אחר כך גלשה התקרה

מאי 22, 2010

תנועה חדה מסגירה אותה באישון לילה. "מה קרה? הוא שואל מנומנם, מהדק את בטנו החמה לגבה המתקשת. "חלום", היא עונה מעורפלת, "על זומבים". היתה חושבת שזה כמעט מצחיק לולא הלמות הלב הבוקעות את עורה הדק. היא כבר ערה למחצה, מזהה את נמנומו המתעניין ודוקא משום שלא יזכור דבר באור הבוקר, היא מתמלאת נחיצות לפרוש את הפרטים, מתוך הרגל לשנן את חלומותיה שלא ישכחו. "זה היה חלום עם קולות של ממש", היא שומעת את קולה מתנער מקורי השינה, מנקודת המבט של כוונת יורים, היא צועדת וליבה הולם. מולה מתקרבת אישה, זומבית או חברה? היא שואלת את עצמה, מהססת אם לתת אמון. חרדה מלהפוך לזומבי בעצמה. האישה מתקרבת מרחק נגיעה, ממלמלת דבר או שניים. הרובה טעון, מכוון אל בטנה. לפתע, תנועה שאין לטעות בה והיא יורה. תכף מופיעים עוד אחדים, הפחד משתלט עליה, היא יורה חסרת אבחנה לכל הכיוונים. שומעת ברור מאוד את הלמות הלב ורעש התרמילים המוטלים אל הקרקע, ובכל הזמן הזה חושבת לעצמה בחרדה אסור לבזבז את כל הכדורים, מוכרחה לשמור כדור אחד גם לעצמי כי מה הטעם לחיות בפחד המתמיד הזה, ואז מתעוררת. חלמתי על זומבים, היא מגחכת לעצמה, לא יכולה להימנע מלשמוע את המטאפורה הברורה. לולא הלב היתה צוחקת. לולא היתה ציפור מבוהלה בתוך כף יד. ועוד קראתי לעצמי מילה. בבוקר בוודאי ישכח.

מאי 21, 2010

נוכחת נפקדת

אישה קמה
בבוקר וממירה מילים.

ככה התחלתי, אבל אז אמרתי לעצמי, עזבי.

לפעמים
אני מחכה שמשהו יעורר אותי לכתוב, איזה בלוג שאני קוראת, איזו חוויה תרבותית, איזה
קלאש. זה לא קורה. לפחות לא מעצמו. למה בכלל חשוב לי לכתוב, אני
שואלת את עצמי מפעם לפעם, זה לא קצת כמו להכריח את עצמך להנות מאוכל? מה הטעם?

אלא
שהכתיבה היא רק נתיב לעבר הדבר הזה שאני נאבקת בו גם מבלי לדעת. המלחמה התמידית
להימנע מכהות. לא לגמרי מדויק לקרוא לזה "מלחמה" ולו בגלל שהטכניקה
הזאת, בין אם למדתי אותה במודע או שלא, משרתת אותי בהרבה מאוד מובנים. היא עוזרת
לי למשל לא להיפגע, לא להתמודד עם דברים שעשויים להציף אותי, היא עוזרת לי להיות
מוצלחת, לתפקד, לנהל את החיים שלי, להרגיש בשליטה.

אפשר
לעצור לרגע על צמד המילים המשונה הזה "להרגיש בשליטה". בתת ההכרה שלי, להיות
בשליטה זה לא להרגיש.

אני מסתכלת למשל על הפוסט האחרון. מה באמת רציתי להגיד? שלפתי
שתי שורות ממסמך עתיר מילים כדי לומר בצורה מאוד מתחמקת משהו על מה שאני עושה
לעצמי. האקדמיה כפרפראזה עלי. לפעמים
אני מרפרפת על פוסטים ישנים בסוג של כמיהה. יש הרבה פוסטים שעוסקים בסוגיית
הכתיבה. פתאום זה נשמע לי קצת מציקני, "קשה לי לכתוב", "למה אני לא כותבת", "מה זה
לכתוב עבורי". השתעשעתי לרגע בלהחליף את המילה "לכתוב"
ב"להרגיש" וזה היה נראה כאילו קודדתי הרבה מאוד דברים במילה אחת תמימה. המרה
קטנה וחיונית. אפשר לחזור אחורה ולהשתמש בכתיבה כמראה, ההיעדר שלה, הנוכחות שלה,
אבל אולי יותר מהכל, הרפלקציה הכי מדויקת שלי בה – הנוכחות שלה כנעדרת.

אפריל 7, 2010

אינטרסטינגלי ואקסטרימלי

Dear Miss Mila

I have finally
worked through your manuscript and apologize for the delay. I have still some
corrections that need to be made before I can accpet the manuscript. Please go
through them carefully:

line 287: Omit
“Interestingly”

line 316: Omit “extremely”<span lang="HE" dir="RTL" style="font-family:"Arial","sans-serif";mso-ascii-font-family:
Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-font-family:Arial;mso-bidi-theme-font:
minor-bidi">

מרץ 17, 2010

מנוחה

על רצפת
החדר שלי מצטברת לה כביסה מלוכלכת. היא מצטברת שם מפני שסל הכביסה נתמלא כמו מעצמו
בבגדים נקיים שאין בי הכוח לקפל אל תוך הארון. ומפני שלא קיפלתי את הכביסה הנקייה,
אני אומרת לעצמי, כמעט מידי ערב, הרי שאין טעם לקפל את הבגדים המוטלים על המיטה,
על מסעד הכיסא, על גבי מגירת הארון הפתוחה, שהרי – תכף ואסדר את הארון כולו.

אין טעם
גם לגעור בשולחן העבודה על שהתנער מסדרו או בפח האשפה המלא עד גדותיו, או בכלים הגודשים
את הכיור. אבל יש ואפילו המנוחה המותרת, זו שנתקדשה בכל לב, אינה מפיסה את הנפש.
אני מהרהרת בה בחוסר נחת. לו רק יכלה להיות המנוחה שלי רחוצה. המקלחת הרי רק שבע
שניות של הליכה מכאן. הרי הנחתי לעבודה היום בלב ובנפש, אלא שהנפש במקום להיות
אסירת תודה, מתבטלת אל מול מסך המחשב. דבר אינו דחוף, אני מסכמת ביני לביני. דבר אינו דחוף בהחלט, אך לו
רק יכלה להיות המנוחה שלי אסתטית, בחדר סדור למשל, כשהיד אוחזת בספר הזה המוטל ופניו כבושות ברצפה.

מרץ 10, 2010

test

כל החדר שלי
מלא ביתושים ארוכי רגליים. קוראים להם טיפולות, אם אני אכתוב טיפולות אף אחד לא
יבין. יצורים אומללים כאלה, איטיים. רגליים ארוכות וגמלוניות. מעיכים. לא אוכלים אף פעם. יש לי חיבה ליצורים מעיכים. מה יש להם בכלל לעשות בחיים?
מסתובבים, מסתובבים, עד שמישהו ימעך אותם. נמשכים מהמרפסת אל המנורה הפלורוצנטית החדשה
שלי. אתה שונא את המנורה הזאת. אתה אומר שאתה מעדיף אור צהוב. אני שונאת אור צהוב.
אני אוהבת שרואים נמשים ואת כל הקמטים שבאים אחרי גיל שלושים. מאז שיש לי אור לבן
ואקולוגי בחדר, אנחנו מדברים פחות, אולי אתה מפחד שישמעו אותך אנשי האור הקטנים
שגרים במנורה הפלורוצנטית החדשה שלי. הם נשרפים בתדירות הרבה יותר קטנה ומי יודע מה
הם זוכרים. מזל שאתה גבוה מספיק בשביל להחליף לי מנורה.

פברואר 10, 2010

לאחרונה אני מתאמנת על חוצפה גברית. אני לא מצליחה להבין למה כל כך קשה לי לומר מפורשות אני חושבת שהעבודה שלי חדשנית ולכן אני חושבת שאתם צריכים לממן לי את כל הוצאות הכנס. כן, גם את הקוקטייל פארטי בגלל שאני גם נכס חברתי חשוב. לעזאזל, אני אפילו לא משקרת. נכון שלא גיליתי את כוח הכבידה, אבל פאק איט, העבודה שלי מצוינת, חובקת דיסיפלינות, חדשנית ומרתקת ואני משוכנעת שהיא תעניין הרבה מאוד חוקרים אחרים. כן, ככה בדיוק אני צריכה להגיד. גברים ללא ספק הרבה יותר מוצלחים בקומפלימנטים עצמיים. לפעמים נדמה לי שהם עושים זאת בכזו מיומנות שיש בה אפילו סוג של רמייה שבכלל לא מבלבלת אותם. נו אז מה אם הם לא ממש ניהלו פרוייקט, אלא רק היו אחראים על סיכום הדיונים? הנייר סופג הכל. ונכון, זה לא תקף לכל הגברים (וברור שזה לא כולל אותך תום), אבל באופן די גורף אפשר לומר שנשים פחות מוצלחות בלשווק את עצמן, כאילו שיש איזו מוסריות נעלה בלהיצמד לאמת המוחלטת עד כדי השרטוט שלה בקווים משמימים.

שמתי לב שכדי לשכנע את עצמי בצדקתי (דבר שאני עושה תדיר) אני נוטה להסתכל על העבודה המחורבנת שאני עושה בשיווק עצמי ביוהרה, כאילו שאני הרבה יותר מוסרית אם אני מצטנעת. אבל האמת היא שאין שום מוסריות בצניעות, ובצניעות יתר יש אפילו טעם לחוסר בטחון והערכה עצמית. באנגלית קצת יותר קל לי, אולי בגלל ש – "Novel" היא מילה הרבה יותר מוצלחת מ"חדשנית", ואולי גם בגלל שכתיבה בשפה אחרת מקלפת אותך מכל הקליפות שעוטפות אותך, החל באישיות וכלה במגדר.

ינואר 26, 2010