לפעמים אני מוצאת את עצמי מהרהרת באמירות ששמעתי בחיי ממורים. חלקם השפיעו עלי עמוקות בדרכים שאני מגלה רק בדיעבד.
דן היה המורה לאנגלית בתיכון, הוא היה מין ענק עדין שדיבר תערובת של אמריקאית ועברית והיה תמים באופן שכאב לי פיזית. הוא נהג לומר "honesty is the best policy" ולהשאיר אותנו לבד במבחנים, שאז הלב שלי היה מתכווץ מבושה ומצער כשכולם היו מעתיקים. תמיד היתה לי חולשה לאופטימיים ונותני אמון, אבל הכיווץ ההוא מאז הבטיח שגדלתי להיות מורה שלא בונה על אמון ולא משאירה פתח לטעויות. לא יכולתי לסבול את המחשבה שתהיה תלמידה שתתכווץ מצער כשהפרקטיקות שלי יושמו ללעג. לא היה לי קל בשיעורי אנגלית, שפה שניה אף פעם לא באה לי בקלות. בבית דיברו מרוקאית וצרפתית ועברית ואני נצמדתי לעברית כאילו היתה הטיטאניק ולא ספגתי דבר מהמלל האחר. פעם אחת, כמעט כבדרך אגב, אמר לי דן שהוא חושב שיש לי יכולת הפשטה מופלאה. אני לא חושבת שהבנתי אותו לעומק אז, הוא אמר בעברית-אנגלית המגומגמת שלו שאני יכולה לקחת רעיון מורכב ולפרק אותו למבנים פשוטים ושאני עושה את זה בקלות. נדמה לי שאמרתי תודה, אולי לא ראיתי בזה מחמאה כל כך גדולה בתיכון, אבל היום, בכל פעם שאני מקבלת פידבק על גרנט או מאמר עם מישהו אנונימי שאומר – "this is so well written", אני נזכרת באמירה של דן ומבינה שזו לא השפה השניה שלפתע פיצחתי, אלא אותו גרעין ישן של היכולת להנגיש רעיון מורכב.
אחד אחר היה מורה להיסטוריה ואזרחות (עד היום נראה לי מופרך שחיברו את המקצועות האלו יחדיו). אני לא זוכרת את השם שלו, רק שהוא היה אבא של יוסי ושפעם אחת הוא סטר ליוסי בפני כל הכיתה. בשנות התשעים עוד עשו דברים כאלה. אבא של יוסי נכנס אלינו פעם אחת בשעה שאינה שלו ואפשר לנו את מה שקראנו לו אז "שעה חופשית", כל עוד נהיה בשקט. אני ישבתי בשורה הראשונה ואבא של יוסי התחיל לפטפט איתי על תוכניותיי לעתיד. אמרתי לו שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה או קרימינולוגיה. למה לא רפואה או משפטים, שאל? מקצועות שלפי דעתו היו יוקרתיים יותר והתאימו לפרופיל שלי. לא ידעתי למה, הייתי תיכונסיטית, קראתי ספרים על ביון וחשבתי שפסיכולוגיה זה מגניב. הוא טען שהאמא המרוקאית רוצה שהבן שלה יהיה מורה והאמא האשכנזיה רוצה שהבן שלה יהיה רופא. הוא היה מזרחי בעצמו. אני זוכרת שקצת נעלבתי, הוא רמז שאני מכוונת לבינוניות, ולא הייתי בינונית אז לא הלכתי ללמוד פסיכולוגיה.
יעל היתה מורה לביולוגיה מהסוג הדתי-מתנחל. לא שייכתי אותה לקבוצה הזו אז, הייתי בבית ספר דתי והמורות היו דתיות, היא התאימה לנוף. בשנה האחרונה לתיכון הגשתי את עבודות הביוטופ שלי, זכור לי שהיא מאוד חיבבה אותי ואמרה שזו העבודה הכי טובה שהיא ראתה. מתישהו לקראת הסוף אמרתי לה שפיברקתי חצי מהביוטופ, שהיו ימים שלא התחשק לי לצאת מהבית והמצאתי טמפרטורות ואחוזי לחות וכיסוי שטח ושלא באמת מדדתי שום דבר מאלה. היא אפילו לא עיפעפה, ורק אמרה שצריך שכל גם בשביל להמציא ביוטופ. אני זוכרת שהתגובה שלה מילאה אותי בתערובת משונה של הקלה ובושה וגאווה. שיקרתי, ולשקר שלי לא היו השלכות כי הייתי חכמה מספיק לכסות אותו, וחכמה מספיק בשביל להיסלח, אבל לא יכולתי לשאת אותו ובסתר ליבי רציתי להיענש בגללו, אבל לא נענשתי ולא ידעתי מה לעשות או להסיק מהסיפור. אני לא יודעת אם היא התחבטה בשאלה מאוחר יותר והחליטה לא לעשות דבר, הייתי התלמידה הכי טובה שלה ואולי היא לא רצתה לתת לעובדות לבלבל אותה. אני רציתי לוודא שהיא יודעת שאני לא חכמה כמו שהיא חושבת, אבל היא הסיקה שאני יותר חכמה ממה שהיא חשבה והכיווץ הזה בלב אף פעם לא השתחרר.
היו עוד הרבה, ואני רוצה לכתוב אותם כאן כדי לזכור אותם, גם אם אף פעם לא באמת שכחתי.
