לאחרונה אני מתאמנת על חוצפה גברית. אני לא מצליחה להבין למה כל כך קשה לי לומר מפורשות אני חושבת שהעבודה שלי חדשנית ולכן אני חושבת שאתם צריכים לממן לי את כל הוצאות הכנס. כן, גם את הקוקטייל פארטי בגלל שאני גם נכס חברתי חשוב. לעזאזל, אני אפילו לא משקרת. נכון שלא גיליתי את כוח הכבידה, אבל פאק איט, העבודה שלי מצוינת, חובקת דיסיפלינות, חדשנית ומרתקת ואני משוכנעת שהיא תעניין הרבה מאוד חוקרים אחרים. כן, ככה בדיוק אני צריכה להגיד. גברים ללא ספק הרבה יותר מוצלחים בקומפלימנטים עצמיים. לפעמים נדמה לי שהם עושים זאת בכזו מיומנות שיש בה אפילו סוג של רמייה שבכלל לא מבלבלת אותם. נו אז מה אם הם לא ממש ניהלו פרוייקט, אלא רק היו אחראים על סיכום הדיונים? הנייר סופג הכל. ונכון, זה לא תקף לכל הגברים (וברור שזה לא כולל אותך תום), אבל באופן די גורף אפשר לומר שנשים פחות מוצלחות בלשווק את עצמן, כאילו שיש איזו מוסריות נעלה בלהיצמד לאמת המוחלטת עד כדי השרטוט שלה בקווים משמימים.

שמתי לב שכדי לשכנע את עצמי בצדקתי (דבר שאני עושה תדיר) אני נוטה להסתכל על העבודה המחורבנת שאני עושה בשיווק עצמי ביוהרה, כאילו שאני הרבה יותר מוסרית אם אני מצטנעת. אבל האמת היא שאין שום מוסריות בצניעות, ובצניעות יתר יש אפילו טעם לחוסר בטחון והערכה עצמית. באנגלית קצת יותר קל לי, אולי בגלל ש – "Novel" היא מילה הרבה יותר מוצלחת מ"חדשנית", ואולי גם בגלל שכתיבה בשפה אחרת מקלפת אותך מכל הקליפות שעוטפות אותך, החל באישיות וכלה במגדר.

ילדים ועוגיות

– אחרי שאני אסיים את הדוקטוראט, אני אומרת לו בציניות, אני אעשה את מה שכל הנשים עם דוקטוראט עושות

– מה? הוא שואל

– ילדים

– ילדים ו-? , הוא תורם את חלקו

– ילדים ומה? אני לא מבינה

– ילדים ועוגיות

– אה, אני מחייכת

– את יודעת מה דומה בין עוגיות וילדים?, הוא ממשיך

– לא, אבל אני יודעת מה שונה

– מה?

– עוגיות נגמרות.

ומה דומה? אני שואלת בחזרה

– שניהם מגדילים את הבטן

אינסטינקטים

נניח
שאת יושבת בחדר חשוך, מאכילה אי אילו יצורים בחרדה בינונית עד נמוכה ופתאום מרגישה שמשהו מטפס לך על הרגל מתחת לג'ינס
<span dir="LTR" style="font-size:10.0pt;line-height:150%;
font-family:Arial;color:black">.<span style="font-size:10.0pt;line-height:
150%;font-family:Arial;color:black"> את מנסה להתעלם כי את אומרת לעצמך שתמיד כשאת מאכילה, את מרגישה שמשהו
מטפס עליך, אבל אף פעם לא באמת מטפס עליך משהו, אז את ממשיכה כרגיל עד שאת מרגישה
את העקיצה. בשניה שלפני את עוד משתעשעת במטאפורה מרירה על אינסטינקטים ועל איך שלא
תמיד צריך להישמע להם ועל איך שהם נוטים להישען על אינפורמציה מצטברת של טעויות
ופחדים, אבל הלופ המחשבתי לא מצליח להגיע לסיומו כי כאמור, עקיצה.

כמה שלא
תתרגלי, עדיין תקפצי בבעתה, פחות מהכאב ויותר מהבהלה. את מגלגלת את הג'ינס כלפי
מעלה כדי להציץ בראיות, אבל זה כואב פחות מהמצופה ולכן את מנסה לשכנע את עצמך עוד
רגע שרק נדמה לך. יש נמלים על הרצפה ואת תוהה אולי אחת מהן טיפסה עליך והיא זו
שיצרה את המיני היסטריה ולא הדבר האחר שממנו פחדת. אבל הכאב מתגבר אז את כבר יותר
משוכנעת, אלא שאת מסתכלת מסביב והגורם לפורענות איננו. הוא איננו באופן עקבי גם
מימין וגם משמאל, גם למעלה וגם למטה. ולכן, את מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שהוא שוכן
לו לבטח באחד מגלגולי הג'ינס. את לא לגמרי משוכנעת שג'ינס איננו חדיר לעקיצות ואת
גם לא מאוד משתוקקת לצמצם מגע עם הצורר, אבל הפחד מעקיצה נוספת מאיץ בך לפעולה, אז
את מתירה את הבד האחוז בידייך ומצליחה לבסוף לאתר את הצורר ולהשליך אותו אל לאן
שראוי לו.

כשכל המיני
דרמה תסתיים, את תתישבי לך בחדר הקצת פחות חשוך אבל המאוד שקט ותחשבי על אינסטינקטים
ועל איך שהם נוטים להישען על ניסיון העבר ועל איך שאת תמיד מסרבת להישמע להם.