לפני כמה זמן פ' ביקש ממני להדפיס תמונות שצילם בבית החולים ושלח לי קישור לתמונות בטלפון שלו. קצת הפתיע אותי שהוא צילם דברים שלא זכרתי שקרו. נגיד אחרי הניתוח לא זכרתי אם הביאו לי את התינוקת או לא, אבל יש תמונות שאומרות שכן, מהרבה זוויות שבכולן אני נראית עירנית למרות שבזיכרוני ישנתי את כל הלידה. אבל אז המשכתי עוד אחורה והיו שם תמונות מדיסנילנד ויוניברסל. נסענו לשם קצת לפני שהתחיל טירוף הקורונה וממש בתחילת ההריון. הסתובבנו עם זוג חברים רק כדי לגלות שאני לא יכולה לעלות על רוב המתקנים. אני עודדתי אותם לעלות בלעדי והם עודדו אותי לרבוץ ביחד איתם על הדשא. לא באמת היה איכפת להם, הם פשוט שמחו לראות אותנו ומזג האויר היה מושלם, ונראינו שמחים ולאף אחד בתמונות לא היתה מסכה. כמה ימים אחר כך כבר סגרו את הפארק. והיו תמונות מכנס וסתם תמונות בבית ואז סדרה תמונות של רחובות. המחשבה הראשונה שהיתה לי – איזה רחובות מכוערים ומוזנחים ומה בדיוק פ' ניסה לצלם. היו שם כמה צילומי חתולים, צינורות מיזוג ערומים, מיכל מחזור וסביבו פזורים ערימות בקבוקים ושקיות, רכבות בניינים אפורים מהסוג שאין כאן. לרגע חשבתי שאלו תמונות שפ' צילם בויאטנם, כשנסע לכנס, אבל משהו בהם נראה מוכר. ואז פתאום זה היכה בי – זו תל אביב.
כשפ' הגיע לתל אביב בפעם הראשונה הוא אמר שהיא נראית כמו שהוא היה מדמיין את קאבול באפגניסטן. אני זוכרת שקצת נעלבתי בשביל תל אביב. אחרי 13 או 14 שנה היה נדמה לי שאני מכירה כל פינה בעיר. היא היתה העיר הנהדרת בעולם עם הפינות האותנטיות, המדויקות כל כך שהיו שלי. מעולם לא ראיתי את הכיעור. כדי לתת תוקף לפסיקה שלו הוא הצביע על בנייני הרכבת הכעורים, האשפה ברחובות, צנורות החשמל והאינסלטציה החשופים על קירות הבתים, והבניה האקראית (פעם אחת נסענו בואדי ערה והוא שאל על כל הבתים החצי בנויים בכפרים הערביים ועניתי שככה זה אצלם והוא חשב שזו הערה גזענית נורא ומאז לא הפסיק להצביע על מבנים חצי עשויים, שאריות חצץ וחומרי בניה בתל אביב). פ' נורא אוהב את תל אביב ומאז הספקנו לחזור אליה כמה פעמים, אבל מעולם לא הסכים לשנות את דעתו על היותה מכוערת.
אמריקה נורא סינתטית ביופי שלה, במיוחד אם לא גרים בעיר גדולה, הרחובות סימטרים וירוקים. הכבישים רחבים וחלקים, החצרות אחידות, אין אשפה, אין צנרת בוטה או מדרכות שבורות או ערימות אופניים דחוקות לגדר אקראית. בהתחלה לא רואים את זה, או אולי רואים חיים בורגנים מזויפים הדוקים מידי, אחר כך מתרגלים לזה. העין מורגלת בסימטריה ומתחילה למצמץ כשהנוף סוטה מהמצופה.
יצא לי לקרוא כמב פוסטים על תל אביב לאחרונה. בכולם היו ציוני מקום שכבר לא הכרתי. בתי קפה שכולם יודעים עליהם ואני כבר לא, מפגש רחובות שאולי ידעתי את שמם פעם ואיפה הם ממוקמים בזכרון הגלובלי של ערים אורבניות ועכשיו אני בקושי זוכרת. והמחשבות האלו עוברות לי בראש באמצע הלילה, כשאני מאכילה תינוקת חצי רדומה ומדברת אליה מילמולים כאלה של הורים ומגלה, ששוב פעם, אני מדברת אליה באנגלית.