רשמים מכנס וקרני שמש

יש הרבה פינות נסתרות באולם הכנסים הגדול הזה. ספות שחורות וזוויתיות הנחבאות באפלולית ושולחנות כסופים עגלוליים המבהיקים בקרני השמש תחת חלונות זכוכית רחבי ידיים. אני תרה אחרי פינה, מתאווה לקרני השמש ובסוף מתפשרת על האפלולית. מתנחמת בשקט היחסי שיכולה לספק פינה עם סבירות נמוכה לפגישות אקראיות המתחילות ב"הו!" ושיחות נימוסין כאלה ואחרות שאינן מובילות לדבר ורצוי שדבר לא יוביל אליהן. על פני חולפים אנשים ממושב אחד לשני, ממהרים כנמלים קטנות, מסומנות במספרי מעבדה שהעיניים מצטמצמות למולם כדי להחליט על זיהוי חיובי הימנעות או קרב. הקרבות מועטים, אני מוכרחה לציין, מה שהופך את כל סביבת המחיה למשעממת אף יותר. אחרי ההרצאה האחרונה החלטתי שמוטב לנוח בצל העוגיות והקרניים מאשר להתאמץ לגייס סקרנות מזויפת. אחרי ההרצאה האחרונה גם החלטתי להיפרד לשלום מהכימיה. מעולם לא התכוונתי להיות כימאית ומעולם גם לא הצלחתי להיות למרות שלפחות מחצית מהדוקטוראט שלי מוקדשת לנושא. גם הכנס הזה מוקדש לכימיה במחציתו. את החצי האחר מאכלסות כל מיני מילים חסרות משמעות כמו אקולוגיה וביולוגיה ואבולוציה, מילים שאני עדיין מחפשת שרידים להימצאותן כאן. במקומן אני מוצאת מולקולות על מולקולות שלעולם לא אבין. זה עוד פוסט בלי פואנטה.

מיקה לא יכולה לבד אז היא עוברת ליד החדר שלי, מציצה כאילו במקרה ושואלת – אולי אני יכולה לשבת כאן במקום במעבדה? בטח, אני עונה לה ומפנה עבורה את השולחן של איילת. אחר כך היא מתיישבת ואומרת במבטא רוסי כבד, תמיד עדיף לשבת בחברה, ככה יש פחות ג'וקים בראש. כשהיא מצטרפת אל החדר, נשבר הלב מלראות איך היא מצמצמת את עצמה, שלא תרעיש, שלא תפריע, שלא תמצא את עצמה שוב לבד. לפעמים היא מסמסת לי בבוקר, את מגיעה היום? ואני יודעת שהיא לא שואלת אם היא יכולה להשתמש במכשירים או שאלה מקצועית אחרת, אלא האם תיאלץ להישאר לבד. אתמול בבוקר היא נשרטה ביד בתחנת האוטובוס. אבל מה אם עבר שם מישהו קודם שחולה באיידס? היא שואלת אותי ואת איילת, ואנחנו עונות לה בלאות, אבל מיקה, את ביולוגית, את יודעת שנגיף האיידס לא שורד מחוץ לגוף, יודעות שהעובדות היבשות חסרות משמעות. אני יודעת, היא עונה בשקט, בחיוך מתנצל, כאילו אומרת זה נכון אבל לא באמת משנה. לפני יומיים נגעה בכלוב גידול ללא כפפות. יש עכברים בחדרי הגידול, היא מנסה להסביר את רצף המחשבות חסר ההגיון, ומה אם אחד מהם חולה בכלבת? הסיכוי שזה יקרה הוא אפסי, אני עונה למיקה, אבל יודעת בעצמי שהסיכוי שלמילים יהיה אפקט הוא אפסי בעצמו, והיא שוב עונה בעצב, אני יודעת, אני יודעת. לפעמים היא מצטטת לנו מאמרים. אבל את מטריפה את עצמך – אומרת לה איילת. ידע יכול להרגיע אבל יותר מידי ידע הוא אובססיה בפני עצמה, אבל מיקה – יש לה זמן. כבר מזמן הפסיקה לעבוד, ניפצה בהדרגה את כל הציפיות מהתלמידה המבריקה החדשה. מיקה עכשיו עסוקה בלא להישאר לבד. לפעמים כשאנחנו מתלוצצות אנחנו שואלות אותה אבל מה נטפלת דווקא לאיידס ולכלבת? חסרות מחלות בעולם? והיא צוחקת בצחוק רחב ומלא חיים שלרגע נדמה שאין הוא מסתיר דבר. אתמול רבה עם החבר שלה על ה"ג'וקים" שיש לה בראש, כך היא קוראת למחשבות שמשתלטות עליה, מודעת לעצמה באופן מכמיר לב. היא מספרת לי, לאיילת, לכל מי שעבר ומוכן לשמוע. לפעמים היא יכולה לדבר מצד אחד של המעבדה אלינו שנמצאות בצידה האחר על הכדורים שהפסיקה או חזרה לקחת, מפרטת בקול רם מידי שמות ארוכים מידי נגד דכאון ונגד חרדה, חסרת פילטרים בצורה מעוררת חמלה עד שלפעמים מתחשק לי להניח בצד את המאבק בין חוקי העולם וכמות האינפורמציה שהוא יכול להכיל ובין הדחף לא להשתיק ולא לטפח סודות ופשוט לומר לה, תשמרי על עצמך קצת מיקה, לא כולם צריכים לדעת הכל. 

זה לבן על לבן

בכניסה לדירה החדשה שלי ושלו

כאילו במקרה – 

יש שני מתגים

האחד לאור צהוב ועמום

השני פלורסנטי לבן ובוהק

איש איש(ה) ואורו

מידי פעם חולף איש

וממיר את האור הלבן באור הצהוב

לעיתים חולפת אישה

ממירה צהוב בלבן

ברגע אקראי של חסד

דולקים האורות יחדיו

לבן נמהל בצהוב

אור נערם על אור

מסנוור

ותכף כבים שניהם

אני עייפה כמו דוב. הייתי נכנסת עכשיו להיברנציית קיץ. בקיץ קורים כל הדברים. ודברים זה דבר מעייף. גם אנשים.

מאז שהבלוג שלי נקי מהעבר אני כותבת ישר אל תוך דף העריכה. בלי קופי פסט מוורד וכאלה. נחמד דווקא. רק חבל שאני עייפה כמו דוב. אחרת היה לי כוח לפוסטים יותר שנונים ואולי ליותר פוסטים ובכלל ליותר. החום של תל אביב מרדים אותי אט אט. כמו זריקת טשטוש איטית נורא שזורמת בדם כל כך לאט עד שהיא לא מצליחה להימהל בו בצורה אפקטיבית, אז יש לי חצי אונה במצב אקסיטציה מכל הדברים ומכל האנשים ומהקיץ וחצי אונה במצב הרדמה ושתיהן ביחד כבדות כבדות עד שאי אפשר לשקשק אף מחשבה. 

יש לי באג. אני לא מסוגלת להזמין לעצמי מלון בחו"ל. אתם מכירים אולי קבוצת תמיכה לאנשים שלא מסוגלים להזמין לעצמם מלון בחו"ל? אני לא יודעת מה הסיפור, אני יכולה לשבת מול המחשב שעות כשיש לי אלפי דברים חשובים ודחופים לעשות באותו הזמן, לבהות במפות והמלצות של מטיילים ולא להיות מסוגלת להחליט. פאקינג יומיים בפריז בין כנס אחד לשני, ומילא כשמדובר במקום חדש, אבל כבר הייתי בפריז! אני יודעת איפה ומתי ואפילו למה, אבל אלוהים, אני פשוט לא מצליחה להחליט! וזה אפילו גרוע יותר כי אני זוכרת בודאות את הבאג הזה גם בעבר. בסוף אני הרי מזמינה משהו כי צריך לישון איפשהו ובכל הפעמים האלו זה היה פשוט בסדר. לא "נורא", או "איום" או "זוועת אלוהים", סתם בסדר כי רוב המלונות בעולם הם פשוט בסדר. לפעמים (ואני ממש נזהרת) יצא אפילו ממש טוב. אז אמרתי לעצמי היום תגמרי עם זה כבר, אוקי? זה לא כזה סיפור. חלק מהסטרס שהתנפל עליך בימים האחרונים הוא בדיוק הדברים הקטנים האלו שמצטברים לך במאחורה של הראש ולא נותנים לך מנוחה להתעסק בדברים הגדולים באמת, נגיד במבחן שתכף יש לך או בשתי המצגות שכדאי שתתחילי להכין. אז השתכנעתי ואמרתי לעצמי, עכשיו את עושה את זה, בסדר? עכשיו את פותחת אתר אחד ויחיד וממיינת ועושה בוקינג מיד, כי זה לא באמת משנה. ואז כמעט שהחלטתי, בחיי, אבל אז היה מטייל אחד שכתב שהצוות לא ידידותי או משהו כזה וסגרתי. אחר כך אני אחליט, אמרתי לעצמי. בטח אחר כך. יש עוד שלושה שבועות מלאים.

לפעמים

לפעמים מתחשק לי לומר לאחותי, את יודעת אני לא כל כך מחבבת את הבן זוג שלך כי הוא כוחני ועיוור ועיוורים בועטים באגרופיהם לכל הכוונים כדי לגרש את האפלה ואני לא אוהבת להיות בסביבה שלו כי הוא מריח כמו איש שהתקלקל מכסף ועצמה וכעת הוא מנסה להתניע על אדים של דלק שהוא מפיק מהחיכוך שהוא מדמיין עם העולם ואת יודעת? את גם נורא אומללה איתו את נראית רזה מידי וחרדה ולכודה בזוגיות כוחנית שמכבה אותך והיה נדמה לי או שהסתרת ממני שרבתם לפני שבוע כשנכנסתי אליכם וריחרחתי אפלה ואת אמרת בקול מאוד לא משכנע מה פתאום רבנו? נורא נעים לנו, ואני שתקתי כי מה אפשר כבר לומר וחשבתי לעצמי שבמקום כל זה יכולתי לומר לך, אם יכולת לשמוע, שהבן זוג הזה שלך, הוא קצת מזכיר לי את אבא.

חלב-אם

רגשות מתנפלים עלי לפעמים בלי סיבה. נאגרים באיטיות מתערבלים בסיבובים נקיים וזועמים על היעדר פתחי ניקוז. באין להם מוצא, הם בועטים בחלל שבו נכלאו, עורגים למרחב נשימה. בסוף מתגלה להם פתח והם עטים עליו כמוצאי שלל. אני צריכה ללמוד לשאוב אותם, כמו חלב אם ברוטינה מכאיבה ולהזין בהם את מי שנוצרו למענו ובעיקר לצקת אותם ממני ולהרחיק את אגלי הזיעה הנוטפים מהם כמו חיפושית מדבר שמותחת רגליים דקות הרחק מהחול הלוהט.

עקדה

האם נגמר לנו? אני תוהה

האם מה שהתחיל כתשוקה גדולה הולך ודועך לנגד העיניים, 

ממתין שנשלח ידינו אל הנער?

והאם לא השגחנו מספיק על המאכלת?

טיפסנו אל ההר בעיניים מכוסות.

אפילו אייל תועה לא הסיט אותנו מהאבן המתגלגלת

לעברנו

מעצמנו.

 

ואולי,

זאת אני שנגמרת,

בכל פעם מחדש,

מתקצרת אל מול התארכות הימים ועומק ההיכרות,

והזמן שיש לי לתת לעולם גם הוא הולך ומתקצר שואב אותי כולי אל תוך עצמי,

מאבד את הזולת לדעת.

 

מחשבות על גורל

תמיד כששואלים אותי האם חלמתי לעשות את מה שאני עושה, אני מגחכת קצת ועונה שאף פעם לא חשבתי שכך יתגלגלו הדברים. כן, אבל האם חשבת שתהיי ביולוגית יום אחד? הם מקשים, האם ישבת בכיתה ח' או י' ורקמת תהיות וחלומות על הדברים שיקרו עשר או חמש עשרה שנים קדימה? אז אני מתעקשת – שלא. לא חלמתי את זה. בכיתה ב' רציתי להיות סופרת. בכיתה ו' להיות בלשית, בכיתה י"א רציתי להיות פסיכולוגית. כשהשתחררתי מהצבא הקדשתי לשאלה הרת הגורל הזו עוד כמה דקות וסימנתי ברשימת הטפסים לאוניברסיטה – רפואה. האם רציתי להיות רופאה? בהחלט, האם אני עדיין רוצה? בהחלט לא. בסוף הלכתי ללמוד ביולוגיה, לא בלי יסורים, והיום נדמה לי שאני במקום טוב בשביל עצמי. אך האם היה זה המסלול היחיד לאותה הרגשה? כנראה שלא.

ובכל זאת מפליאה אותי ההתעקשות על שלא היו סימנים מקדימים. לרגע, אני נזכרת בספר "השיבה מהודו" של א.ב. יהושע שהשאיר בי (בזמנו) רושם עז בדיוק בגלל שאלת המיסתורין שנשאלת בו שוב ושוב, כמו שאלת תם של ילד החוקר ולא מרפה. וההתעקשות – היא אולי מתוך אותו מקום שמתעקש לבטל פנטזיות, להתייחס אליהן בביטול. לדכא את המשמעות הפאסיבית של הגורל. להתעקש שיש המון דרכים להגיע לאותו מקום והמון דרכים לתעות בהן ואת אף אחת מהן לא ניתן לחזות.

אחרי יותר מחמש שנים של מחקר בתחום שלי, פתאום הגיחה אלי איזו הכרה על הנושא האמיתי של העבודה שלי. לרוב אקדמאים כמעט ולא נדרשים לתאר מה הם עושים במונחים ארציים, אלא אם כן מגיעה אותה שאלת תם (לרוב מבחוץ)  שאינה מרפה ומתעקשת לדעת אבל מה את בעצם מנסה להבין? אז גם בתואר השני, גם כעת בדוקטוראט הנושא האמיתי שלי הוא בעצם אבולוציה. אפשר למנות הרבה תתי כותרות, כמה וכמה שטחי מחקר. אבל שאלת העל היא אבולוציונית, והיא כזאת גם מבלי לשבת במחלקה הנכונה באוניברסיטה. זו הכרה קצת משונה, מפני שאנחנו מורגלים לחשוב במיקרו. מה הם למשל שטחי המחקר שלי – אקולוגיה, כימיה, גנטיקה. מהן השאלות הספציפיות שאני שואלת, אם זה על האופן בו מתווכים חומרים כימיים קונפליקטים והתנהגויות חברתיות, או על האופן בו גנים מכתיבים את הביטוי של החומרים הללו ואיך הסביבה מבקרת אותם, אבל בשורה התחתונה, במבט המאקרו האמיתי (ואולי הנכון יותר), אני שואלת כיצד מתפתחים שיתוף פעולה וחברתיות ברמה האבולוציונית. מוזרה בעיני המחשבה שמעולם לא נדרשתי לומר זאת במפורש. מטרת העל אינה מעניינית אף אחד. מעולם לא פרשתי אותה בכנס, בשיעור, במצגת, בדוחות, בהסברים ליקום על שימשיך לממן את מחקרי. את כולם מעניינות רק שאלות הביניים, את אלו שאפשר לכמת ולבקר את התממשותן. מטרת העל היא אידיולוגית, ובאקדמיה כמו בחיים, אידיולוגיה היא בונוס.

אז האם היו סימנים מקדימים? לכימיה או גנטיקה בודאי שלא. אבל שאלת השאלות על אבולוציה ושורשים אולי ניטעה שם הרבה קודם. כמי ששרדה את החינוך הדתי, אני זוכרת את האנטגוניזם שהתעורר בי למשמע תשובות שאין בהן ממש. שאלות שאינן תוהות על שורשים ומסתפקות בישות כללית ומעורפלת העונה לשם אלוהים. תפיסה שמקדשת את קטנותו של האדם ולא את תעוזתו לגלות. אני זוכרת אותי מתעקשת, גם בחוג המשפחה והחברים ולא מקבלת תשובה. והנה פתאום הנס הזה – מדע. שאפשר לפרק בו את התסכול למרכיביו, ולספק את הנפש המתאווה. ברמת המיקרו רציתי להיות סופרת או בלשית או פסיכולוגית, שטחים שלכאורה שונים מאוד זה מזה, ברמת המאקרו רציתי לחקור, לתאר. את הנפש או את העולם. בסוף נשארתי עם הדבר היחיד שאני יכולה להחזיק ביד, כמין פשרה בין מאווי הסותרים – לחקור את הגוף ואולי לגלות מה הנפש קודדה בו בראי הזמן.

בפעם הבאה

בפעם
הבאה שאני אחפש דירה, אני אזכור פעמיים. בהתחלה את ג. צללית מעורפלת וספקנית,
אחר כך אני אזכור רק את הספקנות. אחר כך אותך. בהתחלה אזכור את הזהירות
שלי, אחר כך את החומות מתפוררות לאט, לא לגמרי. אף פעם לא לגמרי. בסוף אני אזכור
שמץ של אופטימיות זהירה. אחר כך אני אזכור שנגמר. לא אנחנו – אלא הסיכוי לאמונה
נאיבית אי פעם, בדיוק רגע אחרי שהתווכחנו על צבע הוילון לאמבטיה.