נוכחת נפקדת

אישה קמה
בבוקר וממירה מילים.

ככה התחלתי, אבל אז אמרתי לעצמי, עזבי.


לפעמים
אני מחכה שמשהו יעורר אותי לכתוב, איזה בלוג שאני קוראת, איזו חוויה תרבותית, איזה
קלאש. זה לא קורה. לפחות לא מעצמו. למה בכלל חשוב לי לכתוב, אני
שואלת את עצמי מפעם לפעם, זה לא קצת כמו להכריח את עצמך להנות מאוכל? מה הטעם?


אלא
שהכתיבה היא רק נתיב לעבר הדבר הזה שאני נאבקת בו גם מבלי לדעת. המלחמה התמידית
להימנע מכהות. לא לגמרי מדויק לקרוא לזה "מלחמה" ולו בגלל שהטכניקה
הזאת, בין אם למדתי אותה במודע או שלא, משרתת אותי בהרבה מאוד מובנים. היא עוזרת
לי למשל לא להיפגע, לא להתמודד עם דברים שעשויים להציף אותי, היא עוזרת לי להיות
מוצלחת, לתפקד, לנהל את החיים שלי, להרגיש בשליטה.


אפשר
לעצור לרגע על צמד המילים המשונה הזה "להרגיש בשליטה". בתת ההכרה שלי, להיות
בשליטה זה לא להרגיש. 

אני מסתכלת למשל על הפוסט האחרון. מה באמת רציתי להגיד?   שלפתי
שתי שורות ממסמך עתיר מילים כדי לומר בצורה מאוד מתחמקת משהו על מה שאני עושה
לעצמי. האקדמיה כפרפראזה עלי. לפעמים
אני מרפרפת על פוסטים ישנים בסוג של כמיהה. יש הרבה פוסטים שעוסקים בסוגיית
הכתיבה. פתאום זה נשמע לי קצת מציקני, "קשה לי לכתוב", "למה אני לא כותבת", "מה זה
לכתוב עבורי". השתעשעתי לרגע בלהחליף את המילה "לכתוב"
ב"להרגיש" וזה היה נראה כאילו קודדתי הרבה מאוד דברים במילה אחת תמימה. המרה
קטנה וחיונית. אפשר לחזור אחורה ולהשתמש בכתיבה כמראה, ההיעדר שלה, הנוכחות שלה,
אבל אולי יותר מהכל, הרפלקציה הכי מדויקת שלי בה – הנוכחות שלה כנעדרת.  

אינטרסטינגלי ואקסטרימלי

<p class="MsoNormal" style="text-align:left;line-height:150%;direction:ltr;
unicode-bidi:embed">Dear Miss Mila

<p class="MsoNormal" style="text-align:left;line-height:150%;direction:ltr;
unicode-bidi:embed"><span style="font-size:10.0pt;
line-height:150%;font-family:"Arial","sans-serif";color:black">I have finally
worked through your manuscript and apologize for the delay. I have still some
corrections that need to be made before I can accpet the manuscript. Please go
through them carefully:

<p class="MsoNormal" style="text-align:left;line-height:150%;direction:ltr;
unicode-bidi:embed"><span style="font-size:10.0pt;
line-height:150%;font-family:"Arial","sans-serif";color:black">line 287: Omit
“Interestingly”
<span style="font-size:10.0pt;line-height:
150%;font-family:"Arial","sans-serif";color:black">

line 316: Omit “extremely”<span lang="HE" dir="RTL" style="font-family:"Arial","sans-serif";mso-ascii-font-family:
Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-font-family:Arial;mso-bidi-theme-font:
minor-bidi">

<p class="MsoNormal" style="text-align:left;line-height:150%;direction:ltr;
unicode-bidi:embed"><span lang="HE" dir="RTL" style="font-family:"Arial","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family:
Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-font-family:Arial;mso-bidi-theme-font:
minor-bidi"> 

מנוחה

על רצפת
החדר שלי מצטברת לה כביסה מלוכלכת. היא מצטברת שם מפני שסל הכביסה נתמלא כמו מעצמו
בבגדים נקיים שאין בי הכוח לקפל אל תוך הארון. ומפני שלא קיפלתי את הכביסה הנקייה,
אני אומרת לעצמי, כמעט מידי ערב, הרי שאין טעם לקפל את הבגדים המוטלים על המיטה,
על מסעד הכיסא, על גבי מגירת הארון הפתוחה, שהרי – תכף ואסדר את הארון כולו.

אין טעם
גם לגעור בשולחן העבודה על שהתנער מסדרו או בפח האשפה המלא עד גדותיו, או בכלים הגודשים
את הכיור. אבל יש ואפילו המנוחה המותרת, זו שנתקדשה בכל לב, אינה מפיסה את הנפש.
אני מהרהרת בה בחוסר נחת. לו רק יכלה להיות המנוחה שלי רחוצה. המקלחת הרי רק שבע
שניות של הליכה מכאן. הרי הנחתי לעבודה היום בלב ובנפש, אלא שהנפש במקום להיות
אסירת תודה, מתבטלת אל מול מסך המחשב. דבר אינו דחוף, אני מסכמת ביני לביני. דבר אינו דחוף בהחלט, אך לו
רק יכלה להיות המנוחה שלי אסתטית, בחדר סדור למשל, כשהיד אוחזת  בספר הזה המוטל ופניו כבושות ברצפה. 

test

כל החדר שלי
מלא ביתושים ארוכי רגליים. קוראים להם טיפולות, אם אני אכתוב טיפולות אף אחד לא
יבין. יצורים אומללים כאלה, איטיים. רגליים ארוכות וגמלוניות. מעיכים. לא אוכלים אף פעם. יש לי חיבה ליצורים מעיכים. מה יש להם בכלל לעשות בחיים?
מסתובבים, מסתובבים, עד שמישהו ימעך אותם. נמשכים מהמרפסת אל המנורה הפלורוצנטית החדשה
שלי. אתה שונא את המנורה הזאת. אתה אומר שאתה מעדיף אור צהוב. אני שונאת אור צהוב.
אני אוהבת שרואים נמשים ואת כל הקמטים שבאים אחרי גיל שלושים. מאז שיש לי אור לבן
ואקולוגי בחדר, אנחנו מדברים פחות, אולי אתה מפחד שישמעו אותך אנשי האור הקטנים
שגרים במנורה הפלורוצנטית החדשה שלי. הם נשרפים בתדירות הרבה יותר קטנה ומי יודע מה
הם זוכרים. מזל שאתה גבוה מספיק בשביל להחליף לי מנורה.

 

לאחרונה אני מתאמנת על חוצפה גברית. אני לא מצליחה להבין למה כל כך קשה לי לומר מפורשות אני חושבת שהעבודה שלי חדשנית ולכן אני חושבת שאתם צריכים לממן לי את כל הוצאות הכנס. כן, גם את הקוקטייל פארטי בגלל שאני גם נכס חברתי חשוב. לעזאזל, אני אפילו לא משקרת. נכון שלא גיליתי את כוח הכבידה, אבל פאק איט, העבודה שלי מצוינת, חובקת דיסיפלינות, חדשנית ומרתקת ואני משוכנעת שהיא תעניין הרבה מאוד חוקרים אחרים. כן, ככה בדיוק אני צריכה להגיד. גברים ללא ספק הרבה יותר מוצלחים בקומפלימנטים עצמיים. לפעמים נדמה לי שהם עושים זאת בכזו מיומנות שיש בה אפילו סוג של רמייה שבכלל לא מבלבלת אותם. נו אז מה אם הם לא ממש ניהלו פרוייקט, אלא רק היו אחראים על סיכום הדיונים? הנייר סופג הכל. ונכון, זה לא תקף לכל הגברים (וברור שזה לא כולל אותך תום), אבל באופן די גורף אפשר לומר שנשים פחות מוצלחות בלשווק את עצמן, כאילו שיש איזו מוסריות נעלה בלהיצמד לאמת המוחלטת עד כדי השרטוט שלה בקווים משמימים.

שמתי לב שכדי לשכנע את עצמי בצדקתי (דבר שאני עושה תדיר) אני נוטה להסתכל על העבודה המחורבנת שאני עושה בשיווק עצמי ביוהרה, כאילו שאני הרבה יותר מוסרית אם אני מצטנעת. אבל האמת היא שאין שום מוסריות בצניעות, ובצניעות יתר יש אפילו טעם לחוסר בטחון והערכה עצמית. באנגלית קצת יותר קל לי, אולי בגלל ש – "Novel" היא מילה הרבה יותר מוצלחת מ"חדשנית", ואולי גם בגלל שכתיבה בשפה אחרת מקלפת אותך מכל הקליפות שעוטפות אותך, החל באישיות וכלה במגדר.

ילדים ועוגיות

– אחרי שאני אסיים את הדוקטוראט, אני אומרת לו בציניות, אני אעשה את מה שכל הנשים עם דוקטוראט עושות

– מה? הוא שואל

– ילדים

– ילדים ו-? , הוא תורם את חלקו

– ילדים ומה? אני לא מבינה

– ילדים ועוגיות

– אה, אני מחייכת

– את יודעת מה דומה בין עוגיות וילדים?, הוא ממשיך

– לא, אבל אני יודעת מה שונה

– מה?

– עוגיות נגמרות.

ומה דומה? אני שואלת בחזרה

– שניהם מגדילים את הבטן

אינסטינקטים

נניח
שאת יושבת בחדר חשוך, מאכילה אי אילו יצורים בחרדה בינונית עד נמוכה ופתאום מרגישה שמשהו מטפס לך על הרגל מתחת לג'ינס
<span dir="LTR" style="font-size:10.0pt;line-height:150%;
font-family:Arial;color:black">.<span style="font-size:10.0pt;line-height:
150%;font-family:Arial;color:black"> את מנסה להתעלם כי את אומרת לעצמך שתמיד כשאת מאכילה, את מרגישה שמשהו
מטפס עליך, אבל אף פעם לא באמת מטפס עליך משהו, אז את ממשיכה כרגיל עד שאת מרגישה
את העקיצה. בשניה שלפני את עוד משתעשעת במטאפורה מרירה על אינסטינקטים ועל איך שלא
תמיד צריך להישמע להם ועל איך שהם נוטים להישען על אינפורמציה מצטברת של טעויות
ופחדים, אבל הלופ המחשבתי לא מצליח להגיע לסיומו כי כאמור, עקיצה.

כמה שלא
תתרגלי, עדיין תקפצי בבעתה, פחות מהכאב ויותר מהבהלה. את מגלגלת את הג'ינס כלפי
מעלה כדי להציץ בראיות, אבל זה כואב פחות מהמצופה ולכן את מנסה לשכנע את עצמך עוד
רגע שרק נדמה לך. יש נמלים על הרצפה ואת תוהה אולי אחת מהן טיפסה עליך והיא זו
שיצרה את המיני היסטריה ולא הדבר האחר שממנו פחדת. אבל הכאב מתגבר אז את כבר יותר
משוכנעת, אלא שאת מסתכלת מסביב והגורם לפורענות איננו. הוא איננו באופן עקבי גם
מימין וגם משמאל, גם למעלה וגם למטה. ולכן, את מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שהוא שוכן
לו לבטח באחד מגלגולי הג'ינס. את לא לגמרי משוכנעת שג'ינס איננו חדיר לעקיצות ואת
גם לא מאוד משתוקקת לצמצם מגע עם הצורר, אבל הפחד מעקיצה נוספת מאיץ בך לפעולה, אז
את מתירה את הבד האחוז בידייך ומצליחה לבסוף לאתר את הצורר ולהשליך אותו אל לאן
שראוי לו.

כשכל המיני
דרמה תסתיים, את תתישבי לך בחדר הקצת פחות חשוך אבל המאוד שקט ותחשבי על אינסטינקטים
ועל איך שהם נוטים להישען על ניסיון העבר ועל איך שאת תמיד מסרבת להישמע להם.