מי מכיר את האיש שבקיר

בבוקר נעלתי את עצמי מחוץ לחדר. הלכתי לקבלה לבקש עזרה ומפני שכך נעלתי את עצמי מחוץ לדירה. מאחר והקבלה היתה מחוץ לבניין, גם נעלתי את עצמי מחוץ לבניין. אני מקווה שהם חשבו על זה, אמרתי לעצמי, מביטה בכפות רגלי היחפות ומתנחמת בעובדה שעלה בדעתי להתלבש לפני שיצאתי מהחדר לרחוץ פנים.

בקבלה ישבה בחורה שחורה, גדולת גוף ונמרצת. את החמישית הבוקר, ציינה במרץ ומיד התקשרה למישהו שיבוא לפתוח, פתחה לי את השער לבניין ושלחה אותי לקומה השישית, לחכות בדירה. כלומר – מחוץ לה. אז הלכתי לחכות, בינתיים קראתי את כל המודעות והלכתי שוב ושוב במסדרון וספרתי צעדים. אחרי חמש דקות התחלתי לפתח חוסר מנוחה. מה כבר יכול אדם לעשות בלי טלפון, או מסך אחר, אבל הבחורה הנמרצת נראתה אמינה אז המשכתי להסתכל על הקירות והחלונות. אחרי עשר דקות דיווחתי לעצמי על רוגז קל. חשבתי ללכת לבדוק, אבל מה אם בדיוק יגיעו לפתוח? שקלתי להגיע להרצאת הפתיחה בבניין הסמוך כמו שאני, בלי תיק או נעליים. גם בלי תג שם.

אחרי חמש עשרה דקות ירדתי שוב לקבלה. אף אחד לא בא, הודעתי, לא בלי רוגז. הבחורה הנמרצת הלכה, בדיוק החליפו משמרות. במקומה ישבו עכשיו בחורה חיוורת ועכברית למראה ובחורה שחורה ענקית עוד יותר מהקודמת. אממ. גימגמו השתיים והביטו זו בזו, מדברות לעצמן ומתעלמות מנוכחותי. היא כבר הלכה הביתה לא? העכברה החזירה מבט עייף וחסר חשק לענקית ודיווחה בקול צייצני ומדוכא – אחת מאיתנו תצטרך לעשות את זה. הענקית היססה, ראו שלא התחשק לה, ואז שלפה צרור מהמגירה, הייתי לוקחת את כל השלושה, צייצה העכברה בקול עוד יותר קטן, מי יודע מי מהם באמת פותח. מאחר שהן היו עסוקות בפעולות שקידמו את פתיחת הדלת שלי, ניסיתי להתאפק, אבל בסוף בכל זאת שאלתי כשאני צועדת בעקבות הענקית שהתהלכה בצעדים איטיים וכבדים – אז אף אחד לא באמת התכוון לבוא?

אחר כך בחדר וידאתי פעמיים שהחדר לא ינעל עלי שוב, וליתר בטחון השארתי את המפתחות מחוץ לחדר. נעלתי נעליים, לקחתי את התיק ויצאתי לכיוון אולם ההרצאות. בהרצאת הפתיחה של הבוקר היו לפחות אלף אנשים, חלקם עדיין מנומנמים. התיישבתי מאחור על השטיח ואז נעמדתי והמשכתי לספור צעדים. היה עוד בחור שעשה את אותו הדבר. ג'ונתן קוראים לו, פעם אחת ביקרתי אותו והיתה לו במשרד מערכת תופים. זה היה משרד די קטן, והיה שם מקום לתופים, שולחן עבודה קטן והרבה עכבישים. תהיתי אם גם אני נראית מעצבנת בתזזיתיות שלי כמו שהוא נראה לי, ועניתי לעצמי שכנראה שכן, אבל בדיוק שהחלטתי לאלף את עצמי לשבת שמתי לב למשהו מוזר. המרצה הרצתה אבל שני מסכי הענק שמאחוריה דלקו וכבו לסירוגין עד שמתו לגמרי, והיה נראה שהיא בכלל לא שמה לב לזה, ממשיכה לדבר אל הקהל, קוראת מהמוניטור שמולה ובכלל לא שמה לב לדרמה שמאחוריה. ככה זה נמשך לפחות חמש דקות, ואני כבר חיכיתי שיגיע איזה טכנאי או טכנאית, חשבתי שאולי פיספסתי משהו כי איחרתי, שמישהו מהקהל יגיד האלו גברת, המצגת שלך לא עובדת, אבל אף אחד לא אמר שום דבר.

ג'ונתן המשיך להסתובב הלוך וחזור, מידי פעם מציץ במחשב שלי מהורהר ואומר – רק רציתי לראות מה השעה. אני חלצתי את הסנדלים, מתחתי את הרגליים לכל אורכן ונשענתי אל הקיר שמאחורי. בזוית העין ראית את הפרוגרם אופיסר שאחראית על הגרנט שלי שנדחה והזכרתי לעצמי שאני אהיה חייבת לדבר איתה היום. המרצה המשיכה להתעלם מהתקלה ואף אחד לא פצה פה. אני עוד לא שתיתי קפה. זה היה עוד בוקר, והשעה היתה חמש דקות לפני שמונה. בוקר טוב, אמרתי לעצמי, מכאן זה רק יכול להשתפר.

מה מייאש באקדמיה

Reviewer 1: A lot of the claims on () have been published extensively by other authors before
Reviewer 3: Almost nothing is known about () and little work has been done on ()

Reviewer 1: Some of the methods would not make extensive additional contributions to our knowledge of ()
Reviewer 3: The integrative combination of techniques here has the potential to add considerably to knowledge of ()

Reviewer 4: I didn't quite understand the rationale behind the use of xxx
Reviewer 1: I was disappointed to see that the use of xxx, which is innovative in this context was not brought forth

Reviewer 3: I like that limitations were acknowledged and that a plan was included for such results.
Reviewer 1: There was plenty of room for the authors to expand on the potential pitfalls

Reviewer 1: Overall, a good proposal with ample preliminary data.
Reviewer 2: The system, the methods and the team are all sound.
Reviewer 3: This proposal has an exciting combination of integrative studies to identify () and I find the combination of () particularly exciting and powerful here.
Reviewer 4: I highly recommend funding this proposal. The plan is exceptionally clear, well-organized, and well-motivated.

Final decision?  Not funded

A handshake of carbon monoxide

יומיים אחרי שחזרנו עליתי שוב על מטוס. כשהגיע, הבטתי בו פורק נוסעים ומזוודות במיאוס. פעם, זה לא היה כל כך מזמן, אהבתי לטוס.

אהבתי גם לטייל, להסתובב חסרת מעש בערים חדשות, לחקור יעדים חדשים כאילו היו מגילה עתיקה. אהבתי גם ללמד, להכין שיעור חדש, להיכנס לכיתה, אהבתי להרצות, התרגשתי והכנתי את עצמי. עכשיו אני יושבת במרכז סטודנטים, אחרי טיסה שאת גבולותיה בררתי בדיוק, בבית קפה שחלונותיו מביטים אל שדרה מכוערת, מביטה בתוכניה של הכנס בשיעמום. ברקע מנגנת מוזיקה שקטה, מהסוג שבגיל עשר חשבתי שרק זקנים שומעים. בכל זאת, היא לא בלתי נעימה. את ההרצאה שלי עדיין לא הכנתי, במקום זה התכוונתי למחזר הרצאה שנתתי בכנס אחר מינוס פלוס כמה שקפים. אני אכין אותה בערב, אני מהרהרת לעצמי, חושבת על הערב ללא חמדה, הכנס ממוקם באוניברסיטה בעיר מרכזית, מסביב עוד ועוד מסעדות זולות לממכר אוכל מהיר. אתמול הלכתי קרוב לשעה עד שמצאתי מקום לאכול בו, וגם אז לא הצלחתי לסיים את האוכל. כמה ימים לפני הכנס, דירת האירבנב ששכרתי בוטלה במפתיע. הייתי צריכה לבחור בין מלונות רחוקים במחיר מופקע ובין מעונות הסטודנטים הסמוכים. קיבלתי חדר יחיד בדירה עם שלושה חדרים. מיטת סוכנות יחידה, שולחן כתיבה שידע ימים טובים יותר, ארון קיר ללא קולבים, מיזוג מרכזי שלא הצלחתי להכריע, שמיכה דקה מידי. פעם לא היה איכפת לי, זה רק מקום לישון, הייתי אומרת לעצמי. עכשיו אני אומרת לעצמי – אולי פעם בכמה זמן את צריכה לראות איפה הסטודנטים חיים שלא תאבדי קשר עם העולם.

לפ' אמרתי בסופ"ש שאנחנו צריכים להילחם בזה. שיש עוד דרך להציל את השמחה המתה הזאת מהחיים. סחבתי אותו לאכול גלידה, נסענו בעיר הקולג' האפרורוית שלנו נואשים, בטוח יש משהו לעשות שלא תיטרף עלינו דעתנו, עצרנו בבאולינג, שיחקנו שלושה משחקים. אחרי שהבנו ששנינו נוראים שיננו אסטרטגיה והחלטנו לנסות להגיע למאה חמישים נקודות ביחד, לא משנה מי מנצח. ובאמת השתפרנו. אחר כך לא הצלחנו להיזכר למי היה ניקוד גבוה יותר. אחר כך ביזבזנו הון במכונות האוטומטיות ולא הצלחנו להרים אף בובה, לקלוע לאף סל, לנצח באף מרוץ. רק כשהתשנו את עצמנו, חזרנו הביתה.

אולי אי אפשר לנצח את זה, חשבתי לעצמי. אולי ככה זה יהיה מעכשיו והלאה, לב מלא באשפה, עבודה שהורגת לאט, פצעים שכבר לא יגלידו. ניתנה לך הזכות לחקור את העולם בנחת, עם חופש אקדמי רחב ידיים, אני גוערת בעצמי. יש לך זוגיות נהדרת, רווחה כלכלית ומעט מהדאגות שראית בישראל. אף אחד לא דוחף אותך באוטובוס. למעשה את כבר לא נוסעת באוטובוסים, רק במוניות ממוזגות אטומות חלונות, ואולי זה המיאוס שעולה בך כשאת צופה בתגרנים, ברעש שאופף אותם, בלכלוך שנעליהם משאירות מאחור. בבית, אנחנו מדליקים את הטלויזיה. אני משעינה את ראשי על הכתף של פ' ונאנחת. את יודעת, אומר לי פ' בשניה לפני שעולות הכתוביות, גם אם החיים שלנו יהיו משמימים, אני עדיין אהיה מאושר איתך.

 

 

שקרים שקטים שקרים קטנים

אנשים לא קובעים פגישות בטווח הארוך. במקום זה הם שואלים בספונטניות שלוש פעמים בשבוע אם אני פנויה לקפה בעוד חצי שעה. כשאני עונה שכבר יש לי תוכניות אבל מה לגבי יום שני או רביעי או חמישי, הם אומרים שהם לא יודעים.

קבענו עם חברים למסעדה. הם אפילו לא הציעו לאסוף אותנו כי "מאחורה יש את הבוסטרים של הילדים". גם אחרי הארוחה – קרוב לחצות, לא הציעו טרמפ הביתה. קולגה הזמין אותי לתת הרצאה – לא טרח אפילו להציע לאסוף אותי מתחנת הרכבת. עם חבר אחר תיכננו טיול בסופש, כולל רכב ששילמנו עליו במשותף. כשאסף את הרכב ביקש שניקח אוטובוס לנקודה מרכזית אחרת כדי שלא יצטרך לאסוף אותנו ממרכז תל אביב. חברה הציעה שאפגוש אותה בקפה שליד הבית שלה, כי לה זה נוח יותר שאסע בשני אוטובוסים עד אליה. ורק אחותי, צדיקה אחת בסדום, באה ואספה והסיעה ולא התלוננה לרגע. אם זה היה אדם אחד או שניים, הייתי חושבת שאולי הם לא כל כך מתלהבים מחברתנו, אבל מדובר בכמעט כולם. מעודי לא נתקלתי בזה בארה"ב. אפילו החברים הרחוקים ביותר יצאו מגדרם לוודא שלא נטרח כשאנחנו מגיעים אליהם אם הם יודעים שאנחנו ללא רכב. אנוכיות לא עוברת לסדר היום ככה סתם. מעודי לא נתתי לאורח לנסוע בתחבורה ציבורית גם כשזה הצריך ממני מאמץ נוסף, ובכל פעם שמישהו מנסה לחסוך לעצמו חמש דקות של מאמץ, גם אם זה כרוך בשעה של מאמץ עבורי, זה מכה אותי בתדהמה.

אנשים מעשנים בכל מקום, גם במקומות שכתוב שאסור במפורש. הם מעשנים עליך ומצפים שתזוזי אם זה לא מוצא חן בעיניך. הם הולכים בשבילי האופניים או נוסעים בשבילי הולכי הרגל. בשלושה שבועות האחרונים ראיתי למולי שתי כמעט-תאונות, שבנס נגמרו ללא נפגעים.

תורים הם בחזקת המלצה. לפני כמה ימים עמדתי בתור להזמין קפה וילד, אולי בן ארבע עשרה, נדחף עם הסנדוויץ שלו וביקש לשלם במזומן. ומילא שהוא נדחף, המוכר לקח ממנו את התשלום והמשיך כאילו כלום. מה דעתך להמתין בתור בפעם הבאה? שאלתי את הנער. הוא מילמל סליחה וברח. ובאמת, איך יגדל לדעת שזה לא משהו שכדאי לעשות, אם זה מה שעושים כולם ואפילו המוכר משתף איתו פעולה?

פרסומות. איומות. בכל מקום זועקת אלי האימרה לא לצאת פרייארית.

תיכננו טיול משותף עם חברים. הם רצו לעשות הייקינג ולנו לא כל כך התחשק. אמרתי שחם מידי, ולא בא לנו, וגם אין לנו נעלי הליכה טובות איתנו. אז החבר ענה: אז אולי תיסעו לאאוטלט לקנות נעלי הליכה? בכל זה יש עוד שעתיים וחצי עד שאנחנו יוצאים לדרך. לוקח לי כמה שניות לעכל את הסיטואציות האלו. באמת מכל מה שאמרתי נשמע שהבעיה היא נעלי ההליכה? באמת נראה למישהו יותר הגיוני לשכנע אותי לעשות מה ש*הם* רוצים, גם במחיר טרחה מרובה עבורי, במקום למצוא מכנה משותף שכולנו נהנה ממנו? הרבה מהסיטואציות האלו מכריחות אותי להיות ישירה יותר, בוטה יותר, ופתאום הבנתי – ככה זה עובד. הנה גם אני נשאבת למעגל האגרסיביות. אם הייתי נשארת כאן, בעוד חצי שנה מהיום הפוסט הזה היה נשמע לי כמו סינית, ואולי אפילו היה מעצבן אותי – בדיוק כמו שהוא מעצבן כמה מכם.

 

את התנועה כיוונו פרפרים

תבואי מוכנה למות, הוא כותב לי בהודעת טקסט, ומוסיף קריצה – …מהחום. החום יהרוג אותך לפני הצרעות. בחוץ קרוב לארבעים מעלות. מתחת לחליפת הרשת הכפולה, הסטודנט שעובד איתנו לובש מעיל. אני מעדיף למות מחום – הוא מבהיר. אני מאמינה לו. כדרכם של סטודנטים, הוא מכיר היטב את השטח ואת התנאים.

קודם לכן באוטובוס אני מסכמת לעצמי שלפחות פעמיים ביום אני שומעת ויכוח קולני, על כסא, חניה, תור, זוטה חסרת ערך זו או אחרת. הפעם איש מבוגר נושא מזוודות דוחק בצעיר שעומד לפניו לרדת מהאוטובוס. רד, רד כבר, הוא דוחק בו, ואילמותו הכבושה מסגירה את הזעם שהוא מתאמץ להסתיר. לא כל כך עובד לו להסתיר כי הוא תכף צועק על הצעיר אתה לא ראית? עקפת אותי! נו אז, אני אומרת לעצמי, כולם פה עוקפים את כולם במילא. אומה בפוסט טראומה שמחזיקה היטב בארנק שלא יעבור מישהו ויחטוף.

בכסא שמאחורי יושבת בחורה צעירה ומדברת בטלפון. לידה בחור מבוגר ערבי שמדבר גם הוא בטלפון וקולותיהם נאבקים זה בזה. היא דנה בפרטי פרטים באיזו שמלה שתקנה ובאילו נעליים היא תתאים לה. אני משתאה מרמת הפירוט, כמה מילים יכול אדם לבזבז על שמלה ונעליים ובאיזה להט. הבחור הערבי דן בפרטי ארוחת "על האש", בדוד זועם ובסולחה משפחתית. הוא עובר מעברית לערבית ושוב לעברית, והשניים המדברים האלה, איש איש לעצמו, הם כמו תמצית הסטריאוטיפ של נערה ריקה ופועל ערבי. בנקודה מסוימת מצטלבות דרכיהן כשהצעירה מבקשת לרדת ומיד מתחרטת, והסבא באיזה רוחב נפש, מציע להיכנס פנימה, שתוכל לשבת עד שתחליט היכן היא יורדת. היא מודה לו בהתרגשות יתרה ואז הם פוצחים בשיחה. נורא הקו הזה – הוא אומר לה – באמת נורא – היא עונה ומוסיפה – ומלא תחנות – והמזגן בקושי עובד – הוא מוסיף, פעם ראשונה שלי על הקו הזה – והיא עונה – המזגן עובד פשוט בכל פעם שנפתחת הדלת זה מתחמם מחדש – וככה הם מחליפים עוד לבנה חסרת משקל על לבנה חסרת משקל עד שדועכת השיחה. לפחות הם מדברים, אני מציינת לעצמי, ואולי גם בזה יש יופי.

את פ' שאלתי לפני יומיים אם הוא חושב שזו האגרסיביות שהרבה יותר נפוצה פה, או שמה שנפוץ הוא הלגיטימיות לבטא אותה. ומה גרוע יותר הצרעות או החום? אולי גם בארה"ב מסתובבים מאיצי חלקיקים, צרעות-אדם, שמאיימים להתנפץ לאלף רסיסים, אבל מה שיוצא להם החוצה זה רק תודה סליחה ושלום. לא השתכנעתי שזה הסיפור כולו. בארה"ב יש מצב צבירה אחר, יש איזו הנחה בסיסית בטוב כוונותיהם של אנשים, היא לא תמיד נכונה, אבל היא תמיד נעימה יותר ומסבירה טוב יותר מדוע שם אני נתקלת במישהו והוא יבקש ממני סליחה, בעוד שכאן אני יואשם מיידית בהתנהגות פושעת.

הצרעות לא שמחו לקראתנו במדרון לאיילון, אבל גם לא נזעקו נורא. אולי גם אותן התיש החום והן מסרו לידינו את מלכתן וילדיהן ורק חגו במעגלים מיואשים סביב ראשינו. והיה איזה רגע בטיפוס שחשבתי לעצמי שאפילו עם הרשת הכפולה והבגדים הארוכים והנעליים הסגורות והכפפות הכפולות שמאבנות את האצבעות ואגלי הזיעה המטפטפים, החום הוא לא עד כדי כך איום ונורא וגם הצרעות פחות איומות משאפשר לדמיין. מה שהורג אותי הוא לא זה ולא אלו. את הפחד המצמית אני דווקא חוטפת כשאני מסתכלת על המדרון התלול שיורד כל הדרך אל הכביש המהיר.

ארץ אשר הרריה נחושת

נדמה שאני מגיעה לפה רק כדי להגיע לאותה מסקנה ישנה – שאני לא רוצה לחזור לכאן. לפעמים אני תוהה מה פשר האיבה שהתפתחה אצלי כלפי ארצי מולדתי ואין לי תשובה, אולי זה רק הדברים שרואים משם ולא רואים מכאן. מה שפעם היה בית, לא נשאר כזה לנצח, ואת הזרות גם בועת האקדמיה לא יכולה לנפץ. גם חודש בישראל לא יכול להציל קשרים נושנים שנקטעו ופירפרו עוד קצת למשך כמה שנים עד שגוועו כליל. אני פוגשת אנשים ושואלת את עצמי מי לי ולהם, מה להם ולי. שבע שנים עברו. שבע שנים טובות או סתם שבע שנים, רגילות, רחוקות, שיש בהן טוב ורע.

אחות אחת נותרה לי מבין כל המליון שהרתה אימי. כשאני מגיעה אליה, מגיעה גם אחות נוספת. אני לא מבינה את פשר החיבוק הממושך שהיא מחזיקה בי. לאן עפים הברווזים בשנתיים שבין ביקור לביקור? ואם היא כל כך מתגעגעת אז איך זה שהיא אף פעם לא מתקשרת, או מנהלת איתי שיחה ארוכה יותר מחצי שעה שאינה מרוכזת בה עצמה. מאוחר יותר, כך סופר לי, השוותה בין גודל המתנות שקיבלה אחייניתה וילדיה, ונעלבה. פעם עוד הייתי מתמרדת, תובעת להבין מי האנשים האלה ששוקלים את העולם במתנות, ומה עומד מאחורי חומת הציפיות הפריכה שלהם, או מה אולי עומד מתחתיה – כרעי תרנגולת. הפעם שתקתי. ורק שאלתי את עצמי מה לי ולה.

אפילו הקיבה שלי הפסיקה לרצות לעכל את כל אותם מאכלים שפעם אהבתי. אני שותה קפה נמס חסר טעם ללא חלב, ללא סוכר. עוברת ליד המשרד הישן שלי רק כדי לגלות שהשם שלי עדיין מופיע על דלתו. בחדר יושבת עכשיו פוסט דוקטורנטית חדשה מארצות הברית. אחותה גרה היכן שאנחנו גרים, והגילוי הזה מפיח חמימות בלב שלושתנו, היא ואני ופ', חמימות ששקולה לגילוי שאת והבחור בשולחן ליד שירתתם יחד באותה יחידה צבאית. המעבדות שזכרתי נראות לי קטנות נורא עכשיו. בזכרוני הן היו רחבות ידיים ומוארות. ככה זכרתי את אבא שלי, שנים לפני שראיתי אותו בשנית ובפעם האחרונה, גבוה ורחב כתפיים ושזוף. אבל אבא שלי, בתמונותו האחרונה היה צמוק וכפוף ולבן ולא עורר בי געגוע, רק את אותה שאלה נושנה, מה לי ולו.

בין חיבוקים חסרי חמדה ומפגשים עקרים, אני מתעקשת לחפש משמעות. מוצאת נחמה רק באלו שהיו שם, בארץ אחרת, ושבו. כמו חברים לקרב אנחנו מצוטפפים לאותו שולחן. פעם, אכלנו מאותו המסטינג.

 

 

לפני שבוע

את הדרך חזרה מהכנס עשיתי עם ג'יימס, פרופסור בן יותר משמונים מהמחלקה שלי. נפגשנו בטיסה הלוך ומאוחר יותר גילינו שגם נחזור באותה טיסה. ג'ייימס הוא אגדה בתחום שלי. חוקר נערץ שגם בגילו המופלג עדיין ממשיך לנהל מעבדה ולהנחות סטודנטים ולפרסם מאמרים ולטייל בעולם. ולא זה בלבד, הוא שט בקיאק ופעיל ומארח ויש לו מין הומור יבש וציני וקול עמוק ואיטי, כזה שיכול להישמע, לעיתים, קצת מרתיע. בכל שבע שנותיי במחלקה החלפתי איתו אולי חמישה משפטים.

אז תגידי, שאל באחת ההפסקות, את יודעת איך להשתמש ב-uber הזה? היה לו מבטא דרומי מחוספס והוא ניסה, אם כי לא הצליח, להחניק היסוס. חייכתי כי ידעתי לאן השיחה מתקדמת וקבענו להיפגש בבוקר הטיסה. הטיסה היתה ברבע ל12. אז תשע וחצי בלובי? שאלתי, אולי בתשע? ענה בחשש. הסכמתי. לא ראיתי טעם לשכנע אותו, מקסימום נשתה קפה בשדה. לולא אני, בטח היה עולה על מונית בשמונה.

ג'יימס כמובן שהה במלון של הכנס, כלומר בזה שתמיד עולה פי שתיים מכל מלון אחר בסביבה. אני הייתי בדירת Airbnb כמייל מאולם הכנסים. אני מחבבת דירות של אחרים והרווח משולש: זה נחמד יותר וזול יותר והכי חשוב, מאפשר פתח מילוט מביצת הכנס. נגמר היום? אפשר פשוט ללכת הביתה ולא להיתקל באף אחד במסדרונות. אחרי שהסכמתי להיות בייביסיטר גיליתי שתחנת הרכבת נמצאת ליד הדירה שלי. במקום זה הבטחתי לצעוד כמייל עם מזוודה, בבוקר, מוקדם יותר משתיכננתי. לא חשוב, אמרתי לעצמי וגירשתי מחשבה תועה.

הגעתי בחמישה לתשע. הוא כבר היה מוכן ומזומן ארוז במזוודה וחליפה. היה לו סמארטפון ביד. הוא שיחק בו סוליטר. אחר כך הביט מעבר לכתפי כשהזמנתי uber. רוצה שאני אראה לך איך זה עובד? שאלתי, לא לא, ענה מהר מידי, ובכל זאת המשיך להתעניין בפרטים. אז איך את יודעת שזה הרכב הנכון? ואיך את משלמת? בשדה הלך אחרי. כשהגענו לסקריוטי נזכרתי שלא שאלתי אם כבר עשה צ'ק-אין. כלומר, אני עשיתי דרך האפליקציה והנחתי שזה מה שעושים כולם, אבל אז עברה לי בראש המחשבה שאולי "כולם" לא כולל את ג'יימס. צדקתי. אז חזרנו אחורה. הייתי משועשעת. ג'יימס היה קצת פחות והוא לא הפסיק להתנצל על שאני צריכה לדאוג לו. אבל באמת שלא היה איכפת לי. אפילו קצת נהניתי מהיפוך התפקידים ונעטפתי במין חמלה לאיש המהודק הזה שמנהל את העולם בזמנו האחר אבל עדיין צריך עזרה בלהדפיס בורדינג פאס.

כשסימסתי לפ' על קורותיי הזכרתי לו מי זה ג'יימס. נו, זה שפעם הדפיס מאמר וביקש ממני למסור אותו לקולגה שלו באוניברסיטה בישראל. למה אתה לא שולח לו במייל? שאלתי אז, ומיד התחרטתי. תביא, אמרתי לו, לא משנה, אני אהיה שם במילא.

בין הטיסה הראשונה לשניה המטוס קורקע וככה יצא שבילינו יחד יום שלם, קפה וארוחת צהריים ושוב קפה ופיטפטנו עם אחרים וזה עם זו וגם שתקנו, וקראנו קצת ועבדנו קצת. בין טיסה אחת לאחרת אפילו הכרזנו על תחרות כשהוא עולה על השאטל ואני הולכת בין הטרמינלים. הגענו בדיוק באותו הזמן. הכי הפליא אותי היה לגלות שהחמישים שנה שמפרידות ביננו לא משתקפות בתפיסת העולם שלנו. כשהתלוננתי על עסקי הגרנטים, התלונן גם הוא. גם על החורף התלונן ועל האדמנסטריציה שפוזלת עיניים לחבילות הסטרטאפ של חוקרים צעירים. ותהה בקול על ענייני הוראה ומנטורינג, כאילו האקדמיה נתקעה אי שם בשנות העשרים ומעולם לא צעדה קדימה. כשהגענו הביתה, חיכה בסבלנות שאאסוף את המזוודה שלי ולבסוף אמר בקול איטי וסמכותי שהוא מאוד, אבל מאוד, מעריך את זה, וכדי שאני לא אתבלבל, מיד אחר כך גם החליק חיוך משועשע.

 

אם לא נאט לא נביט לא נשים לב לפרטים

לתל אביב הגענו בשעת אחר הצהריים מאוחרת של שישי. שתי כבשים עולות על אם הדרך. הייתי צריכה להזכיר לעצמי את העולם המתכנס לקראת שבת. מצאנו דירה קטנה במיקום מרכזי, רצפת פרקט ונוף מכוער. הכל בדירה הזאת היה כפי שזכרתי מחיי הסטודנטיאלים. אותו קומקום חשמלי ומסננת פסטה ומשולוש לאיסוף פסולת בתוך הכיור. דברים שנראים לי עכשיו שלא במקומם אבל זכורה לי גרסה אחרת והגיונית שלהם.

שבוע קודם עוד הייתי בכנס. אירגנתי סימפוזיום בלב האולד בויז קלאב רק כדי לגלות שהם מחכים שמישהו יקח מהם את עול המנהיגות. במקום להיכנס להרצאות ביליתי את הזמן בלשוחח עם אנשים, וזה לא היה קשה, אבל גן העדן לא מדויק. ביום הרביעי לכנס קיבלתי מייל שהגרנט שלנו התקבל. חשבתי שאני אשמח יותר אבל קיבלתי את החדשות בשוויון נפש. הנה, אמרתי לעצמי, זה לא לקח נצח, רק שלוש שנים. אפשר להפסיק עם ההגזמות הפרועות. העולם פתאום נראה אחר. התחלף כהרף עין ממוד הישרדות למוד – איזה מוד? לא ברור. כל זה נראה ישן נורא עכשיו. ישראלית אחת בכנס אמרה הי ומיד הוסיפה "רזית". מזכירה לי את המבט הבוחן שתכף מצפה לי.

בערב שלפני הטיסה הלכנו לארוחת ערב עם ההורים של פ' ומשום שנזכרתי שהורדתי את כל הפרקים של צ'רנוביל למחשב שאלתי אותם על קייב של 1986. היו להם שתי גרסאות שונות שנאלצנו להשוות. פ'  נתן בי מבט שאיננו מבין את להט חקירותיי. הוא היה הרי שם. נשלח למוסקבה, אמרה האמא. לכמה זמן שאלתי וקיבלתי שתי תשובות בו זמנית: ארבעה ותשעה חודשים. נשלח לדוד, הוסיף אבא, ופ' תיקן שהוא היה אצל הסבתא. כמה ימים אחרי הפיצוץ הם עוד צעדו ברחובות בתהלוכות האחד במאי. סטודנט – מכר של המשפחה – שסירב לצעוד, סולק מהאוניברסיטה. בזמן שאבא של פ' שם את הילד הגדול על רכבת ושלח את שני הילדים הקטנים למוסקבה, אמא של פ' וסבתא שלו קנו מטבח חדש. דברים שנראו הגיוניים אז תחת המשטר הסובייטי. בטיסה צפינו בכל חמשת הפרקים ברצף. כשנסתיימו, נשארתי עם התחושה שהרגע צפיתי בסרט על השואה.

כדי לנצח את הג'טלג הלכנו לאורכו של קינג' גורג. עצרנו לקנות מצרכים בסופר יודה. כל המקומות עדיין נטועים במקומם. אני עדיין יכולה לנווט בעיר הזאת ללא מפה. עדיין יכולה לשבת בבית קפה ולהיזכר ששם כתבתי את כל התזה שלי.  אבל היא כבר לא שלי, זרות חדשה ניטעה בה. שב ילד שב, למה להתרפק? משהו חורק בזכרון. למים יש טעם מר. בטלפון שלי יש כרטיס סים זמני. בסופררמקט שילמתי בכרטיס אשראי אמריקני. קר לי עם מזגן וחם לי בלעדיו. יש לנו ארץ, למה עוד אחת.

קצר

פילוסופיה שלאחרונה התחלתי ליישם: לא לתת לשום קונפליקט לחמוק ללא התייחסות ישירה ומיידית. ראש המחלקה שולח את מזכירה מספר אחת לשלוח את מזכירה מספר שתיים לשאול אותי שאלה שמפקפקת ביכולת השיפוט שלי? ובכן, התגובה שלי היא להעביר את המייל לראש המחלקה, לומר לו שהרגשתי מאוד לא בנוח ושאני מעוניינת לדבר על זה באופן אישי. שיט, הוא בטח אומר לעצמו, עוד הפעם זאתי. ואני אומרת – שיהיה, ומזכירה לעצמי משהו שאני אומרת לעצמי מפעם לפעם – לא נורא אם לא כולם יאהבו אותי.

החסרונות: זה מצריך זמן, ומייצר המון סטרס הכרוך בהתעמתות ישירה. מנומסת וקורקטית ככל שאהיה, הגישה הזאת מייצרת לי תדמית של ביצ' ומצריכה תחזוקה קבועה. אי אפשר להתעלם מנושא אחד ולהיטפל לאחר, אי אפשר להעמיד סטודנט במקומו ואז לעבור לסדר היום כשאחר עושה את אותו הדבר, אבל צריך גם לבחור את המאבקים בתבונה.

היתרונות: פיחות מופלא במספר האירועים האלה עם הזמן. הסטודנטים שלי למשל יודעים שיש השלכות למעשיהם ואם הם לא יכולים להסביר אותם מראש, אז הם נמנעים מהם. הם מפנימים את אותה ההתנהגות ומיישמים אותה עם אחרים. התקשורת איתי הופכת ישירה (כי אם היא עקיפה, אז היא חוזרת בבומרנג למי שהתחיל אותה), ובטווח הארוך אני מצמצמת את הסטרס הפאסיבי בחיי. הציפיות שלי מאנשים ברורות ואני מבזבזת פחות זמן על אי הבנות. זה עוזר לי להכיר במה שאין לי שליטה עליו ולהגיב מיד בנושאים שעליהם יש לי שליטה.

המקומיים לא אוהבים עימותים. חצי מהעימותים שאני רואה סביבי מסתיימים בהתעלמות. מיילים נפתרים בהעברתם לפח ההיסטוריה. ניסיתי גם את זה. לא עובד לי. יש ימים שאני אומרת לעצמי – שחררי, יצא שנולדת ישראלית, חיי עם זה בשלום. הכי גרוע שיכול לקרות שזה שמישהו לא יחבב אותך. את המישהו הזה, אני מזכירה לעצמי, לא חיבבתי עוד קודם.

צעד וחצי

יוחנן ואני מלווים זה את חייו של זו כבר שנים. התחלנו דוקטוראט כמעט ביחד. אני התחלתי חצי שנה לפניו והצעד וחצי הזה מאחור נצמד לסולייתו כמו מסטיק דביק ועקשן בנחישות שלא תתואר. הוא את הדוקטוראט שלו עשה אצל מי שהיה הסטודנט של המנחה שלי. כבר עברו לא מעט מים בנהר ובכל זאת יחסיהם של אלה – המנחה ותלמידו בראשית דרכו, נותרו מתוחים ועגמומים. אבל יוחנן ואני, שלא כמו הורינו האקדמיים, דווקא חיבבנו זה את זה, ובמקום לשלוף ציפורניים ולהכריז על טריטוריות, איחדנו כוחות. מצאנו שפה משותפת והרכבנו יחד שני מחקרים שנסתיימו בשני מאמרים, האחד בראשותי והשני בראשותו, ועל שניהם התאחדו שמותיהם של היריבים הנושנים. לא באמת תיכננו שום דבר, אבל היתה לנו הנאיביות של תלמידים צעירים, שלפעמים מחוללת פלאים.

זה סיפור על מנחה ותלמידו, או על אנשים שחייהם נשזרו בנסיבות אקראיות, אבל זה גם סיפור על ירושלים ותל אביב, וגם על מי שאמורים היו להיות גבר לבן ופריבלגי ואישה, האחד דתי והשניה אתאיסטית, אף אחד מאיתנו לא בתחום המחקר הסטראוטיפי המתאים למגדרו ואישיותו, אבל חיי שנינו נקשרו דרך חיות המחקר שלנו והשאלות שנקרו בדרכנו.

כשאני נסעתי לכנסים, יוחנן לפעמים נשאר בבית לשמור על הילדים, אבל מידי פעם בכל זאת מצאנו את עצמנו באותו הכנס או הסדנה. תמיד מצאנו זמן לשתות קפה ביחד או לחלוק ארוחת צהריים, ובכל הפעמים האלו נשתכחו מליבי הסיבות להיכרותנו. באמת חיבבתי אותו, וגם כשהחיים התעקשו לא יכולתי לראות בו את תוית המתחרה שדבקה בו. לפעמים גם היו בסביבה המנחה הסבלן והקשיש שלי והמנחה השאפתן שלו, שלעיתים ניפנפו בהישגיהם של תלמידיהם בנונשלאנטיות לא אמינה. עם הזמן, גם ליבם של אלה נחצה לשנים, כי כל אחד מהם הפך להיות כותב מכתבי ההמלצה של התלמיד האחר. מפעם לפעם בכל זאת ביצבץ תיסכולו של המנחה של יוחנן. פחות על יוחנן ויותר על הצעד וחצי המדומיין ששמר ממנחהו לשעבר. בפעמים האלה ספר את מאמריי בנוכחותו של יוחנן או אמר לו בנוכחותי, תראה את דורותי, למה אתה תמיד צעד וחצי אחריה.

את הדוקטוראט הוא סיים שנה אחריי ונסע לפוסטדוק בארה"ב אצל מי שהיה המנחה הדגול של המנחה שאני בחרתי לפסוטדוקטורט, ושוב פעם הפכנו שלובים זה בזו במארג עקשן של תלמידים-של מנחה ותלמידה, נושאים דומים מאוד, מזרח ומערב. את הפוסטדוק כבר התחיל באיחור של שנה וחצי, קיבל את אותה מלגה שקיבלתי אני, בשנה שאחרי. ושוב נפגשנו בכנסים וסדנאות, ושוב חיבבנו זה את זה, והחלפנו עצות על החיים האקדמים ועל פרוייקטים שנוכל לקדם יחד וכבר נשזרו חיי בחיי אשתו וילדיו, ובשבת אחת מושלגת אפילו זימרתי זימרות שבת אצלם בבית.

במרוץ למשרה כבר שאל לעצותיי. לא הייתי הרבה לפניו, רק מרחק אותו צעד וחצי עקשן שדבק בסוליתו ולא הרפה. מקולגות שמעתי שכמעט תמיד השתחל לרשימה הסופית של המועמדים, אבל פעם אחר פעם, כמו באיזה בדיחה תפלה של היקום, נותר שני.

לפני ימים אחדים קיבלתי מייל משותף ישראלי שהפנה אלי מייל שקיבל מיוחנן. הוא שואל, אמר השותף, על המודל שלי ואם אני מעוניין לשתף פעולה – להגיד לו שלא יטרח כי אני כבר עושה את זה איתך? בכל סיטואציה אחרת הייתי מודה בליבי לשותף על נאמנותו. הפעם, הטעם היה חמוץ-מתוק. יוחנן המסכן, חשבתי לעצמי, לאן שהוא לא יסתכל, אני תמיד צעד וחצי לפניו.