סימנים של יופי

לפעמים כשאני מתעוררת בבוקר מאוחר לבית ריק, אני מוצאת סימנים: שמיכה במדרגות, ספר מוטל על רצפת השירותים ליד הישבנון – ארני גדול מידי לחיתולים ולידו – ברטי. על האי במטבח חתיכות מסקינטייפ שמישהו גזר להדביק על האף-מצח-סנטר. בשולחן האוכל יושב שועל ולידו פרידה הצפרדע ומביטים בשאריות מארוחת הבוקר, כוס קפה, כוס חלב, צלחת פלסטיק עם חביתה בצורות. בסמוך לדלת הכניסה שלושה זוגות נעליים קטנטנות.

פעם הייתי מתרגזת שפ' היה משאיר אחריו חפצים בכל מקום. עוד לא סיפרתי לו ששיניתי את דעתי.

סיבוב חמישי

עוד פוסט שכתבתי לפני שנתיים ולא פירסמתי. מאז הגשנו את אותו הגרנט פעמיים נוספות (ובסהכ ארבע עד כה) ובכל פעם הוא נדחה מסיבות שונות ומשונות. אני והחוקרת השניה על הגרנט כבר פחות עשירות משהיינו אז, אז כשהיתה לנו הזדמנות לא קיבלנו את הגרנט בגלל סוציאליזם ואחכ לא קיבלנו אותו בגלל שהמערכת רנדומלית ובכל פעם אנחנו מקבלות סט אחר של שופטים, ולמרות שאובייקטיבית הגרנט רק הולך ומשתפר עם כל גרסה, הורסטיליות של השופטים היא כל כך רחבה כך שאין קורלציה בין שיפור ואהדה. בפעם הרביעית אמרתי לחוקרים האחרים על הגרנט שאנחנו נגיש שוב ושוב עד שנייאש אותם, ואם המערכת רנדומלית אנחנו ננצח אותה בלהגדיל סטטיסטית את סיכויי הזכיה. אנחנו לקראת הפעם החמישית ואני שוקלת אם לנטוש את הספינה, כבר איבדתי עניין במחקר והמלחמה התישה אותי. נראה שהפעם המערכת היא זו שייאשה אותי ולא להפך.

*************************************************************************************************************

גרנט שכתבתי נדחה. שבעה שופטים נתנו לו דירוג נהדר והפאנל היה בעדו. הדירוג היה Outstanding. אף פעם לא ראיתי דירוג כזה מקרוב וכבר קיבלתי גרנטים עם דירוג הרבה יותר נמוך. בכל זאת נדחה. בין השורות קראנו אני והשותפה למחקר שהגרנט נדחה בגלל שיש לנו יותר מידי גרנטים אחרים. התפלק לפאנל פה ושם הגרנט ההוא שקיבלתי והגרנט שהשותפה קיבלה. בפיסקה אחת הם הזכירו את העניין לא פחות משלוש פעמים. איזו מין מערכת מתסכלת זאת, מצד אחד קפיטלזם אכזרי עקוב מדם, מצד שני, פתאום קרנות מחקר נהיו לי ברית המועצות. לפני שנתיים כשמצבי היה בכי רע חיבבתי את הרעיון הסוציאליסטי. מה רע שכולם יקבלו נתח קטן יותר מהעוגה? היגגתי בפני קולגות, כולנו נהיה קצת יותר עניים וקצת יותר שמחים.. נמאס כבר מהמעבדות שגורפות אליהן את כל המזומנים. אלא שעכשיו הפכתי לחזירה קפיטלסטית והסוציאליזם הזה מעצבן אותי. זאת הרי הצעה שונה לגמרי מהגרנטים האחרים שיש לנו, מירמרתי לשותפה, והיא היתה אחת הטובות בפאנל. ועכשיו מישהו עלוב מאיתנו עם הצעה פחות טובה קיבל מימון לעשות עבודה הרבה פחות נהדרת.

תרגיל בהתעוררות

פוסט שכתבתי לפני כמה חודשים ולא פירסמתי. המיאוס נגע כל כך עמוק שלא יכולתי להסתכל אפילו על הפוסט ובטח שלא לפרסם אותו, אבל עכשיו קראתי אותו והרגשתי איזו התרוממות רוח, כי עשיתי את כל מה שהבטחתי לעצמי, אמרתי לא – כל הזמן – כתרגיל בהתעוררות, ניקיתי את הזמן שלי ממטלות תחזוקה, מצאתי זמן לשבת בבית קפה ולכתוב להנאתי. חתכתי את הבינוניות ונשארתי עם ארבעה סטודנטים. בשניים היותר בכירים אני גאה מאוד ולומדת מהם דברים חדשים כל יום, השלישית עומדת לסיים והרביעי חדש ועדיין באזור הדמדומים שקרוב יותר לתקווה שימריא ויתמקם היטב. לפעמים השמיים צבועים וניל והאופק מפויח והכל חוזר אדום יותר מהשוחות ובצריחים — פעם בכמה זמן אנחנו בכל זאת מנצחים.

***********************************************************************************************************

ינואר 2022

עכבר שרץ על גלגל לא יודע שהוא רץ על גלגל, כי גם מטרות מדומיינות יכולות להראות אמיתיות מאוד ואינרציה היא כוח רב עצמה. כשנושמים בקושי, אין זמן ולא עוצרים לשאלות, מתנחמים בהקלה זמנית כשמצליחים להדביק את הצעד הבא. חושבים שזה סיפוק, גם אם לא ברור לאן מתקרבים עם הצעד הזה. נדמה לי שככה הרגשתי עד לאחרונה ולא מפתיע שתקף אותי מיאוס, כשעצרתי לאיזו שניה.

המעבדה שלי גדלה וגדלה והפסיק להיות לי זמן לחשוב. כל המשאבים שלי הושקעו בלתחזק את הקיים. יש לי יותר מידי סטודנטים בינוניים שעושים עבודה בינונית ובמקום להיות עסוקה בחדוות הגילוי אני עסוקה בלשמור שיצופו. אין לי זמן לחשוב על הדבר הבא שמרתק אותי לעשות, אין לי זמן לכתוב מאמרים שאני גאה בהם, רק עוד מאמרים שמצטרפים לערימה חסרת משמעות. אין לי פנאי לעשיה שיש בה משמעות, רק לתחזוקה. שלוש סטודנטיות שלי מסיימות. האחת היא תלמידת הדוקטורט הראשונה שלי ובה אני דווקא מאוד גאה וממנה אני אצטער להיפרד. השתיים האחרות הן מסטרנטיות וכל העבודה שלהן מרגישה לי סתם. סתם פרוייקטים, סתם סטודנטיות. קשרים חסרי משמעות. כל הזמן הזה, למה. פוסטדוקית נוספת מצאה עבודה אחרת שעודדתי אותה לחפש, גם ממנה שמחתי להיפרד שבעה חודשים לפני תום החוזה. לתלמיד דוקטורט נוסף שדישדש המלצתי שיעבור למאסטר או שימצא מעבדה אחרת. עזרתי לו למצוא מעבדה אחרת. לא נשאר לי מקום בלב לבינוניות. כשאני מסיימת ללמד תלמידי מחקר במחלקה שלי תוקף אותי יאוש. אני יכולה לעבוד עם חוסר נסיון וידע, אבל איך עובדים עם הבינוניות הזאת? עם סטודנטים שלא יודעים ולא יודעים שהם לא יודעים וגם לא רוצים לדעת. איך מתקנים את היאוש הזה? ואיך עושים את זה עם חדווה בלב?
נשארו שלושה. אחת, אני מקווה בשבילה שתמצא משרת סגל בקרוב. עם השניים האחרים אני יכולה לעבוד מבלי למות מבפנים. איך זה קרה, אני לפעמים אני שואלת את עצמי. איך זה שאני גאה רק במעטים? אני לא בוחרת אותם נכון? אני מציבה להם יעדים בלתי אפשריים? אולי אני פשוט לא מצליחה לראות את היופי תוך כדי ריצה?

אני יודעת מאיפה כל זה בא ועדיין לא יכולה למנוע את הזליגה שלו לכל מקום. אחת המסטרנטיות המסיימות, היא סטודנטית שנשרה מדוקטורט. יצאתי מגדרי כדי לעזור לה להתמודד עם בעיות לא פשוטות וחולי נפשי אמיתי. במשך שלוש שנים דחפתי אותה במעלה גבעה כמעט שטוחה כדי שלא תיפול לאחור. חצי מהסטודנטים במחלקה מתמודדים עם בעיות נפשיות כאלה ואחרות. זו מחלה תרבותית שרק הולכת ומחמירה. יומיים לפני שהיתה צריכה להגיש את העותק הסופי של התזה, היא כתבה לי מייל נוראי שלא איכפת לה לוותר על התזה כי היא לא יכולה להתמודד עם הפידבק שלי. חשקתי שיניים ודחפתי אותה עוד קצת, לפני שתיפול לעוד תהום שחפרה לעצמה, אבל בפנים העליבות נגעה בבשר החי. לא ציפיתי למדליה אבל גם לא לכפיות טובה ואיבדתי עוד קצת מהחדווה בעבודה עם סטודנטים.

אז הנה כמה הבטחות שלי לעצמי לכבוד השנה החדשה: לקטון, עד שהנשימות יתארכו עד האופק, עד שישעמם לי למוות – כל כך שאני אתאווה לקחת עוד פרוייקט בינוני. להגיד לא, כל הזמן, כתרגיל בהתעוררות, לא בגלל שהיומן מלא ואין פנאי, אלא כדי לשמור את היומן ריק ולהציל את עצמי ממיאוס.

שתי תובנות

ישבתי בנחת בבית הקפה החביב עלי עד שבאה חבורה גדולה של הורים וילדים וכיסו את הרדיוס סביבי. בגלגול הזה אני קצת יותר טולרנטית לילדים מאשר פעם, אבל גם לטולרנטיות שלי יש גבולות, ובכלל, אם להודות על האמת, אז הגבולות שלי מוגבלים לאוגרת. אז בהתחלה התעצבנתי ואחר כך עברתי למוד זן שבו אני נוטשת את הגרנט שאותו ניסיתי לכתוב (משהו שבמילא שמחתי לעשות) ומצוטטת לאנשים סביבי. שתי תובנות:

הורים אמריקנים מתחלקים לשני קצוות קיצוניים. הקצה האחד הוא הורסיה המכילה עד אין קץ, המתיילדת, האכולת רגשות אשמה שמעמידה את הילד במרכז ומייצרת ילדים מפונקים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת ושנשברים לרסיסים ברגע שהיקום מפיל עליהם את האתגר הכי קטן. הורים כאלה מתקשים לשים גבולות, ממלאים את כל רצונותיו של הילד בלי אבחנה, מוחקים את עצמם למענו, לפעמים הם קוראים לילד נסיך או נסיכה. אם הילד מפיל משהו על הרצפה ומתחיל לזעוק הם ממהרים להרים את החפץ בשבילו ואף פעם לא חושבים אולי להציע שהילד ישתמש בשתי ידיו לעשות את אותו הדבר במקום לזעוק. אני רואה את התוצאות ההרסניות של ההורים האלה בסטודנטים שלי. הרזיליינס שלהם לקשיים שואף לאפס, הם ממהרים להגדיר כל תחושת אי נוחות קטנה כסביבה/אנשים רעילים, כל רמז של תחרותיות או אתגר מעורר בהם חרדה, הם שוקעים לתהומות של דכאון כשהם נכשלים, הם מגנים בחירוף נפש על המאמץ שהשקיעו ומתעלמים מהתוצאה, הם לא מבינים למה לא כל האנשים סביבם מתגייסים לעזור להם להצליח. אחרי הכל הם הציר שהיקום סובב סביבו.

הקצה השני הוא הורים סטייל האיחוד הסובייטי, צפון קוריאה, או המשטר הצבאי הסורי. הם מגדלים את הילד תחת משמעת צבאית נוקשה. הילדים מנוהלים 24 שעות ביממה תחת סט סדור של הוראות שאין לסטות ממנו. ההורים האלה אף פעם לא שואלים את הילד מה מעניין אותו או מה מתחשק לו לעשות, כי יש להם תכנית למאה השנים הבאות. הם מעסיקים את הילד בכל שעה ומגוייסים בכל מרצם למלא את זמנו בפעיליות חינוכיות. הם מפחדים פחד מוות מילדים משועממים. לפני כמה ימים בספריה ראיתי אבא אחד יושב על אחת הכורסאות ואת הילד שלו משחק במרחק קצר ממנו. בכל פעם שהילד השמיע צליל קטן, יצא מטווח הראיה של האב או שמט קוביית לגו במקום הלא נכון, הוא ננזף. בהמון אהבה סו קולד, אבל ננזף והתיישר. לרגע היה נדמה לי שהמנח הזקוף יתר על המידה של הילד הוא בכלל לא סביר, הילד, אולי בן חמש, יצא מגדרו כדי לרצות את אביו, והאב שאב סיפוק עמוק מהשליטה שיש לו בילד. בשולחן שלידי אחד הילדים סרב לאכול משהו ואחת האמהות גערה בו מיד אל תהיה בכיין. ישר התחשק לי להגיד לו דווקא תהיה בכיין ואל תאכל את השיט הזה אם לא בא לך. גם את התוצאות ההרסניות של ההורים האלה אני רואה בסטודנטים שלי. הם שומרים על ממוצע ציונים 100. וחייבים להיות הראשונים בכל דבר. אין להם פנאי לפתח קשרים אנושיים עם האנשים סביבם, הם מבצעים את המוטל עליהם בדייקנות וממעטים להפליג בדמיונות, מעיין היצירתיות שלהם יבש. יש להם מטרה ויעדים וגם הם נשברים לרסיסים כשמשהו לא עובד להם, כי הם למדו לקשר את הערך העצמי שלהם עם תוצאות ופידבק חיובי מהסביבה.

האם אני מסוגלת לגדל את האוגרת שלי להיות הסטודנטית הבריאה בנפשה שאני מקווה למצוא במעבדה שלי? ימים יגידו.

מהפוליטי לאישי

פעם בשבוע יש לנו ארוחה עם פרנצ'סקה, שהיתה במקור חברה של פ' ועם הזמן הפכה חברה של שנינו. היא מבוגרת מאיתנו בלפחות עשר שנים (לא שאלתי) ומחזיקה בתפקידי מפתח אדמניסטרטיבים באוניברסיטה ותמיד נורא מעניין לשמוע ממנה את הצד הזה שלרוב מאוס עלי, אבל מתמתן קצת כשהוא מתערבב באנשים שאני מחבבת. לפעמים אנחנו נפגשים שלושתנו גם עם דיאן שעוד יותר מבוגרת מכולנו אבל חובבת אקסטרים מושבעת ולכן לא נדיר למצוא אותה עסוקה בשייט קיאקים אקסטרימי או בטיפוס הרים בדיוק בשעה שכולנו בולסים אוכל סיני מהמסעדה החביבה עלינו. דיאן היא פרופסור למתמטיקה ופרנצ'סקה לסטטיסטיקה ואת שתיהן אני מחבבת מאוד. האחת אמריקאית והשניה איטלקיה אבל לשתיהן אותן קווי אופי, ישירות בלתי מתפשרת ואמת נוקבת שנמזגות יחד עם המון חמלה. השילוב שמעולם לא יכולתי לעמוד בו.

אז פרנצ'סקה אמרה אתמול משהו שנדבק בי – שהאקדמיה בנויה על העקרון שבו כל אחד עושה קצת אקסטרה ולולא האקסטרה הזה המערכת קורסת. האקסטרה לא כתוב בחוזי העבודה שלנו, אין שום חובה לשפוט מאמרים או גרנטים, או לשבת בפאנלים. אין שום חוק שמכריח אותי לכתוב גרנטים או להכניס כסף לאוניברסיטה, לפרסם שבעה מאמרים בשנה, לשבת בועדות, לתרום מזמני לחברות מקצועיות, או לנסוע ולהציג בכנסים. למעשה אם כל חברי הסגל בעולם יתאחדו לעשות את המינימום הנדרש, כל מה שידרש מהם לעשות הוא ללמד (לא בהכרח בצורה טובה), לכתוב מאמר או שניים בשנה, ולשלם מס שפתיים כלשהו בלשבת בועדה אחת או שתיים (אבל לא בהכרח לעשות שום דבר). האקסטרה הוא עניין תרבותי, מגדל קלפים עתיר קומות שכולו מוקדש להאדרה על ידי הקולגות שלנו. עם הזמן המגדל הפך גבוה יותר ויותר, השאיפה ליותר גרנטים ומאמרים ותלמידי מחקר והרצאות ואפיקי השפעה יצאה מפרופורציה, כל כך שהמועמדים למשרות אקדמיות היום פרודקטיביים לאין שיעור בהשוואה למועמדים מלפני מספר עשורים. המנוע מאחורי זה הוא גלורי, מעמד, כוח, ואת זה האוניברסיטאות (וגם גופים מחוץ לאוניברסיטה – כמו כתבי עת והוצאות לאור) יודעות למנף היטב.

העניין הוא שכל המגדל הזה בנוי על אינטראקציות בין קולגות. האדרה דורשת התחככות פיזית והזדמנויות לקבל פידבק, בועדות, כנסים, מדיה, במסדרונות המחלקה, וכל זה קרס בפנדמיה. הכוח עבר מהקבוצה אל האינדיבידואל. בנוסף, אנשים נשחקו עד דק במטלות שנוספו בפנדמיה (חלקן בתוך האוניברסיטה כמו הוראה וירטואלית בנוסף לפיזית וגידול משמעותי בביורקרטיות, וחלקן מחוצה לה כמו טיפול בילדים ובקרובים חולים), ומוקד הכוח עבר הלאה מהפוליטי לאישי. הרבה יותר קשה היום למצוא שופטים, פאנליסטים, חברי סגל שיקחו על עצמם מטלות נוספות כמו אדמינסטרציה של תכניות מחקר, גיוס תלמידים וועדות, כל הדברים שקודם נעשו כגזירת גורל הפכו לשאלה. אנשים התחילו לערער על הקונספט של עבודה גמישה באיזה 18 שעות ביממה שבהן תרצה לעבוד. המגדל החל קורס.

אני מזהה את עצמי בתהליכים האלה – אני נוטה הרבה יותר מקודם לומר לא, פחות מונעת ממה יאדיר את שמי, ויותר ממה יאדיר את חיי היום יום שלי. השמחה בלקחת עוד אקסטרה בשמו של אידיאל עלום נגוזה, האמון שלי בהנהלה כגוף שרוצה בטובתי נשחק. הרעיון של שבתון נשמע פתאום הרבה יותר הגיוני, הוא נכתב בדם ומוקם בסוף השנה השישית בצורה מאוד אסטרטגית – בדיוק בנקודה שהתחלתי לשאול את עצמי, בשביל מה כל זה.

משחק סכום אפס

יש איזו תחרות מטופשת באקדמיה על מי יותר פרודקטיבי. גם אני הייתי חלק ממנה עד לא מזמן, זה חלק מהמשחק, יש ארבע תחנות או משהו, ובסוף מקבלים גביע. הצרה עם משחקים היא שאם משחקים את אותו המשחק יותר מידי זמן, ההבדלים בין חוקי המשחק למציאות מיטשטשים. מישהי כתבה הבוקר בטוויטר שהיא כותבת ספר על "אמהות באקדמיה" וביקשה מאחרים לחלוק את נסיונם. היו שם יותר ממאה תגובות על איך לנצל את הזמן יותר ביעילות, איזה אנשי מקצוע לשכור, איזה פוליטיקה לקדם והרבה מאוד אזהרות בכללי. אף אחד לא אמר: תעבדו פחות, להורות יש מחיר וזה ממש בסדר לשלם אותו, כאילו כל המדענים האלה פיספסו את העובדה שמדובר במשחק סכום אפס, שלא משנה איך ישחקו עם הזמן, הוא עדיין לא הולך להכיל את כל מה שהוכל בו לפני שהופיע ילד בחייהם.

אם הייתי צריכה להתחרות עם עצמי לפני חמש שנים, כנראה שהייתי מפסידה. אין לי את הזמן או העניין לעבוד שמונים שעות בשבוע. גם אם מפקטרים לתוך העניין את העובדה שאני הרבה יותר יעילה ולמודת נסיון היום, יש סיכוי סביר שעדיין הייתי מפסידה. עם עצה אחת אני מסכימה בלב שלם – הפכו את ההורות לנראית. מישהו מבקש ממני לנהל מושב בכנס בזמן יפן ששוה ערך לתשע בערב אצלי? אני לא יכולה כי יש לי ילדה שצריכה ללכת לישון. קולגה מבקש ממני לעבוד בסופ"ש כדי להשלים מסמכים להצעת מחקר? אני כבר לא עובדת בדדליינים כאלה כי בסופ"ש הקשב שלי מופנה לילדה שלי. אני רואה הרבה קולגות שעושים לופים באויר כדי לומר שהם לא יכולים לעשות משהו מבלי להגיד את הסיבה, כאילו שלומר "הילד שלי יותר חשוב מהחוקים האקראיים במשחק הזה" זה דבר נורא ואיום. פ' ואני מקפידים לומר: אני לא יכול/ה כי יש לנו ילדה קטנה, והרבה יותר טוב לומר משהו כמו אני צריכ/ה התראה של לפחות שבועיים בכדי לעשות איקס כי, ובכן, יש לנו ילדה קטנה.

ויש גם את העניין עם "אמהות" כקהל יעד. הייתי מעדיפה שהורים יהיו קהל היעד ולא אמהות. כן, יש מחיר יחודי לנשים כאמהות אבל הוא נגמר עם ההריון והלידה (ואולי גם ההנקה, בהנחה שהיא חלק מהסיפור), ככה זה לפחות עבד אצלי בבית. אחר כך זה סיפור לשניים, וככזה, הנזק ההיקפי לאחד נמוך בחצי.

השיר הצהוב של החול

קיבלתי המון דחיות לאחרונה, רובן סתמיות ואחת מרושעת שברה את ליבי. כמה מההחלטות שלקחתי מאוחר יותר נבעו מכאב הדחיה, כמו לתכנן שבתון במקום שבו אהיה רצויה בוודאות, במקום באחר שבו מידת העניין בי לא היתה כל כך ברורה. כל כך קל להיות ישראלית שוב, לנהל קשרים מקצועיים שבהן התרבות אינה סמויה מן העין. אני שוב סופרת את הזמן, כבר עשר שנים כאן ויכול להיות שהתרגלתי לקהות, ואז, כשהאישי והמקצועי מתערבבים שוב, נפתח איזה סכר. אני מדמיינת מה אני אעשה בישראל בשבתון, איזה אנשים אפגוש, איזה רוטינה חדשה תתגנב לחיי היום יום שלי, אני מפנטזת על לקחת קורס בכתיבה, על מפגשים לא מתוכננים, על פשטות, על לחזור לאותה הפינה הנידחת, ללכת שוב על שברי זכוכיות.

היום כבר קל לשים את האצבע. אמריקה נוחה לחלקים באישיות שלי שמעדיפים להתנתק. הנוחות, כלוב הזהב, המרחב האישי המקודש, הגבולות, ואמריקה רעה ללחצנים בלב שלי שמחברים אותי ליקום, לאנושות.

מאיר. 2008

אתמול הרגשתי כמי שמתוודה בפני הכומר. 

איך שהוא הדברים התגלגלו לכיוון כזה שהעמיד אותי במרכז הדיון ואז נפתחו הסכרים וגל החשיפה בקע מתוכי בעוצמה. מעבר לזה שאת מלאה כרימון ויש בך כל כך הרבה חוכמה , גיליתי בך תכונה מאוד חיובית בעיני, שאינה כה שכיחה במחוזותינו והיא, היכולת להקשיב לאחר ולכבד את עמדותיו וזאת מבלי להיות שיפוטית יתר על המידה.

ישבנו לדבר שלוש שעות, הזמן חלף ביעף ונראה לי שאם לא הייתה זו שעה מאוחרת, הייתי יכול להמשיך ולשוחח איתך במרתון  של לפחות עוד שלוש שעות.

כל כך שמחתי לשמוע שהורדת את הדיסק של עזיזה. J'azziza . היא נהדרת ואני מביט בקלסתרה כרגע על הקיר במשרד והיא משיבה לי מבט רך ונוגה. הבוקר,

בדרך לעבודה היו פקקים נוראיים על כביש ירושלים ת"א בשל התרעה חמה לפיגוע.

 לפחות מצאתי נחמה במוסיקה הנפלאה של עזיזה.

****

ובכן, התעוררתי היום בשיא השאנטיות ותיכננתי לעבוד קצת בבית

אחרי שעה גיליתי שיש לי פגישת מעבדה בעשר, עוד משהו שקבעתי לעשות היום עם הפרוייקטנטית שלי ועוד משהו בארבע, איזה קלולס אני?

מזל שנזכרתי לצאת מהבית בזמן

בכל אופן, היה שווה. היתה הרצאה על עכבישים חברתיים, שאוכלים את האמא שלהם כדי לגדול

משהו מאוד ביזארי.

למה בעצם ענית "לא" אינסטנקטיבי כששאלתי אותך אם אתה נשוי? חשבת שאני אברח?

הזמן אתמול אכן חלף ביעף. גם אני שמחתי לפטפט איתך. אני מוכרחה לישון קצת לפעמים, כדי לא להתרסק לאנשים בעשר בלילה. אתה נותן לי יותר מידי קרדיט… אבל שיהיה

*****

איזה עכבישים אכזריים וחסרי מצפון. 🙂 באמת תופעה ביזארית.

לגבי ה-"לא" האינסטנקטיבי לשאלה שלך, אז התשובה היא מעט מורכבת והיא נחלקת לכמה אספקטים.

מבחינת האספקט הפסיכולוגי – נראה לי שזה היה סוג של פליטה פרויידיינית המשקפת מישאלת לב כמוסה מאזור התת מודע והיא,

 להחלץ מברית הנישואין הקיימת.

מהבחינה החברתית – אכן חששתי שתברחי לי על סמך הידיעה שאני נתון בברית נישואין. 

מהבחינה הפרקטית – התקלת אותי בשאלת אגב, וזו הייתה החלטה של שבריריי שניה שלא לחשוף את העובדה מכיוון שאז היינו נאלצים להשאר בקפה נואר עד אמצע הלילה על מנת שאסביר באריכות ובפירוט הראוי את הסיטואציה על השלכותיה השונות.

בכל מקרה, תכננתי לספר לך על כך בצורה מסודרת.

אם מהמפגש הראשון לא היה נוצר בינינו שום קליק של תקשורת נראה לי שלא היה טעם בכלל לפתוח את כל הנושא הטעון הזה. את מקבלת ממני קרדיט שכזה אך ורק בזכות ולא בחסד. מגיע לך. אז קחי זאת בשתי ידייך

אקראי. 2008

בתוך ראשי גועש לו מחול שדים הנעים בספירלה, כך שכל מגע אקראי בין מעגל אחד לאחר מפיק ניצוצות של חשמל סטטי. אני לא מעזה לטלטל את הראש. מחזיקה אותו ישר ככל האפשר ונועלת אותו על טייס אוטומטי. אלא שגם הטייס האוטומטי שלי נוטל לו חירות באופן עצמאי. מחלות נוקשות על דלתי בזמנים מוגדרים מראש. אם אני אצייר לעצמי ציר זמן ואמקם בתוכו אירועים משמעותיים מחיי, אני אמצא תנועתיות סדרתית בהחלט, משל היו חיי פונקציית סינוס משמימה. כצפוי, אני לא בודקת, אך משתעשעת בלהעביר את כובד השמיעה מאוזן אחת לאחרת. זה משבש את שווי המשקל ומשמש להסחת הדעת בעיתויים המצריכים הדחקה. המחזור הרוטיני מתחיל במשבר לאחריו אני חיננית ופורחת, ממשיך בגל פרוע של היפראקטיביות קיומית, קרי: אוברלואד של חברים, עבודה, התעמלות ותחושה כללית של חוסר מנוחה. האירוע מלווה לרוב בעליה ברף הפלירטוטים, השלה של שניים עד שלושה קילוגרמים ממשקלי, וניסיון עיקש ועקר להכיל את העולם, מה שמטפח את האינרציה בהיזון חוזר שלילי, ומאיץ את שקיעתה אל עבר התהום. התהום, לרוב, לא מתקיימת כמצב נפשי חד משמעי, אלא מקבלת גוון לגיטימי המצריך השבתה כללית בדמות קריסה, המתאפיינת בקטטוניות מתקדמת, צורך עז במרק חם ושליפה של ספר מזעזע במיוחד מרפטואר הספרים הממתינים לרקע הנפשי המתאים, חזירי הים, למי שתהה. אך אל נא נדבר, ילדים, על מחלות, מוטב שנדבר על חיות שעשועים שהן נאות יותר ומשמחות יותר.

רן, הודו 2012

רן,

נעלמת..
הפיצוץ עם ר' לא איחר להגיע
אז במקום לנסוע לקסול עם השאר, אני ממשיכה למנאלי לבד
עדי וגידי היו קצת מסכנים כי הם די נתקעו באמצע
אבל זה היה די ברור שאני מסוגלת לשאת את הלבד קצת יותר מר'
אם לא די בזה, אז גם קיבלתי תשובה שלילית על המלגה האחרונה 
נורא כיף פה…
חשבתי להישאר כאן עוד קצת ולקחת איזה קורס יוגה
אחר כך מצאתי איזה טרק לכמה ימים
אני לא מצליחה להחליט מה בא לי, ויש לי כבר כרטיס למנאלי שאי אפשר להחזיר
אז אני זורמת בעקבותיו…
תשמיע איזה קול
אני
***

א',

לא נעלמתי. אל תשמיצי. עבדתי ממוקדם בבוקר אחרי שאתמול קרסתי בסוף השיחה החטופה שלנו.
אני בקיבוץ כרגע.
לא הבנתי מתי את נוסעת למנאלי. עדכניני בבקשה בלו"ז שלך. 
אם יש לך אפשרות להתקשר ואני אתקשר חזרה או משהו כזה, זה נראה לי אתגר שנוכל לעמוד בו. 
מחכה לשמוע ממך.
חיבוקים ואפילו נישוקים

רן
***

הי מותק,

אני כבר במנאלי. לקחתי אוטובוס לילי והגעתי הבוקר
פגשתי בדרך ישראלית פנסיונרית, די מגניבה, בת 60 ומשהו שמטיילת בהודו כבר 4 חודשים 
חיפשנו ביחד מקום לישון ומצאנו בסוף רק חדר אחד לשתינו, אני הלכתי לישון והיא להסתובב
מתוך שינה שמעתי אותה מנסה לשכנע אותי לבוא איתה ללה
מסתבר שהדרך ללה פתוחה החל מהיום אבל אני לא יודעת אם בא לי לבלות עוד יומיים בנסיעה, במיוחד אחרי שטרם חקרתי את הסביבה הקרובה.. יש לי עוד תוכניות להגיע לוראנסי לפני הטיסה חזרה.
דילמות נוראיות 🙂

בלי ר' והשניים האחרים אני יכולה קצת לנשום כרגע
הם ירדו לפני באוטובוס (נסעו לקסול) ואפילו לא טרחו להעיר אותי כדי להיפרד. קצת עצוב
הייתי קצת נאיבית בתכנון הנסיעה עם ר'. חבל שלא חשבתי על השאלות שלך קצת יותר לעומק
תזכיר לי בפעם הבאה להתייחס אליך יותר ברצינות…
אני הולכת לחפש מה לעשות עם עצמי
ספר לי קצת מה קורה איתך. התגעגעתי

אפשר לנסות לדבר שוב בערב
אבל אני לא מבטיחה לא להיבהל שוב

אני
***

את מותק,

את איכשהו נשמעת יותר נינוחה כרגע. לא הייתי במנאלי, אבל לפי מה שאני זוכר, גם היא נחשבת מושבת ישראלים הארד-קור. מקוה שתמצאי שם כמה איים של נחת. דיברתי טיפה עם אחי ואחותי, ושניהם נזכרו, כל אחד בנפרד, בחודש הראשון שלהם בהודו, כחויה טראומטית למדי. הם אמרו שאם הם היו חוזרים ישר אחריו הם בטוח לא היו חוזרים לשם שנית. גם אני טיפה נזכרתי (במסגרת כישורי הזיכרון המוגבלים כמובן) בהתחלה וכמה זה באמת פלנטה אחרת שהתגובה האינסטינקטיבית הנורמלית אליה היא סוג של הסתגרות.

אם אני זוכר נכון, בפעם הראשונה שלי שם, נסעתי עם כרטיס לשנה וחזרתי אחרי חודש. היום אני קצת יותר בשל לראות, שהקושי הראשוני הזה בעיכול, הוא לא רק אישי.

לענינים אחרים קצת. אני כרגע באוניברסיטה העברית בירושלים. אסי פה באיזה עניין אקדמי והצטרפתי אליו. היינו יחד באיזו הרצאה של איזו פרופסורית שהציגה את המחקר שלה בפני קהל של דוקטורנטים ושכמותם. זה מעלה בי תחושות מגוונות. סה"כ זאת עוד הזדמנות לצאת קצת מעצמי כרגע. חשבתי גם עלייך תוך כדי…הזכירה לא מעט ענייני פרסום מאמרים וכל העולם הזה.

ברגעים אלה הוא באיזה עניין אחר ואני יושב עם הלפ-טופ שלו באיזה קפה וכותב לך. 

אתמול אחרי העבודה הגעתי לקיבוץ להחזיר את האוטו לאבא שלי. אני חושב שהזכרתי את העובדה שיש לי כלבה וכשעברתי לת"א השארתי אותה בקיבוץ לטיפולם של ערן ונירית. בקיצר…היא נמצאת הרבה אצל השכנה הדי היסטרית של הורי, שאמרה לי (לא בפעם הראשונה) שנראה לה שמשהו לא טוב קורה לה. הלכתי לראות והיא אכן התנהגה באופן בלתי שמח בעליל, תוך כדי ליקוק מתמיד של הירך הימני שלה. כשניסינו לגעת שם היא יבבה בכאב. 

קבענו תור להיום אצל הוטרינר וערן הכניס אותה לישון בביתם. בבוקר הוא התעורר כשחדרו מלא בכתמי ואף שלוליות דם. האיזור הרגיש מאתמול הפך בלילה לפצע פתוח. נסענו ביחד לוטרינר אל תוך חויה רגשית די חזקה. היא היתה כ"כ מסכנה… לא אכנס לפרטים אבל היה מדובר בטיפול כואב. 

בסופו של דבר, כנראה שמדובר בנשיכה. היא על אנטיביוטיקה + טיפולים מחטאים וממש כואבים. ערן ונירית נוסעים צפונה מחר, אז אני אהיה בקיבוץ ממחר עד סוף החג. הערב אהיה בת"א, אבל נראה לי שלא אהיה בבית לפני שבע-שמונה. במילים אחרות, כנראה שקיבלת ארכה של יום. אם בכ"ז תהיי מול מחשב ותרצי לצ'וטט קצת, אני אשמח.

את מוכנה להסביר לי מה זה אומר שלא קיבלת את המילגה? מה המשמעות של זה? את לא נוסעת לארה"ב? ישנן אופציות חלופיות? תרחיבי קצת…

א', אני אוהב לקבל ממך כל מייל, אז אל תעיזי להתקמצן עליהם. לא ממש חגגנו את זה אבל שמת לב שהפכנו תקליט. מת כבר לראות אותך שוב.

ביי מתוקה

רן
***

היי א',

אז זה שוב קרה לנו. חשוב לי להגיד, שנראה לי שאת לא באמת מבינה את המקום ממנו אני בא…בטח אתמול. הסיפור בטח מתפרש אצלך כאיזה משחק שליטה של להתקרב ולהתרחק, אבל זה ממש לא המקרה. 

זה יותר קשור למקומות שאת קוראת להם להיות ולא להיות. תחושה של חוסר מקום, שיש לה סימנים מקדימים, אבל היא מתפרצת מאוחר מידי מבלי שאני יכול לעשות משהו מולה. לגבי חוסר האונים מולה – לפחות כרגע זאת התחושה. 

אני כן מרגיש שהבעיות האלו מועצמות בגלל שאנחנו בתחילת קשר. שלפחות אצלי, הדברים קשורים למקום מאוד חסר ביטחון. למקום שמסוגל להביא את עצמו כרגע בגבולות מסוימים. 

מצד שני, אני יודע כמה אני מתגעגע אלייך. כמה אני רוצה להרגיש אותך קרוב. זה מאוד ברור לי. זה מבהיר לי שוב, שהבעיות שאנחנו חווים הם הרבה בעיות של יצירת תקשורת. הלוואי שתהיה לך עוד סבלנות.

זהו לגבי זה. 

היה לי לילה מאוד תלוש. בסוף נסענו ערן נירית ואני במכונית שלהם לת"א, לקחתי את מה שהייתי צריך וחזרנו מייד. הייתי מאוד חסר מנוחה. כשהגענו ראינו סוף של משחק כדורסל מבאס בפני עצמו, והמשכנו, אני ואחי, אל ע'. 

ע' ואני עישנו משהו. הייתי סגור בתוך בועה. פשוט לא מסוגל לתקשר. ברמה מאוד בסיסית. קפצתי אל אסי להביא לו משהו רגע 

רן
***

כמה מילים.

עדיין בקיבוץ. מחר נוסע לבדיקה ולעבוד ואח"כ חוזרים לעיר.

הימים פה מאופיינים בעיקר בלאות תקשורתית מבחינתי. מרגיש שכמעט כל מגע אנושי בא לי עם המון מאמץ כרגע. זה ממש חוצה גילאים ומידת קירבה קודמת. 

אי לכך, רוב הזמן אני לבד. הקריאה בחזירי הים גם היא הפכה לסוג של עונש מתמשך. אולי תתקצרי לי את החלק השני בהזדמנות. דווקא אתמול ראיתי בשלוש בלילה משחק אן.בי.איי עם שני חברה צעירים, ומצאתי שם ספר של ההיסטוריון בני מוריס על תולדות המלחמה היהודית-ערבית הראשונה, שעשה לי חשק ראשוני לקרוא אותו. את היום הנוכחי העברתי אם כן בשינה מרובה, קריאה בספר של בני ולקראת הערב איזה שעתיים די נינוחות עם אחותי.

מרגיש כרגע תקוע ושיפוטי כלפי עצמי גם מולך. כלומר פה. הייתי רוצה להיות יותר מצחיק…יותר קליל…להיות מסוגל לתאר בצורה מפורטת ומעניינת משהו שחורג מתחומי עולמי הצר. הייתי רוצה להיות יותר אמיץ ולתאר לך קצת מהפנטזיות המיניות שלי עלינו. דווקא שם אני מרגיש, לעתים, את הרצון שלי בצורה הרבה יותר ברורה.

הציוויים הפנימיים האלה לפעמים מגבילים אותי ולפעמים נותנים לי קצת השראה. כשאני מבטא אותם הם ישר יוצרים איזשהי תנועה. מצד שני, אני חוזר ונזכר כמה שבעתי מפעולות שנובעות מתוך מקום שהוא איננו הרצון שלי. פשוט לא מסוגל יותר לזה. 

נשאר כרגע לעשות מה שבא וקצת להאמין. זה מפחיד לקבל את הצרות אופקים העכשווית הזאת. מפחיד שהיא תהיה פה לעד. מפחיד שבעצם זה מה שיש.

ישנם רגעים קטנטנים של שקט.

היום בבוקר, כשחזרתי מהצפיה במשחק, השמש עלתה, הציפורים צייצו…שמעתי את זה. משום מה הרגשתי פחד גדול. גם עלינו. על זה שאיך אפשר לסמוך על תחושות של יצור ככ מעורער. כזה שנמצא כל הזמן בהתרחשות תוך ראשית אובססיבית. 

ושוב אני נזכר…כמה רוצה כבר לראות אותך…כמה אני מאושר שזה מתקרב…כמה זה מעורר אותי רק מלהזכר בזה…מלהזכר בך…

נסיים פה להיום מתוקונת

מעניין איך זורמים ענינייך כרגע

רן
***

א'

אני בדירתי הזנוחה

יש לציין לזכותה שטינה היא לא נוטרת. תמיד ממתינה בסבלנות באותה תנוחה שעזבתי אותה. האמת, הפעם ממש כייף לחזור אליה.

יש לי חבר שקורה לקיבוץ, "הכיווץ". הפעם הזאת, אני ממש מרגיש את השחרור המיוחל. משהו מרווח לי פתאום. אסי היה צוחק עלי פעם שהדבר שאני הכי אוהב הוא תחושת השחרור ממחוייבות. התחושה הזאת כשאני מפסיק ללמוד או מפסיק עבודה או מפסיק בכלל… בקיצר, כפי שכתבתי לך, הביקור האחרון היה כרוך בהמון מאמץ. נעים לנוח מזה קצת.

עבדתי היום באיזה אתר עבודה מאובק, כאשר באמצע קפצתי לקפלן לכמה שעות לבדיקה המוטולוגית. הרבה אנשים קשי-יום סבבו אותי. ככ הרבה נשמות תועות מופלצות אל העולם. כל אחד תקוע בד'-אמותיו. עסוק כולו בלדאוג שאף אחד לא יכנס לפניו לבדיקת הדם. ככ קשור לגוף שלו…לסיפוקו…לזמן שלו…

לפעמים זה מוזר לי. הקשר הזה בין אדם לעצמו. לרוב זה סתם מובן מאליו.

בכל מקרה, חזרתי מהעבודה משוחרר אבל שפוך. הלכתי לישון אתמול מאוד לא רגוע, והשינה שלי התנהגה בהתאם. 

נורא חם עכשיו בארץ אגב. היו איזה מאה שריפות היום. המזגן פה הוא תענוג גדול מאוד הלילה. 

אני לא בטוח אם את חוזרת מהטרק מחר או מחרתיים. בכל מקרה, גם מחר אגיע הביתה לא לפני שבע, שעון ישראל.

מקוה לשמוע ממך בקרוב איך היה. 

אני
***

רן,

טוב לשמוע ממך אם כי ציפיתי לעדכונים יומיים ולא לשני עדכונים תועים 🙂

בכל מקרה, משהו טוב יצא מהטרק הזה – מצאתי לך שם – רנליין

יש לך 24 שעות לערער עליו, אבל רק שתדע שזה המצאה גרמנית ואת התוספת "ליין" המציאו ילדים גרמנים בלונדינים שרצו משהו מההורים שלהם

הגרסה המקורית היא "פפיליין" או ממיליין" אבל נראה לי שרנליין גם תופס

אז כמו שאתה מבין חזרתי מהטרק עייפה ומרוצה

 נשרפתי נורא והגוף שלי חצי מפורק, בעיקר הברכיים, מהירידות המטורפות של היומיים האחרונים (לא שהעליות ביומיים הראשונים היו יותר נסבלות), אבל אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שממש הצלחתי לנוח בטיול הזה. זה אמנם עירב פעילות גופנית לא מבוטלת (שבה למרבה הצער שוב הייתי החוליה החלשה) אבל החברה היתה נעימה ולשתות מי שלגים במשך ארבעה ימים תמיד עוזר. היינו חמישה מטיילים – אני, שני ישראלים נוספים (אחת מהם היא בעצם הולנדית שעשתה עלייה), גרמנית ואמריקאי. אלינו הצטרפו המדריך ההודי, איש הסוסים שסחבו את הציוד בעמל רב , עוד מדריך מתלמד (שנקרא לאורך כל הטיול "דה בוי") וגרמניה נוספת שחצי עובדת /חצי מתנדבת באותה סוכנות (היא כאמור אמונה על התוספת "ליין" לשלל המשתתפים). ביחד נוצרה חבורה מגוונת בהחלט, שהיתה גם מהנה ומעניינת וגם איפשרה הרבה ספייס.

מחר אני נוסעת מפה לדלהי, משם אני אמשיך אולי לוראנסי ביחד עם הבחורה הגרמניה.

תכף אני למקלחת (אחרי ארבעה ימים, בדיוק מנקים לי את החדר שמצאתי, אז אני מעבירה את הזמן בינתיים באינטרנט) ואחר כך לארוחת ערב עם הישראלי וההולנדית.  שבע אצלך זה משהו כמו 9 וחצי אצלי, לא? עוד לא קלטתי את העקרון… אני מניחה שזאת בערך השעה שאני אחזור לקרוס לשינה אמיתית – אז אם זה מסתדר בערך בשעה הזאת, סמס לי ואני אנסה לקפוץ לאינטרנט, ואם לא – אז נשיקות עד מחר.

בינתיים אתה פטור מלקרוא את חזירי הים. אתה אמור להנות מזה, לא להוסיף את זה לרשימת המטלות שלך.

אני סיימתי לקרוא ספר אחד שלי (השיבה מהודו, הנאה צרופה) ואני מתכוונת להשאיר אותו כאן איפשהו

בין ספר אחד לאחר הייתי שמחה לקרוא תיאורים קצת יותר פרועים שלך שמשום מה אתה חוסך ממני

יש רגעים שנורא בא לי כבר לחזור הביתה

מתגעגעת גם

להתראות עד הערב

א.
***

היי חמודונת,

יצא מאוחר מידי בסוף. 

מקווה שהתאוששת בינתיים קצת. 

נתחיל מהנושא הקריטי ביותר. אין שום סיכוי לעניין הליין שהעלית. נפסל על הסף. לא מצטלצטל לי בכלל. אולי במבטא גרמני זה נשמע אחרת. מוזמנת לסגל כזה עם המאמנת הצמודה לורנסי ואם תרצי ננסה שנית.

אמרו בחדשות שדלהי רותחת. באמת. אנא לשמור על עצמך.

בגיזרתי די מוזר. ישנתי ככה ככה וקמתי עם כאב ראש ומין תחושה מוזרה. די מזכיר את התחושות שקדמו לאישפוז הראשון. מבחינת העבודה היה דווקא נחמד ופרודוקטיבי יחסית אבל משהו מהתחושה ליווה ואף מלווה אותי גם עכשיו. משהו בי מרגיש יותר באופן כללי כשזה קורה. זה קשור גם למין תחושה של פחד ולפעמים לאיזה צורך לבכות. מעניין…

(אסי בדיוק פרץ בנייד… סיפרתי לו על התחושה שתיארתי לך והוא קיטלג את זה כהתקף חרדה מבחינת התסמינים)

חוץ מזה,

מתוך 3 ימים אופציונלים עודכנת יומיים. זה לא כ"כ מעט. גם הם עלו לי בלא מעט זיעה. כפי שנכתב, הימים בקיבוץ אופיינו בתחושת תקיעות ושיפוט עצמי. לא ממש תנאים לפרץ יצירתיות או ביטוי.

מחר אני אמור לחזור שוב בסביבות 7. יכול להיות קודם. לא הבנתי מתי את ממשיכה לורנסי, אבל תעדכני אותי אם יש מצב לצוטט קצת.

תבואי כבר!

רן
***

רנליין,

לא נראה לי שאני שואלת אותך הפעם.

אני נוסעת באוטובוס לילה לדלהי ויוצאת בעוד שעתיים

כנראה שגם בלילה שאחרי אני אהיה ברכבת לילה לוראנסי

כך שבשעות הערב ביומיים הקרובים אני אהיה בדרכים

התקף חרדה ממה? מהחיים?

משונה שזה תוקף אותך דווקא ברגעים פרודקטיביים…

מחכים לי, אני אנסה לכתוב קצת יותר מאוחר יותר או מחר

נשיקות.

עוד פחות משבוע אני בבית..

מקווה שתעמוד בזה

א'
***

תיזהרי פן אקרא לך בשם האסור. חוצפנית.

לא הבנתי אם הספק שהעלית הוא אם אוכל לעמוד בעוד שבוע של ציפיה או בחזרה שלך עצמה. התקשיתי קצת לנסח את זה. 

בכל מקרה, מרגיש הרבה יותר רגוע היום. אוהב את המקום שבו אנחנו עובדים בימים האחרונים. הרוב המכריע של העובדים הוא ערבים ועובדים זרים, לא בטוח מאיפה. חלקם מדברים ממש טיפה עברית ובעיקר ערבית. בכל מקרה משהו באוירה שם נעים. שלו כזה. קצת מנוחה מהתחרות והכוחנות הישראלית. אולי זה רק בראש שלי, אבל מהצד זה נראה שמשהו בביחד שלהם הרבה יותר פשוט ומהנה. בקיצר…התאהבתי:)

מישהו צריך למלא את מקומך את יודעת…

בכלל, משהו היום מרגיש הרבה פחות מוטרד בראש. אמנם היום נפתח בזה ששכחתי את הפלאפון והסנדוויץ שבדיוק הכנתי בבית, אבל בסופו של דבר זה בסה"כ התרגם ליותר שקט ולפלאפל נחמד לצהריים. דבש מכבשה בשפתך.

את באמת חוזרת בקרוב א'.

אתגר מעניין בחרנו לנו. לגשר על הפער. לבנות קצת מחדש…בטח קצת אחרת…

במהלך הכתיבה זה שוב מרגיש לי כמו כייף גדול

מה עם כמה מילים על הגרמניה שלך? אתן באמת המשכתן יחד לוארנסי? מה הביא אותה להודו? בת כמה? איך לכן ביחד? 

איך זה לחזור לדלהי פעם שניה אגב?

ספרי איילת אהבים

מקוה שברור לך שאני אאסוף אותך מנתב"ג. עדכניני בהזדמנות בפרטים.

ביי בינתיים

רן
***

אוף רנליין, הרגע כתבתי לך מייל באורך הגלות ובאמצע המחשב קרס…

אני חושבת שהוא התחיל ברנליין ובזה שאני שמחה שהשם החדש שלך מוצא חן בעיניך. אני כבר רואה איך החזרה שלי מתחילה ברגל ימין!

תהיתי כמובן, אם תוכל לעמוד בחזרה שלי. כבר הוכחת שאתה מסוגל לעמוד בהיעדרות שלי…נסה להימנע מבתי חולים בשבוע הבא, כן?

נראה לי שיש משהו נחמד בחוסר היכולת לתקשר עם אנשים, זה עובד גם אצלך וגם כאן. יש הרבה יותר פנאי להתבונן באנשים, במקום להתאמץ לדבר איתם, ובמידה מסוימת זה מאפשר לגלות שהם הרבה יותר אנושיים ממה שנדמה במבט ראשון – בשבילי לפחות.

בכל מקרה, אני כבר בדלהי והבוקר עשיתי את הדבר הלא יאמן – לקנות כרטיסים לוראנסי בתחנת הרכבת עצמה ולא בסוכנות, לא לפני שאיזה שניים ניסו לשכנע אותי שהמרכז סגור ולא יפתח והמקום שבו באמת קונים כרטיסים הוא איזו סוכנות בסביבה.. החסרון בלהסתובב לבד הוא התחושה שאני טרף קל, במיוחד עם המוצ'ילה על הגב – שאותה יש לי תוכניות להשאיר פה עד החזרה שלי מוראנסי.

אז התכנון הוא לנסוע היום ולחזור לכאן ביום הטיסה שלי, ככה שאני לא צריכה לישון בדלהי אפילו יום אחד. דלהי לא נוראית ואפילו האזור המפוקפק הזה נראה פחות מאיים בהגעה השניה, אבל פחות מלהיב אותי כאן ואני שמחה שמצאתי דרך להגיע לוראנסי בסופו של דבר. מכל הדברים שהיו בחודש האחרון, הרצון להגיע לוראנסי מרגיש לי הכי צלול וברור. בכלל, מסתבר שבורסיה הלבדית שלי אני מצליחה לגלות טוב יותר מה בא לי לעשות ולהנות מזה, מאשר בגרסת הביחד שבה אני לפעמים נגררת אחרי רצונות של אחרים.

אגב דלהי – מאז הנחיתה הראשונה פה אני משתעלת ומצוננת (ככה זה כבר חודש…) ועכשיו בנחיתה השניה נוספו כאבי ראש איומים ודימומים ספונטנים מהאף. חשוד קצת… אני מקווה שלא אימצתי איזו מחלה אקזוטית… בינתיים זה נסבל. אתמול בנסיעה הארוכה לכאן גם לקחתי כדור נגד בחילות שקצת מטשטש אותי בדרך כלל, אבל אתמול זה היה אחד המוזרים כי ישנתי באוטובוס משהו כמו 7-8 שעות ברצף, בלי להתעורר אפילו פעם אחת… מזל שהיה שם איזה הודי שהשגיח שאני מתעוררת בזמן הנכון.

לא ברור עדיין אם הגרמניה תצטרף אלי לוראנסי. היא אמורה להגיע לדלהי יום אחרי (גם הטיסה שלה הביתה יום אחרי) אבל לא בטוח שהיא תמצא כרטיסים, אז בינתיים אני ממשיכה לבד ואולי עדיף כך כי לפעמים נוכחות של מישהו חדש יותר מלחיצה אותי מאשר נעימה. זה לא כמו להסתובב עם חבר טוב שמרגישים מספיק בנוח לא לפטפט כל הזמן וגם לא כמו להסתובב עם קבוצה שאז יש הרבה יותר תחושה של ספייס.

בכל אופן, היא בת 24 ומטיילת משהו כמו שנה. נראה לי שחוץ מבישראל היא עברה כבר בכל העולם. היא התחילה באלסקה ושם היא פגשה את האמריקאי הנוסף שהיה איתנו בטרק – סיפור מגניב ממש, והיא לומדת קולנוע וצילום ומחפשת בין השאר לוקשיין לסרט הגמר שלה שאותו היא תצלם כנראה בהודו – בנסיעה נוספת בהמשך.

לגבי נתב"ג – יהיה ממש נחמד אם תבוא, אבל ממש אפשר לוותר על זה אם זו טרחה גדולה מידי, או אפילו אם זו סתם טרחה. אני אמורה לנחות ב-6/6 (רביעי?) ברבע לשלוש בצהריים והרכבת מנתבג מגיעה הישר אלי הביתה.

אני הולכת לשוטט ברחובות של דלהי עד לרכבת שלי בערב. יש כאן איזו שביתה בגלל עליית מחירי הדלק ויוקר המחיה (מצחיק איך הכל יחסי….) וכל הרחובות מלאים בשוטרים עם אלות. אני מקווה שהרכבת שלי הולכת לצאת בזמן. מחר בבוקר אני כבר אהיה בוראנסי, אז בערב אפשר לנסות לצוטט, או אפילו (תאר לך!) ממש לדבר.

אתה נשמע יותר טוב. שמור על הרוח החיובית הזאת בינתיים.

נשיקות 

א.
***

מאוד מעריך את העקשנות שלך…

ממש לוחץ לי לגעת בליבה, אבל למה לא למשוך את התענוג. צעד אחרי צעד…יש לנו זמן…ההנאה שבאיטיות

עברתי יום די תזזיתי. 

כרגיל בימים האחרונים קמתי בסביבות 5 בבוקר לראות מחצית שניה של משחק NBA. העסק ממש מתקרב לסוף שם…לא אלאה אותך בפרטים אבל היה משחק כמעט מרגש שהסתיים בסוג של מפח נפש. 

בכל מקרה, ישנתי עוד שעתיים ונסעתי לאיזה ראיון עבודה ברמה"ש. מחפש איזו עבודה עם ילדים לקיץ, והמקום הנ"ל מפעיל בנוסף לעוד כמה דברים, סוג של קייטנה. לא ממש מכיר איך זה הולך בעיר, אבל זה נשמע לי בראיון כמו אוסף של אטרקציות די מייגעות מבחינתי. כבר שנכנסתי למקום משהו באווירה הבורגנית שם לא משך אותי.  אמרתי לה שאני מחפש משהו קצת אחר.  בא לי משהו שמערב יותר עבודת צוות ויותר מגע אישי עם הילדים. אולי איזשהי עבודה עם תפיסת עולם חינוכית יותר מגובשת. משהו מעבר להעצמה של הילד וכיו"ב. יש לי איזה סוג של חבר, מאוד כועס ומחפש דרך בעברו, שלפני כמה שנים מצא את מקומו בקהילה של קבלה לעם. נדמה לי שהזכרתי בפנייך בעבר כי תפיסת העולם והרעיונות שמועלים שם בהחלט מדברים אלי. אני יודע שהוא עובד במערכת החינוכית שלהם וחשבתי לשאול אותו אם הם זקוקים לתגבורת בחופש. נראה…

משם המשכתי לקיבוץ לתור אצל רופאת המשפחה. באופן מאוד לא מפתיע רגע לפני התור שמתי לב ששכחתי, כנראה בראיון, את המסמך שהייתי אמור להביא איתי לרופאה. משם הדברים התגלגלו כמו שאת מכירה…היא גוערת ומטיפה מוסר ואחריות.. ואני..לא בלי הנאה מסויימת…מקבל בהכנעה. אוף…אם רק היתה מוציאה כבר את השוט וגומרת עם זה

חזרתי לבית הורי עם רצון עז לחזור לת"א. ממש לא בא לי על ג'סטות מאולצות. אחותי הגיעה עם ילדיה די סוערת אחרי שיחת טלפון עם הבנזוג שלה ששוב התנהג כבהמה חסרת רסן. זה לקח אותנו למקום יותר מחובר בדיעבד.

משם המשכתי עם אבי שנסע לקניות והוריד אותי ברכבת והנני כאן. 

אני אשאר פה עד שבת ואז אקפוץ איכשהו לקיבוץ ליומולדת של אסף. כמיטב המסורת הפרטית שלו, הוא ביקש תפריט הודי לארוחה. עוד הזדמנות להזכר בך.

לפי תיאורי אפך המדמם, נשמע שאולי בכ"ז יצא לי לבקר שבוע הבא באיזה בית חולים. נשמע כמעט מרענן לעשות את זה כמבקר הפעם. 

אני מקווה בכל אופן שאת מרגישה יותר טוב עכשיו.

טוב א', נמשיך מחר…שמח שאת נותנת לנו צ'אנס נוסף לנהל שיחה ממש. אני בעד.

ביי בינתיים. תעדכני אותי מתי את רוצה לדבר.

ליטופים רכים ונעימים

רן
***

 

,Ran

As you can see – no Hebrew keyboard. Actually not even a Hebrew language. I also cannot see devices such as earphones and microphone in the internet place so I'm not sure we will be able to talk this evening
Varanasi is creepy. I hope this is only the shock of the first arrival. The hot is crazy, something like 50 degrees and there is nowhere to hide. People (local, in the hotel) keep warning me of touts and scams… I almost miss Manaly…. on the other hand, it looks like "real India", assuming that real India is full of beggars and shits. Not much tourist around either, probably because it is off season. In the train I met 3 Koreans but I chose to go on my own when we got of the train, now I regret that…Anyway, I'm going for a little walk. I may comeback later – Kisses and hugs