אזהרת מסע

בכל פעם שאני מחפשת משהו בתיבת האימייל שלי אני מוצאת איזה מכתב ישן שכתבתי או שכתבו לי, פוסט שכתבתי ולא פירסמתי ובמקום זה שמרתי במייל ובכל פעם מכה בי התדהמה הזאת מחדש – מי זאת האישה הזאת? זאת היתה אני? ג'ימייל מאיץ בי לרוקן את התיבה, ומידי פעם אני חוזרת אחורה למחוק קבצים ישנים, מיילים עתירי ג'יגה ששלחתי לעצמי כגיבוי של גיבוי שמעולם לא חזרתי לחפש, וכשאני מוחקת אותם צצות גם החתיכות חיים האלה, ופתאום התחוור לי שיום אחד כל זה עשוי להיאבד, שאני לא זוכרת את הפיסות האלו ממני ואין לי מאיפה לדלות אותם חוץ מבתוך תיבת המייל שלי שקיימת בערך ממתי שהתחלתי את הבלוג שלי בישראבלוג ב-2006. אז התכנית המהפכנית היא להעביר את הפרגמנטים האלה לכאן, אחד אחד, בלי פרטים מזהים, ובמקביל למחוק אותם מהתיבה. אזהרת טריגר – אם אתם מנויים לבלוג הזה, במקום פוסט אחד בחודשיים, אתם עשויים לקבל שני פוסטים ביום, אז הנה ההזדמנות לכבות את האור. נשתמע בעוד מספר דקות.

כרוניקה של אהבה

הכרוניקה של הורות היא לשוב ולכסות ולשוב ולכסות – את היד שמבצבצת, את הרגל הקטנטנה שבועטת מעליה את השמיכה, ואז להוציא עוד שמיכה מהארון כי הקודמת כבר נלכדה תחתיה ולשוב ולכסות עד שמגיע הבוקר.

המילה הראשונה שלה היתה UP. בנחרצות גדולה היא שולחת שתי זרועות קטנות למעלה וקוראת אפ. וכשהיא לא נענית היא חוזרת אפ. אפ. אפ. באגרופים קטנים וקמוצים ומבט מרוכז. אני מושיטה לה יד ומבקשת ממנה לומר אמא, היא שוכחת מהאפ וחוזרת אחרי בקול רך ומתוק מא-מא, ובעיצור השני מתפלק לה חיוך והאגרופים הקמוצים נרפים. לאבא היא קוראת פאפא. לפעמים היא מטה את הראש ימינה ושמאלה וימינה ואומרת פאפא, ואז שואלת פאפא? ועונה לעצמה פאפא!

היא אוהבת צמידים או כל דבר שהיא יכולה לכרוך סביב הזרועות ולהלך בבית ולצלצל. היא אוהבת לנסות את כל הנדנדות בפארק ולנסוע לאחור באופניים הקטנות. היא יכולה לגלוש אפילו עשרים פעמים ברצף, וללבוש שלושה סינרים בבת אחת. היא אוהבת לשבת בכסא שבמשרד שלי ולהקליד בכל האותיות. היא מתעצבנת כשקוביות הלגו לא מסתדרות כפי שהיתה רוצה, היא אוהבת לטפס על כסאות ולהביט בחלונות. היא אוהבת לנעול ואז להסיר את הגרביים והנעליים ואז שוב לנעול ושוב להסיר, וללבוש את הגרביים על כפות הידים ואז להתלונן שהגרביים על כפות הידיים. היא אוהבת פירות והכי – תותים. היא לא באמת רוצה שאני אקצוץ אותם לחתיכות קטנות, היא נהנית למעוך תותי ענק ישר לתוך הפנים. היא אוהבת להסתכל על פרחים ולומר וואו! היא יודעת לומר בבקשה בסיבוב כף היד על הבטן (ככה לימדו בגן). היא מהססת להיכנס למים בבריכה אבל תמיד שמחה להיכנס לאמבטיה. היא בודקת חיות חדשות במבט בוחן ומשוחחת איתן לפני שהיא שולחת אפילו אצבע אחת. היא סרבנית חיתולים, אבל לפעמים במצב רוח טוב היא מצביעה עליהם ואומרת קקי! היא אוהבת לבעוט את השמיכה בכל לילה ואז להתלונן שקר.

כמוך, אומר פ' . וחוזר ומכסה.

כדאיית דיה מעל התהומות

בבוקר קיבלתי אימייל עם מכתב מצורף ובו שתי שורות המודיעות לי שתיק הקביעות שלי עבר לרקטור עם המלצה לקידום. שלחתי לפ' ושאלתי אם זה נחשב, הוא זינק ממקומו (פיזית זינק ממקומו ממשרדו בקומה השניה אל משרדי בקומת הכניסה) ואמר שבטח נחשב, ושזה הקליימקס, והשאר זה סתם אישור פורמלי ומזל טוב ושחייבים לחגוג. טוב. אמרתי, והעברתי את המייל לארכיון.

בינתיים הוא דיבר עם חברים ואירגן מיני ארגונים, הלך לערוך קניות (מסתבר, לא שמתי לב שעזב את הבית), התקשר להוריו וגייס גם אותם לעניין, הודיע לכמה קבוצות ואטסאפ ולא נח עד שפיזר את הבשורה. חברים שאיתם קבענו להליכה וגלידה מאוחר יותר הודיעו לנו בצהריים שנתקע להם האוטו ואם אנחנו יכולים לאסוף אותם. לא חשדתי. הלכנו לאסוף אותם, הם שידלו אותנו להיכנס איכשהו והבית שלהם היה מקושט בבלונים ועוד כמה עניינים ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, נפתחה שמפניה. בשניה הראשונה עוד לא הבנתי מה קורה, מה אנחנו חוגגים? שאלתי, ונדרשתי לעוד שניה או שתיים לפני ששקעה ההבנה.

אף פעם לא הייתי בן אדם של מסיבות הפתעה, אבל אי הנוחות שלי חרגה אפילו מגבולות הסביר בשבילי. באמת לא הבנתי על מה החגיגה, עדיין יש ועדה נוספת לעבור, ובכלל כל העניין לא מאוד מרגיש יוצא דופן. שיתפתי פעולה עם הנוכחים, ובמיוחד עם פ' שנגע לליבי בהתעקשות שלו לשמח אותי.

מה תעשי עכשיו? שאלו החברים ואח"כ ההורים של פ' שפתחו שמפניה נוספת. לא יודעת, עניתי, כלום. מה שעשיתי עד עכשיו. חרדות אף פעם לא ניהלו אותי ואת מה שרציתי לעשות כבר עשיתי קודם. לא חיכיתי לקביעות כדי לעשות דברים נועזים. הייתי נועזת גם קודם, או שלכל הפחות, לא שאפתי להיות נועזת יותר ממה שכבר הייתי. לא חיכיתי לקידום כדי לפרוץ מגבולות עצמי, לא לקחתי סטודנטים או פירסמתי או לימדתי באופן שלימדתי בשביל הקידום, עשיתי את כל אלה כי ככה רציתי שתיראה העבודה שלי.

מה לא בסדר? שאלתי את עצמי מאוחר יותר. למה כל העניין לא משמח אותי? כי לא באמת חשבתי שאני לא אקבל קביעות, אמרתי לפ', אז אין פה באמת קליימקס או הפתעה או הקלה. אבל גם לא באמת חשבת שלא תסיימי דוקטורט ובכל זאת שמחת שסיימת, לא? התעקש פ' ובצדק, כי באמת שמחתי אז, זה הרגיש כמו סגירת פרק משמעותי בחיי עם ציפיה נרגשת לבאות. אבל היום, רגע אחרי שסגרתי את המייל, פתחתי חלון זום ולימדתי את המאתיים ומשהו סטודנטים בכיתה את מה שבמילא התכוונתי ללמד אותם ונהניתי מזה, ואח"כ נפגשתי עם הסטודנטים והפוסטדוקים שלי ודיברנו על מחקר ומצאתי קצת זמן לעבור על מאמר ולטפל בעוד כמה בירוקרטיות (מאוסות), וזה היה יום רגיל, שבו עשיתי דברים שאני נהנית מהם לאורך כמעט מרבית היום ועוד כמה דברים שלמדתי לקבל את נוכוחותם, אז שום דבר לא לא-בסדר, הודעתי לעצמי. פשוט, אין באמת קליימקס, ההר הפך למישור עוד קודם לכן, ועכשיו מישהו הוסיף לזה חותמת, והבאג שלי הוא שאף פעם לא הייתי בעניין של אישורים.

גם אני פעם היו לי אופניים וספר

סמסטר האביב מחזיק בשם הרבה יותר מוצלח מתוכנו. לרוב זה סמסטר מהגהנום שבו קיבצתי (לא בלי טרחה מרובה) את כל חובות ההוראה שלי. השנה גם הצליחו להתקבץ הסמכות של שתי סטודנטיות, ביניהן הדוקטורנטית הראשונה שלי, מאמרים שהעלו אבק ועוד שאר שירותים לעולם. שירותים קהילתיים זה המרכיב החמקמק בעבודה של פרופסורים שלפעמים יכול למלא את כל יומם אבל אין לו זכר בספרים או בחישובים – service. העבודה שלי מורכבת מ25% הוראה ו-75% מחקר. אף אחד לא כימת את מרכיב הסרביס כאילו הוא איננו. כאילו כל השעות האלו בפאנלים של גרנטים, בריוויו של מאמרים, בועדות איתורים, ועדות פרסים וועדות כנסים אינן באמת מתכלות. אבל האמת היא שמדובר במאורת ארנב ואפילו שבחרתי את חובותיי בקפידה, מצאתי את עצמי עם הרבה יותר מידי חובות משמימות.

נתקפתי צורך עז לכתוב באמצע היום. זה התחיל משיטוט בפייסבוק שהציע לי כמה נשים שמזמן לא דיברתי איתן. כמעט חמש עשרה שנה למען האמת. אז, החיים קיבצו אותנו לקבוצת קטנה וחדורת אג'נדה בקמפוס. במשך כמה שנים עמלנו על מה שהאמנו בו אז בכל ליבנו ואז נתפזרו דרכנו. בחנתי אותן בעיון, כולן נשים מוצלחות מאוד, רהוטות להפליא, נטולות חיי קטלוג. שמחתי להיות חלק מהן. אחת מהן כתבה באריכות על חייה כמורה במוסד אקדמי בארה"ב, זה קצת כיווץ לי את הבטן. מזמן לא קראתי משהו שהזכיר לי כמה כתיבה יכולה לגעת.

כתבתי לא מעט בימים האחרונים. למעשה, אלו הם חיי, לפחות מחצית מהיממה מוקדשת לכתיבה. בשאר הזמן אני מתרגלת חמלה עם לפחות 200 סטודנטים שמרביתם לא חצו את גיל העשרים. אני לא חושבת על כך יותר מידי, הכתיבה הפכה למשהו טכני, משפטים קצובים מנוסחים בקצרה. מידי פעם אני מדגישה משפט וכותבת עליו רפטטיב. גאוותי הגדולה היא על משפטים שאני מקצרת באחת בחצי ולא וגורעת מתוכנם. אלו לא חיי הכתיבה שתיכננתי, חשבתי על משהו קצת יותר אימפולסיבי וקצת פחות מהודק אבל בכל זאת מזדחל סיפוק כשאני משלימה יצירה.

איך נראית אבולוציה של חוקר? מסע בעקבות דיוק, מסע אחרי רעיונות גדולים ומשפטים קטנים. מסע אחרי ניסויים אלגנטים, ורתיעה עזה מעבודה סיזיפית חסרת אימפקט. אימפקט על מי? כבר זרקתי לפח מחקרים שלא נראה לי היה לשחת את זמני בכתיבתם. הם פחות מטרידים אותי היום, תמיד יש חדשים והאויב החדש הוא לא כמות הידע שמצטברת ויש לחלוק עם העולם, אלא הזמן.

האוגרת שלי קיבלה דרכון ישראלי היום. איש אחד הניח מעטפה על מפתן הדלת והלך. אני חושבת שזה הפעם הראשונה שראיתי את שמה המלא מודפס באותיות עבריות במסמך רשמי. היא עוד לא מדברת אבל מבינה היטב כשאני מדברת אליה בעברית ומתעלמת ממני כשאני מדברת באנגלית. היא פותחת ספרים מצד שמאל וימין באקראי ומגיבה לאבא וסבא וסבתא והמורות בגן בשתי שפות נוספות. לא פעם אני תוהה מה מתרוצץ במוחה הקטן כשהיא צריכה לנווט בין בליל השפות האלו. הייתי רוצה שהיא תאהב את השפה העברית כמו שאני אוהבת. הייתי רוצה שיום אחד יתקוף אותה צורך עז לכתוב בשפה נשכחת.

שלושה סיפורים

בבוקר הייתי צריכה לרוץ לסופר. מיהרתי דרך המדפים לקחת את מה שהייתי צריכה ואז ניגש אלי אחד, נראה כמו הומלס מלוכלך והגיב למבט המחפש שלי בשאלה. האם אני צריכה עזרה? הייתי צריכה עזרה, לא מצאתי את הקמח אבל מיהרתי לענות לא לא. אחרי שהעמסתי את השקיות לאוטו, נכנסתי והתנעתי, ראיתי את אותו הומלס מהדס באיטיות במגרש החניה, דוחף לאיטו עגלה ריקה. הוא היה שמן מאוד ולבש בגדים לא תואמים. כשחלפתי מולו עם האוטו הוא נופף לי, נופפתי חזרה באי נוחות, הוא נופף עוד קצת, מצביע על משהו, חשבתי לרגע שהוא נוזף בי שלא החזרתי את העגלה כראוי (החזרתי), אבל לא חיכיתי לראות מה יש לו לומר ומיהרתי להתעלם ממנו ולנסוע משם. כבר ברמזור הראשון עברה לי בראש המחשבה שאולי הוא רצה להגיד לי ששכחתי משהו בעגלה. בראש עברתי בזריזות על השקיות שאספתי מהעגלה ומראה העגלה כשהחזרתי אותה למקומה ומיד גירשתי את המחשבה. ברמזור השני, תהיתי אולי הוא עובד שם. בבית, התחוור לי מה שכחתי, פריט שלא היה בתוך שקית, קטן ולא חשוב, אבל הרגשתי הכי עלובה בעולם. האיש כנראה עובד שם, הוא רצה לעזור לי. פעמיים, ואני ניפנפתי אותו כאילו היה אבק אדם.

***

לפני כמה ימים מצאנו פ' ואני שראש המחלקה שלי מגיב לפוליטיקאים בטוויטר במשפטים שמזכירים ילד בן שש. לתומכי טראמפ הוא אומר "you are moron", בפעם אחרת ראינו שאמר לאיזה סנטור מתנגד חיסונים this is deep shit. צחקנו עד כלות. קשה לתאר קונטרסט גדול מזה. האיש בגובה מטר ותשעים לפחות. אני מעריכה שהוא לפחות בן שישים. הוא תמיד חנוט בחליפה ועניבה ודיבורו רציני להחריד. הוא מסוג האנשים שמלחיצים אותך רק בגלל שהוא אומר כל כך מעט, וכשהוא כבר אומר משהו, זה תמיד הדבר הממלכתי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. והנה, בזמנו הפנוי הוא אומר לאנשים משפטים כמו – אתה מפגר ואמא שלך חמורה. לזכותו יאמר שהוא גילה את המדיה החברתית רק לאחרונה ונראה לי שהוא עדיין לא מבין שהעוקבים שלו מקבלים עדכונים שוטפים על מעלליו ברשת. מאז, בכל פעם שאני צריכה לצחוק קצת, אני מבקשת מפ' שיחפש לי איזה עדכון מהיממה האחרונה והוא מיד שולח צילום מסך. פרייסלס.

***

הערב, אחרי שהאוגרת נרדמה, ישבנו פ' ואני במטבח (הנקי) והירהרנו במה לאכול. פתחתי ארון ומיד הציצה אלי קופסת שוקולית, הצהובה הזאת של עלית עם שני ילדים ששותים בקשית. מתישהו מצאתי אותה באיזה חנות בסביבה ושכחתי ממנה. מלאת עוז והתרגשות מיהרתי לפתוח אותה ולאכול את השוקולית בכפית. דחקתי בפ' שיטעם. דחקתי היא מילה די מדויקת כי הוא "לא רצה להרוס את הטעם שיש לו בפה" אבל בסוף הוא התרצה. זה לא טעים, הוא קבע. מה שטעים לך זה הזכרון. אמר והלך לישון.

על הדבש ועל העוקץ

אחרי שנה וכמה חודשים נזכרנו, פ' ואני, לרשום את האוגרת בארץ הקודש. החוק היבש אומר שצריך לעשות זאת תוך חודש. בפועל, קורונה והצורך להביא את האוגרת ונסיעה של כמה שעות הפכו את העניין לפחות אטרקטיבי. החלק האמריקאי של הילדה לא הקשה קושיות וסיפק לאוגרת את כל הטפסים המסדירים את מעמדה כאזרחית אמריקאית. החלק הישראלי לעומת זאת דרש רשימת מסמכים שרק האורך שלה הרתיע אותי מלהתמודד איתה במשך שנה. אחרי שני סיבובים שבהם גילינו שחסר לנו עוד טופס כזה או אחר הגיעה הפגישה המיועדת. כלומר – בערך, התכנון היה לנסוע לאח של פ', ללכת בבוקר לשגרירות עם המסמכים ועם האוגרת ולנצח את הבירוקרטיה, אבל בלילה שלפני תקפו אותי ספקות שהנסיעה המייגעת לא הולכת להשיג את יעדה, אז צילמתי את כל המסמכים ושלחתי מייל לקונסוליה שיאמרו לי האם אכן עתידה אני לנצח את נפלאות הביורקרטיה.

ענו לי תוך דקותיים. בעשר בלילה. פ' ואני התפעלנו במשותף, אבל פ' היה נפעם ממש. מישהו ממש ענה לך! כן!! עניתי בהתרגשות ואני ממשיכה לשאול אותו שאלות והוא ממשיך לענות לי, והוא ממש מתעניין! ואפילו רוצה לעזור? קשה לתאר את ההרגשה אחרי שנים רבות בנכר. אין דבר שמתסכל אותי יותר מבירוקרטיה אמריקאית, הדופק שלי ממריא כשאני מחייגת לנותני שירותים (לכאורה, בד"כ הנם נוטלי שירותים). רק המחשבה המתסכלת שבצד השני יפגוש אותי רובוט, או גרוע מזה – בן אדם שמתנהג כמו רובוט. והנה, הקונסוליה הישראלית, התמוגגתי באוזני פ', מזכירה לי את הישראלי היפה.

היצור האנושי בצד השני של המייל התעניין במצב המשפחתי שלי. נשואה? היכן התחתנתם? האם נרשמתם בישראל? לא התחתנו, אני מנסה להסביר, ובטח לא הסגרנו את עצמנו למונופול המושחת שקוראים לו רבנות, אני מציינת לעצמי ביובש. נראה לך שהוא יבין אם אני אגיד לו שאנחנו לא בעד חתונות? אני שואלת את פ', ולעצמי אני מוסיפה, אבל בחייך, יש לנו משכנתא לחמש עשרה שנים וילדה בת שנה. באמת נורא הכרחי הטופס הזה? אני מזכירה לעצמי שהוא מנסה לעזור ושהוא ממשיך להשיב למיילים שלי באמצע הלילה, אבל גם נזכרת בעוקץ הישראלי. בארה"ב, הרובוטים כבר המציאו איזה טופס שיפתור את הסוגיה. בבי"ח, כשהאוגרת נולדה, שאלו – נשואים? לא נשואים? אין בעיה! רק תמלאו את הטופס הזה והזה והזה. מילאנו אותם, מחוסרי שינה ומלאי הורמונים ומשככי כאבים ונדנו בראשנו ביאוש, הו הבירוקרטיה.

פ' בשלב הזה כבר צחק. ההתמוגגות הקודמת שלי כבר כמעט נעלמה. מישהו עונה באמצע הלילה, ומנסה להתיר סבך, אבל הסבך מיותר. זה יותר טוב מבוט בעבר השני, אבל לא פחות מייאש. נפרדנו כידידים, אני והיצור האנושי, והוא הבטיח לבדוק את הסוגיה בבוקר ולעדכן לפני שנצא לדרך. בינתיים, פ' נרדם, האוגרת התהפכה פעמיים בין החלום השני לשלישי ורק אני נשארתי להרהר בדואליות חסרת הפתרונים – בדבש ועוקצו.

כל החלומות אשר חלמנו

בחמש בבוקר אנחנו מתחלפים – איש הלילה מרפה מעט משריריו ואיש הבוקר מתכונן ליום חדש. בדרך כלל האוגרת ישנה לילות שלמים, וגם אנחנו. לפעמים, אם היא קצת מצוננת, היא מתעוררת בלילה ואז באופן כמעט אוטומטי שנינו מסתכלים בשעון. לפני יומיים היא התעוררה בארבע וחצי בזעקות שבר, זה היה הלילה שלי, אבל פ' כבר נמתח ליום חדש ושלח אותי להמשיך לישון. ביום שאחרי אמרתי לו שאני אוהבת את זה שגם אחרי כל כך הרבה שנים ביחד אנחנו עדיין מתרגלים חמלה יומיומית. הוא צחק ואמר שזאת לא היתה חמלה, אלא חישוב קר – הוא כבר היה חצי ער ובשבילו לקום כל כך מוקדם זה לא כל כך נורא, והוא יודע שזה נורא בשבילי. צחקתי גם אני ואמרתי – הרגע תיארת חמלה.

קוין וטניה הם החברים הכי טובים שלנו. הם מאוד אמריקאים והם גם חברים נורא ישראלים. הם באים סתם לקפה, מתקשרים כדי לפטפט, משאירים לחם שהרגע אפו על מפתן הדלת. אפשר להגיד להם ללכת הביתה כשעייפים ולהגיד להם לבוא בבהילות כי חייבים לדון בחדשות מרעישות. כשהאוגרת חולה, הם מגיעים עם טייק אווי ולוקחים אותה על הידיים בזמן שאנחנו אוכלים. הם יבואו להזיז ספה מהסלון למרתף והם אומרים את האמת, מבלי לנבוח או לשפוט. אני עדיין מתעצבנת שאנשים אומרים שאי אפשר לעשות חברים אמריקאים. ומתעצבנת כפליים כשאומרים את זה ישראלים, כאילו הם המציאו מונופול על חברות, או שיש להם איזה תו תקן צבאי שאף אחד לא יכול לשכפל.

קוין שאל אותי לפני כמה ימים אם הייתי רוצה לחזור לישראל. זה היה אחרי שדמיינו את כל המקומות שהיינו עוברים או לא עוברים אליהם בערב סתיו מורגש היטב, לאורה של מדורה בחצר האחורית שלהם. היססתי. מתישהו כשכל זה התחיל אני חושבת שרציתי, אחר כך כבר לא, ויותר מאוחר כבר הפסקתי להרהר בזה. ועכשיו נוסף רובד נוסף, אני לא רוצה לגור הרחק מההורים של פ' ואני לא רוצה לקחת את האוגרת הרחק מהם. אני נהנית לראות את מערכת היחסים המתוקה שיש להם איתה ואני יודעת שבישראל אין לי משהו אחר לתת לה במקום. ופתאום חשבתי לעצמי – זה מה שאנשים מתארים – ושאף פעם לא הבנתי – כשהם אומרים שהם לא רוצים לגור רחוק מהמשפחה שלהם, כי אפילו מהצד הנורמלי במשפחה שלי מעולם לא היתה לי בעיה להתרחק. והנה – אוגרת אחת וסבא וסבתא, וכמה מחוקי היקום מתגלים גם לי.

כשאני מרדימה את האוגרת אני שרה לה בעברית. אני צריכה לפשפש היטב כדי למצוא שירים שאני יודעת את המילים שלהם ושנעים לי לשיר אותם, כי אם אני סתם שרה, האוגרת ישר קולטת ומסרבת לישון. הרבה פעמים אני נתקעת על אותם שירים ואז יש לי הרבה זמן להרהר במילים שלהם. אחד האהובים עלי הוא שיר ההד של אריק לביא. נורא קל לבלבל בין הבתים שלו ועדיין תקועה לי התמונה הזו מהקליפ שלו, אי שם בשנות השמונים שר את כל החלומות אשר חלמנו וברקע עומדת נערה צעירה, שהנחתי אז שהיתה ביתו. לפעמים אני מתקשה להאמין שעברתי את גיל ארבעים. אבל אז אני מסתכלת סביבי ורואה חמלה וחושבת שזה בסדר, שאם כבר להזדקן, אז ככה.

בהלה מתוקה

לפעמים, בימים שפ' לוקח את האוגרת לגן אני מתעוררת עם תחושת בהלה, מהסוג שהיה קורה לי פעם כשהייתי חושבת על הגרנט שלא שלחתי או המאמר שנדחה, הפעם אני נבהלת שהתעוררתי מאוחר מידי ולא הספקתי להגיד לגורה בוקר טוב ושלום לפני שהיא הולכת. הצחקוק שלה מלמטה מודיע לי שעוד לא מאוחר, כי פ', כמוני, גורר את הבוקר עוד קצת, להנות מהפלא הקטן. ובכל זאת אני חושבת לעצמי – בהלה, הרגל שכבר לא יעבור מהעולם ורק מחליף ידיים, אבל מתוקה.

***

חגי ישראל הולכים ומתמעטים ממני. אני לא מצליחה לזכור אותם ולא להתחבר אליהם. ההורים של פ' והחברים המאוד לא ישראלים שלנו שולחים לנו שנה טובה, עוד לפני שמגיעות הברכות הספורות מישראל, כי הם קראו איפשהו בפייסבוק שזה קורה היום. פ' מתמרמר על כך שהוא שומע על ראש השנה מהם ולא ממני, אבל גם השנה שכחתי עד שפתאום נזכרתי, במחשבה מעט בהולה, שהאוגרת הקטנה שלי נולדה בראש השנה ואתמול היא הפכה מגור לבת אדם קטנה בת אחת.

***

לפני כמה ימים כשהאוגרת היתה חולה, היא התעוררה תכופות במהלך הלילה. זה היה הלילה שלי והייתי עייפה מאוד. האוגרת היתה מצוננת והתקשתה לנשום ולבסוף נרדמה עלי בתנוחה לא מאוד נוחה, אבל לא היה לי לב להזיז אותה עד שכבר נרדמה. אז היה אמצע הלילה, והסלולרי היה בחדר אחר, אז התנדנדתי בכורסה בעיניים עצומות וניסיתי להעביר את הזמן בלהיזכר בכל השותפים לדירה שהיו לי בתל אביב, ונזכרתי בארבעה הראשונים בדירה המאוד ראשונה ליד אוניברסיטת תל אביב, ונזכרתי גם במיכל וברונן ובעומרי שבאו אחריה, אבל לא הצלחתי להיזכר בשלושה שהיו באמצע, היה בחור מעצבן שלא חיבבתי ועוד שתי בנות שגרתי איתן לפחות שנתיים ונדמה לי שדווקא כן חיבבתי, אבל לא הצלחתי להיזכר בשמותיהן. ואמרתי לעצמי, זה רק בגלל שאמצע הלילה ואני חצי רדומה, ובטח מחר אני אזכר, אבל גם ביום שאחרי לא נזכרתי. ומאז אני הולכת בבית או ברחוב ומשתאה – איך אפשר לשכוח? כתובות, שמות, חגים, אנשים. פנים שהיה נדמה לי שאזכור לנצח. ואחריה שוב מגיעה הבהלה הקטנה הזאת – באמת עברו כל כך הרבה שנים?

***

לפני שבוע הגשתי את התיק שלי לקביעות, חשבתי שהאירוע יהיה יותר דרמטי, אבל לא היו דרמות. הגשתי וכנראה שיהיה בסדר. אולי אפילו יותר מבסדר. הלוואי ומישהו היה מספר לי את זה לפני חמש שנים וחוסך ממני את כל הבהלות הלא מתוקות.

יצאנו לחופש

יצאנו לחופש, בפעם הראשונה מאז שהאוגרת נולדה. כלומר בערך, נסענו לאח של פ' בעיר גדולה ולקחנו איתנו גם את אמא של פ' שנידבה את שירותי הבייביסיטינג שלה בעוד אנחנו מתרגלים חופש. חופש זה שריר מאוד חלש, מסתבר, ופ' ואני היינו קצת אבודים ולא ידענו איך מפעילים את השריר התפוס הזה. מידי פעם הזכרנו לעצמנו שהחיים לא צריכים להיות מגניבים, מספיק שאנחנו מגניבים וכל מה שצריך זה לצאת לדרך וכבר נמצא מה לעשות עם עצמנו.

אחרי שיטוט מה, מצאנו את עצמנו נכנסים אל אולם בית המשפט. קצת קשה להסביר את העניין אבל אפשר לקרוא לזה תחביב שהמצאנו לעצמנו מתישהו. רואים בית משפט? נכנסים! תמיד יש לי קצת תחושה שאנחנו עושים משהו אסור, אבל אף פעם לא שואלים אותנו שום דבר ופ' טוען בלהט שזאת אמריקה ושזאת זכותנו הטבעית והמוסרית להאזין לכל דיון שנחפוץ בו. לפעמים אנחנו נופלים על דיונים משמימים של חברות ביטוח. הפעם איתרע מזלנו להיכנס לדיון בעניין נאשם בפונגרפיית ילדים. הנאשם נראה רגיל לגמרי, ובכלל לא פדופיל, מה שהרגיש די קריפי והשופט התעמר בעורכי הדין, די בצדק, כי הם שניהם היו גרועים. העורך דין של ההגנה היה גרוע במיוחד, לא הצליח לנסח טיעון אחד שלם, בירבר ללא אבחנה, שכח תכופות מה הוא רוצה להגיד ופ' ואני הסכמנו שלא היינו לוקחים אותו כתלמיד מחקר. אחר כך היתה הפסקת צהריים וכל האולמות התרוקנו אבל לא ויתרנו וחזרנו גם אנחנו אחרי הסושי. השומרים בכניסה נפנפנו לנו לשלום ולא היה נראה שאיכפת להם מקיומנו או מלבושנו הלא אשם או עורכדיני בעליל. באולם הבא השופט שאל אותנו אם אנחנו קשורים לתיק. שיט, עלו עלינו, חשבתי מיד. נדנו בראשנו. סתם צופים? הוא שאל, ואנחנו אישרנו. כי יש, הוא המשיך, משפט רצח בחדר ליד והוא שמע שאנשים מוצאים את זה יותר מעניין. ואז הוא זנח את התיק וביקש מהרשמת לבדוק באיזה חדר המשפט רצח ושלח אותנו לשם ואמר שאנחנו מוזמנים לחזור אם זה לא מסתדר.

הלכנו לשם, אבל הם בדיוק בחרו מושבעים ולא נתנו לנו להיכנס. ואני ישר התעצבנתי, כי מה פתאום לא נותנים לנו להיכנס באמריקה? אחרי מי יודע כמה דיונים שבהם ישבנו שתוקים בפינת האולם, מחכים שמישהו יבוא ויגרש אותנו, סוף סוף קיבלנו את האישור הרשמי שמעשינו תקינים, מה שמיד העביר אותי ממוד מהוסס למוד אינטייטלד. אז חזרנו לאולם הראשון, ותכף הבנו שהשופט ידע על מה הוא מדבר כי זה היה אחד התיקים המשמימים ששמענו, אבל נשארנו עד הסוף, גם כי לא רצינו להעליב את השופט החביב, וגם כי חופש חייבים לתרגל.

געגוע

קראתי איזה ספר לאחרונה. שום דבר משמעותי לדווח, היו בו הרבה קלישאות על געגועים לארץ של מהגר ישראלי בארהב. עם האישה שמנסה נורא להתערבב ובסוף מוצאת את עצמה בקהילת הנשים הישראליות הטיפוסית והילדה שנהיית אמריקאית ומסרבת לדבר בעברית (החלק הזה הרגיז אותי במיוחד, כאילו שילדים אמריקאים הם מין פלקט שטוח). לרוב אני מתעצבנת מספרים כאלה, כי הם פורטים על איזה מיתר לא משומש ויותר משהם מייצרים איזו מלודיה, הם חורקים כמו צירים של דלת שמזמן לא שומנו. לא צפיתי את הזוית הזאת כשהתחלתי לקרוא, וכשהגעתי אליה, כבר היה מאוחר.

בכל זאת היה איזה משפט שנשאר קצת (עיין ערך – גם תרנגולת עיוורת מוצאת מידי פעם גרגר וגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום) – הגעגוע "לרדת למטה", בכפכפי אצבע ובגדים מרושלים, לשבת על ספסל ברעש והלכלוך של העיר הגדולה ולפטפט עם מישהו. לפטפט מהלב. עדיין לא מצאתי לזה תחליף.

בשנים האחרונות (מינוס קורונה) אני נהנית לנסוע לכנסים בעיקר כדי לפגוש ישראלים. מי שרואה אותנו מהצד רואה לרוב חבורה שמתפקעת מצחוק על איזה קשקוש כזה או אחר. חלק מהאנשים מבוגרים הרבה יותר ממני, מיעוטם נשים, חלקם מגיעים מישראל, חלקם כמוני, כבר שנים ארוכות מחוצה לה, אבל הישראליות חוצה גבולות. יש את החוקר שמידי פעם פולט בעברית איזה אישה קשה את, והשני ששואל אם כבר התחתנתי. ויש את אלה שפורשים ידיים רחבות לחיבוק שעדיין מפתיע אותי. יש איזה מוד שאני מרשה לעצמי רק איתם ועם פ' ואולי עם עוד כמה חברים קרובים, אבל זה לא שם, זמין, בספסל למטה, ואל זה אני קצת מתגעגעת.