר על ספר שמתיימר לצייר אפוקליפסה עתידית. אני עדיין מתכווצת מזכרון כתבה ב-YNET שבה נאמר ש"טרמיטים הם סוג של נמלים", ועל כתבות פסאודו מדע בעידן הקורונה (איך קרא לזה הכתב? "מחסור בחומרים כימיים הנקראים ריאגנטים") אני בכלל לא רוצה לדבר. הספר הזה, לעומת זאת, בהחלט שווה קריאה.

בואי הרוח של חיים סבתו. האמת שאני בכלל לא יודעת איך הספר הזה הגיע לטבלט שלי. אני די משוכנעת שמעולם לא קניתי אותו (אם כי יש לי נטיה לקנות ספרים באימפולסיביות ולשכוח מקיומם), אבל הוא היה שם, בטבלט, כששוב התעוררתי בארבע וחצי בבוקר, רעבה ועירנית מאוד, ותהיתי מה לעשות עם חיי. פ' ישן עמוקות ואפילו החתולים סירבו לפקוח עין. בחוץ היה עדיין חושך ואני ניסיתי להרדים את עצמי בשיטה שמעולם לא עבדה – בלגלוש באינטרנט. בסוף התייאשתי והלכתי לחפש משהו לקרוא, לא ציפיתי לשום דבר מיוחד, בכלל לא ידעתי על מה הספר, אבל הוא היה הפתעה נעימה. הספר הזה הוא מהקלאסיקות שגורמות לאדם להניח את הספר מהיד מידי כמה רגעים ולהרהר בחיים. אני עדיין באמצעו, סיפור ילדות של עולה חדש ממצרים ותמונה כל כך נוגעת ללב של חיי מהגרים מנקודת מבטו של ילד בכיתה ב'. מהספרים שאפשר להריח ולטעום ולהתרגש מהמחשבה שיש עוד עוד גרוסמנים בהמשך הדרך. כדאי, אבל אני אדווח בהמשך אם ידרדר.

וקצת לפני שהטירוף הזה התחיל (מתי זה יגמר?), סיימתי אחד נוסף "לידה" של עמנואלה ברש רובינשטיין. איכשהו הצלחתי לסיים אותו, אבל לא בלי זעם על הכותבת. זה אחד הספרים הכי לא אמינים שקראתי בחיי, עם חוסר תיאום מוחלט בין הדמויות והקול שאמור להיות להם. הוא מספר את סיפור הלידה מנקודת מבטם של שלושה זוגות, כולם מרירים, פסימיים ושונאי חיים. כולם בוגדים בכולם, משקרים לכולם, מעמידים פנים, ממש האנושות במירעה. אחד הספרים האיומים שיכולה לקרוא אישה בהריון, ואת השגיאות כתיב והדקדוק בספר אני אפילו לא רוצה להזכיר. שומר נפשו ירחק.

החדשות הטובות – יש לי זמן לקרוא. קורס אחד סיימתי ללמד והשני מתקרב לסיום, ואפילו המבחן אונליין שעשיתי וחששתי מאוד מלסמוך על יושרם של התלמידים התברר כהצלחה (עם ממוצע דומה ואפילו נמוך יותר בהשוואה למבחן הראשון. או שהתלמידים ישרים מכפי שנדמה לי, או שמרוב חששות כתבתי מבחן שקשה מאוד לרמות בו). השאר- קורה או שלא קורה, בלי יותר מידי דאגות. הגינה נכסחה ונשתלה, ואפילו פ', ביאושו מהסגר, נרתם לעניין. אתמול חגגנו חמש שנים ביחד. הזמנו טייק אווי מהמסעדה האהובה עלינו וביחד סיכמנו שהחיים מינוס קורונה, לא רעים בכלל.

 

צל עץ תמר באור ירח

בצהריים פ' הודיע שהוא הולך לקנות כדורסל. זה אסנשל, צרף הבהרה. תוסיף לזה זרעי ירקות ותבלינים, אדמה לזרעים, ומגשים לזריעה. זה אסנשל, הבהרתי. כשחזר, רחץ את הכדור בסבון, ויצא לחצר. אחרי חמש דקות זרק אבן קטנה לעבר חלון המשרד שלי ושאל אם אני באה לשחק. הייתי בשלב הדימדומים בין להניח לעבודה ולפרוש לשנת צהריים. גם שנת צהריים נהייתה אסנשל לאחרונה. הסכמתי אבל הצעתי שהמפסיד יכין ארוחת ערב. הפסדתי.

שני אנשים שנמצאים כל היום בבית אוכלים המון. בימים כתיקונם אנחנו הולכים לסופרמרקט פעם בשבוע, לפעמים אפילו פעם בשבועיים. עכשיו נגמרים מצרכים מידי כמה ימים, וזה אחרי שגם אנחנו נכנענו ואגרנו. הימים חסרי זמן. ההתלבטויות הכי קשות עד כה היו מה לאכול בצהריים ומה לאכול בערב. מידי פעם אנחנו ממציאים את עצמנו כדי לא להשתגע. אתמול אפיתי לחם, פ' מפליא בפסטות. התנועה בין עבודה למנוחה לעבודה היא בלתי רציפה. באמצע היה סוף שבוע ואפילו לא שמנו לב.

בערבים, אנחנו יוצאים להליכה. יש פארק גדול ליד הבית ובכל יום אנחנו חוקרים אותו מזוית אחרת, עוקבים באדיקות אחרי מספר הצעדים שצעדנו. לפעמים אנחנו מגלים שכונות שלא ידענו על קיומן. אנשים עדיין רצים, משחקים טניס, כדורגל. שני ילדים העיפו רחפן. אבל הם מעטים, והם כמו בדידים קטנים מפוזרים בחלל גדול. כשאנשים עוברים זה מול זה באותה מדרכה, כמעט תמיד, אחד מהם יחצה את הכביש בצעדים זריזים. מחר ננסה טניס, אנחנו מודיעים זה לזה וכמעט תמיד שוכחים ביום שאחרי.

גם האורחים הם לא בדיוק מה שהורגלנו בו. אמא של פ' ביקרה בצהריים, כלומר הניחה כמה שקיות ליד הדלת ואז דיברה איתנו מהמרפסת. נופפנו לה, נתנו לה כמה שקיות אחרות בתמורה. שני ההורים של פ' בני שבעים. אנחנו שומרים מרחק. אחר כך דיברנו עם חברים בסקייפ. זה לא היה ספונטני, קבענו את זה לפני שלושה ימים. פ' הכין לעצמו קפה, ולי הכין גלידה. שוקולד ווניל וחתך מעליה תות ובננה, גם החברים הכינו לעצמם מרטיני ותה. הכנו עוגיות אבל אף אחד חוץ מאיתנו לא אכל.

העבודה, כפולה עד כה. זה רק נראה מעט. בקורס אחד אני מקליטה הרצאות, זה לוקח נצח. בשני אני מנהלת דיונים עם הסטודנטים בזום. בערך מנהלת, יותר כמו – כל אחד מדבר בתורו. במעבדה עושים רק את המינימום ההכרחי, מאכילים את החיות, אוספים דגימות מניסויים שטרם נסתיימו. קבענו ישיבות מעבדה בזום, ישיבות שבועיות בזום, אפילו האפי האוור בזום. התקשורת עברה לואטס אפ. אני בדרך למעבדה, מודיעה סטודנטית אחת, מסיימת באחת. יופי, עונה אחרת, אני אגיע בשתיים. רק אחד יכול להופיע למעבדה בו זמנית ורק אם הכרחי. כפפות מסכות וחומרי חיטוי לא חסרים לנו. מעל המעבדה יש ענן עם ריח של אתנול. ליד כל הדלתות במסדרון מישהו הניח מטליות חד פעמיות וחומרי חיטוי. כולם יושבים בבית וכותבים, גרנטים, מאמרים, כותבים את עצמם לדעת. למעשה, אני צוואר הבקבוק, אני לא עומדת בשטף הטיוטות. אחרי שכל זה יגמר הולך להיות פפר-בום מטורף.

לפעמים אני מהרהת בכל הציוד שעומד יתום אצלי במעבדה. מכשירי PCR, מכשירים לכימות PCR. כפפות, מסכות, אינקובטורים, צנטריפוגות. רק הפריימרים חסרים לנו והנה גם אנחנו יכולים להיות מגויסים למלחמה בנגיף. מצד שני, אני מזכירה לעצמי, בוטלו כל הכנסים בקיץ שבו במילא לא התכוונתי לנסוע לשום מקום. הזמן הזה הוא הזדמנות מעולה להוציא את כל המאמרים שישבו וחיכו בשקט. אף אחד לא הולך לפטר אותנו או להוציא אותנו לחל"ת. אפשר להנות קצת מההפסקה. את יודעת משהו, אמר לי פ' היום, זה קצת כמו חזרה גנרלית, עכשיו זה בעצם כמו שיהיה כשמיקה (ככה קוראים לה בינתיים) תגיע, רק שבטח נהיה קצת יותר עסוקים ויותר עייפים.