געגוע

קראתי איזה ספר לאחרונה. שום דבר משמעותי לדווח, היו בו הרבה קלישאות על געגועים לארץ של מהגר ישראלי בארהב. עם האישה שמנסה נורא להתערבב ובסוף מוצאת את עצמה בקהילת הנשים הישראליות הטיפוסית והילדה שנהיית אמריקאית ומסרבת לדבר בעברית (החלק הזה הרגיז אותי במיוחד, כאילו שילדים אמריקאים הם מין פלקט שטוח). לרוב אני מתעצבנת מספרים כאלה, כי הם פורטים על איזה מיתר לא משומש ויותר משהם מייצרים איזו מלודיה, הם חורקים כמו צירים של דלת שמזמן לא שומנו. לא צפיתי את הזוית הזאת כשהתחלתי לקרוא, וכשהגעתי אליה, כבר היה מאוחר.

בכל זאת היה איזה משפט שנשאר קצת (עיין ערך – גם תרנגולת עיוורת מוצאת מידי פעם גרגר וגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום) – הגעגוע "לרדת למטה", בכפכפי אצבע ובגדים מרושלים, לשבת על ספסל ברעש והלכלוך של העיר הגדולה ולפטפט עם מישהו. לפטפט מהלב. עדיין לא מצאתי לזה תחליף.

בשנים האחרונות (מינוס קורונה) אני נהנית לנסוע לכנסים בעיקר כדי לפגוש ישראלים. מי שרואה אותנו מהצד רואה לרוב חבורה שמתפקעת מצחוק על איזה קשקוש כזה או אחר. חלק מהאנשים מבוגרים הרבה יותר ממני, מיעוטם נשים, חלקם מגיעים מישראל, חלקם כמוני, כבר שנים ארוכות מחוצה לה, אבל הישראליות חוצה גבולות. יש את החוקר שמידי פעם פולט בעברית איזה אישה קשה את, והשני ששואל אם כבר התחתנתי. ויש את אלה שפורשים ידיים רחבות לחיבוק שעדיין מפתיע אותי. יש איזה מוד שאני מרשה לעצמי רק איתם ועם פ' ואולי עם עוד כמה חברים קרובים, אבל זה לא שם, זמין, בספסל למטה, ואל זה אני קצת מתגעגעת.  

דברים מופלאים

הרבה דברים מופלאים קורים בזמן שאנחנו עובדים. למשל, מישהו מאכיל או מחליף חיתול לקטנה. המישהו הזה הוא סבתא. איזה דבר מופלא זה סבתות? לפעמים הקטנה ישנה וסבתא משתעממת ולכן היא גם מבשלת אוכל. מידי פעם פ' ואני יורדים למטה לגנוב חיבוק קצרצר ומוצאים את סבתא רוקדת עם האוגרת הקטנה (ככה התחלנו לקרוא לה מאז שצימחה לחיים אימתניות שבהן היא מסתירה אלוהים-יודע-מה). לפעמים אנחנו יורדים למטה כי הריחות מפתים מידי. אחר כך מגיעה המשמרת שלי ואז המשמרת של פ'. בדרך כלל יש לי חמש או שש שעות עבודה ביום ואם צריך אז עוד שעתיים שלוש בלילה, כשפ' נרדם והקטנה צונחת לשנת הלילה שלה ואני הופכת לינשוף עירני. אני יודעת שרוב ההורים מתלוננים שהילדים שלהם לא ישנים, אבל אנחנו דווקא מוטרדים מהשאלה ההפוכה, האם להעיר אותה לאכול אחרי שהיא ישנה כל כך הרבה. לפעמים היא ישנה גם שבע שעות ברצף בלילה ואז, בשתיים וחצי לפנות בוקר, כשאני עדיין עירנית לגמרי אני מוצאת את עצמי ניגשת אליה שוב ושוב לראות אם כבר הואילה בטובה להתעורר ולאכול. בין לבין אני משתדלת להזכיר לעצמי שילדים שישנים בנחת זה דבר מופלא.

מתישהו לפני הלידה נרשמנו לפעוטון. הקורונה עוד לא הילכה אימים וליטל דיד וי נו קנואו על ההעדפות העתידיות שלנו. חשבנו שבגיל חודשיים או שלושה כבר נרגיש בנוח לשלוח אותה לזרועותיהן של מטפלות וגננות. כשהיא הגיעה לגיל חודשיים כבר הבנו עד כמה זה מגוחך – עבורנו. עד כמה אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו לשים את האוגרת הקטנטנה הזאת במבטחם של אחרים. אבל היה גם משהו אחר שהתחוור לנו באותה השעה – כמה פריבלגים אנחנו, עם סבתא ועם עבודות שמאפשרות לנו גמישות וחופש, וכמה שזה לא ברור מאליו שאנחנו יכולים להחליט להשאיר את הילדה איתנו עד שנרגיש מוכנים. וגם – כמה זה נפלא שחיכינו עד עכשיו כשדאגות החיים הלאה מאיתנו.

זה כל כך הרבה פחות שעות עבודה בהשוואה לקודם, וגם הרבה פחות שעות שינה, אבל זה עדיין לא מטריד אותי במיוחד. בשעות שאני עם הקטנה, אני יכולה לדחוף עוד זמן עבודה או מייל פה ושם, אבל אני מסרבת לעשות זאת. ויתרתי על המון דברים שהתעקשתי עליהם קודם ושום דבר נורא לא קרה. המציאות החדשה הכריחה אותי להיות יעילה יותר, לסנן מטלות לא חשובות, להגיד "לא" לעיתים יותר קרובות, ואפילו לעשות משהו שהיית צריכה לעשות מזמן – להעסיק מנהלת מעבדה שאליה אני מעבירה עכשיו את רוב המטלות שביזבזו את זמני קודם. לא ברור לי למה לא עשיתי את זה עד עכשיו, היה לי את הכסף, אבל איכשהו רק עכשיו הצלחתי לשחרר. גם מנהלות מעבדה זה דבר מופלא.

הבוקר, בזמן שהשגיחה על הקטנה, סבתא החליטה להכין לביבות, לערוך את השולחן, לקשט אותו בקישוטי חג, ולהוסיף חנוכיה ונרות ומטבעות שוקולד. כשירדנו למטה בשש, הגישה לנו תינוקת חייכנית וישנונית ואמרה שלום וביי. סבתות זה באמת דבר מופלא. גם פריבילגיות. לי מעולם לא היו, לא פריבלגיות וגם לא סבים, וצר לי שלילדה שלי תהיה רק סבתא אחת. גם לפ' לא היו פריבליגיות ושנינו תוהים לפעמים איזה בן אדם האוגרת תצמח להיות מחיים ששונים כל כך מהותית מאלה שהיו לנו בילדותנו. הסבתא, בכל מקרה, אמנם אחת, אבל כזאת סופר סבתא ששווה ארבע סבתות רגילות לפחות.

שמרי נפשך מן הדומם, מן המחכה

הייתי אולי בת חמש או שש. חזרנו הביתה מהיכנשהו, אולי מדודה שלי. זאת היתה שעת צהריים מאוחרת, קיץ, יום שבת, שכונה לא מרוחקת מהבית, חצץ במקום מדרכה, בתי שכנים מוכרים. בתמונה צועדים ביחד לפחות כמה אנשים – אני בת החמש, אמא שלי בודאות ולפחות שתי אחיות, אולי גם אנשים נוספים. אני שמה לב שכולם נושאים משהו, תיק או שקית ואני מבקשת גם, ממש מתעקשת. אמא שלי לוקחת את הארנק שלה, מניחה בתוך שקית ניילון ונותנת לי ביד. אני מרוצה. עכשיו גם לי יש שקית ביד. אבל השקית גדולה ואני נמוכה ועם כל צעד היא משתפשפת במדרכה, עד שהחצץ פוער בה חור. כשאנחנו מגיעים הביתה אמא מגלה שהשקית שנתנה לי ריקה. אני לא זוכרת את ההמשך, אולי פנים מוטרדות, מישהו בודאות נשלח לחפש את הארנק. לא זוכרת אם הוא נמצא בסופו של דבר או לא או אם היה בו משהו חשוב. לא זוכרת אם כעסו עלי או אמרו לי לא נורא, לא קרה שום דבר, או כעסו על עצמם שנתנו אחריות גדולה בידיים של ילדה כל כך קטנה. אבל אני זוכרת את התחושה. עוד לא היה לה שם של ממש אבל התביישתי בהתעקשות שלי, הרגשתי תינוקת, הרגשתי שאיכזבתי מישהו. זה אולי הזכרון הכי מוקדם שלי של אשמה.

שלא כמו אפיזודות אשמה חולפות, הורות היא תחושת אשמה קבועה שנוגעת בכל נים של היום. בהתחלה זה היה ההנקה שלא צלחה, אחר כך ההחלטה להפסיק את השאיבות, או אם הנחתי אותה בעריסה כשהיא ערה במקום לשחק איתה ולדבר אליה, או אם החיתול רטוב מידי ומזכיר לי ששכחתי להחליף אותו בהאכלה הקודמת, או אם אני מוותרת על המנשא כי כואב לי הגב למרות שהיא שמחה להישאר בתוכו. פעם אחת היו אצלנו חברים והיא היתה עלי בתוך מנשא, ופתאום נתקפה אי שקט. ניסיתי להרגיע אותה עד שהחברה אמרה – נראה לי שהיא רעבה – והצביעה על כמה סימנים שלגמרי פיספסתי. אין מצב שהיא רעבה, אני זוכרת שעניתי, היא רק אכלה, אבל בכל זאת ניסיתי והפיצפונת היתה רעבה להחריד, וכל הזמן שהאכלתי אותה חשבתי לעצמי איך פיספסתי את זה? איך מישהו שראה אותה בפעם הראשונה זיהה שהיא רעבה ואני לא?

לא רק אירועים מתויגים עם אשמה. גם חפצים מסוימים נראים כמו אשמה, הכסא נדנדה למשל, על כל מגוון כפתוריו שמערסלים ומנגנים. בקבוק שמבקש לדמות פטמת שד, מסך טלפון שמסיח את דעתי לרגע כשאני איתה, קרע תמונה בחלון של סבתא הולכת איתה בעגלה לאורך ורוחב הרחוב כשאני באמצע שיחת זום. מה הדבר הבא בתור – טבלט? הכניסה לפעוטון? כולם מחכים לי בסבלנות, יודעים שלא אפסח עליהם.

רוב הזמן אני יודעת שזה בסדר. זה חלק מהעניין. לפעמים אני אפספס, לפעמים אני אתעצל, לפעמים אני אהיה מוסחת. שתחושת האשמה הזאת נפוצה, שאני לא המצאתי אותה, שכולם מרגישים ככה, שזה לא אומר שאני אמא גרועה, שהיא תגדל בסדר גמור גם אם היא לא תקבל מאה אחוז מתשומת הלב שלי, ושאני עדיין אותה הבת אדם שהייתי לפני שהיא הגיעה לעולם ומילאה בו כל חלל פנוי ולא פנוי, רק שעכשיו יש לי הרבה פחות זמן לעשות את כל הדברים שאני רוצה או צריכה לעשות. כל זה ועדיין, התחושה הזאת מזדחלת מתחת לעור כמו גנב בלילה והמקסימום שאני יכולה לעשות זה לטאטא אותה החוצה אחרי שכבר ליכלכה לי את הבפנים.

בשבת האחרונה הייתי אצל קאתי. היא מופקדת על לתקן לי את השרירים המקולקלים. הורות היא הרבה דברים, אבל אף אחד לא סיפר לי שהיא (גם) שרירים תפוסים וגב כואב, בערך כל הזמן. לפעמים אנחנו מפטפטות בזמן שהיא נועצת אצבעות נחושות מתחת לשכמות שלי. בפעם האחרונה היא אמרה משהו על טלפונים ואיך שהיא נפטרה מהטלפון החכם שלה אחרי ששמה לב שאנשים מגיבים בגוף כשהיא מוסחת על ידי הטלפון שלה. אמרתי משהו על טלפונים ותינוקות והיא ענתה שזה מסובך כי תינוקות צריכים לדעת שהם עיקר תשומת הלב כי הם באמת העיקר כשמאכילים אותם או רוחצים אותם, אבל שהם גם צריכים ללמוד שהם לא מרכז היקום וגם שלהורים שלהם יש צרכים. זו היתה אמירה פשוטה, כמעט בנאלית, אבל באותו הזמן, גם משמעותית מאוד, מסוג הדברים שנשמעים מובנים מאליהם אבל רק כשהם נאמרים בקול, פתאום מתחוור שהם מעולם לא נשקלו.

אבל בלילה אני חולם עוד בספרדית

לפני כמה זמן פ' ביקש ממני להדפיס תמונות שצילם בבית החולים ושלח לי קישור לתמונות בטלפון שלו. קצת הפתיע אותי שהוא צילם דברים שלא זכרתי שקרו. נגיד אחרי הניתוח לא זכרתי אם הביאו לי את התינוקת או לא, אבל יש תמונות שאומרות שכן, מהרבה זוויות שבכולן אני נראית עירנית למרות שבזיכרוני ישנתי את כל הלידה. אבל אז המשכתי עוד אחורה והיו שם תמונות מדיסנילנד ויוניברסל. נסענו לשם קצת לפני שהתחיל טירוף הקורונה וממש בתחילת ההריון. הסתובבנו עם זוג חברים רק כדי לגלות שאני לא יכולה לעלות על רוב המתקנים. אני עודדתי אותם לעלות בלעדי והם עודדו אותי לרבוץ ביחד איתם על הדשא. לא באמת היה איכפת להם, הם פשוט שמחו לראות אותנו ומזג האויר היה מושלם, ונראינו שמחים ולאף אחד בתמונות לא היתה מסכה. כמה ימים אחר כך כבר סגרו את הפארק. והיו תמונות מכנס וסתם תמונות בבית ואז סדרה תמונות של רחובות. המחשבה הראשונה שהיתה לי – איזה רחובות מכוערים ומוזנחים ומה בדיוק פ' ניסה לצלם. היו שם כמה צילומי חתולים, צינורות מיזוג ערומים, מיכל מחזור וסביבו פזורים ערימות בקבוקים ושקיות, רכבות בניינים אפורים מהסוג שאין כאן. לרגע חשבתי שאלו תמונות שפ' צילם בויאטנם, כשנסע לכנס, אבל משהו בהם נראה מוכר. ואז פתאום זה היכה בי – זו תל אביב. 

כשפ' הגיע לתל אביב בפעם הראשונה הוא אמר שהיא נראית כמו שהוא היה מדמיין את קאבול באפגניסטן. אני זוכרת שקצת נעלבתי בשביל תל אביב. אחרי 13 או 14 שנה היה נדמה לי שאני מכירה כל פינה בעיר. היא היתה העיר הנהדרת בעולם עם הפינות האותנטיות, המדויקות כל כך שהיו שלי. מעולם לא ראיתי את הכיעור. כדי לתת תוקף לפסיקה שלו הוא הצביע על בנייני הרכבת הכעורים, האשפה ברחובות, צנורות החשמל והאינסלטציה החשופים על קירות הבתים, והבניה האקראית (פעם אחת נסענו בואדי ערה והוא שאל על כל הבתים החצי בנויים בכפרים הערביים ועניתי שככה זה אצלם והוא חשב שזו הערה גזענית נורא ומאז לא הפסיק להצביע על מבנים חצי עשויים, שאריות חצץ וחומרי בניה בתל אביב). פ' נורא אוהב את תל אביב ומאז הספקנו לחזור אליה כמה פעמים, אבל מעולם לא הסכים לשנות את דעתו על היותה מכוערת.

אמריקה נורא סינתטית ביופי שלה, במיוחד אם לא גרים בעיר גדולה, הרחובות סימטרים וירוקים. הכבישים רחבים וחלקים, החצרות אחידות, אין אשפה, אין צנרת בוטה או מדרכות שבורות או ערימות אופניים דחוקות לגדר אקראית. בהתחלה לא רואים את זה, או אולי רואים חיים בורגנים מזויפים הדוקים מידי, אחר כך מתרגלים לזה. העין מורגלת בסימטריה ומתחילה למצמץ כשהנוף סוטה מהמצופה.  

יצא לי לקרוא כמב פוסטים על תל אביב לאחרונה. בכולם היו ציוני מקום שכבר לא הכרתי. בתי קפה שכולם יודעים עליהם ואני כבר לא, מפגש רחובות שאולי ידעתי את שמם פעם ואיפה הם ממוקמים בזכרון הגלובלי של ערים אורבניות ועכשיו אני בקושי זוכרת. והמחשבות האלו עוברות לי בראש באמצע הלילה, כשאני מאכילה תינוקת חצי רדומה ומדברת אליה מילמולים כאלה של הורים ומגלה, ששוב פעם, אני מדברת אליה באנגלית.

לגעת במשהו קצת מושלם

לפני שש עשרה או שבע עשרה שנים היה לי חבר שקראו לו ערן. אני זוכרת ממנו מעט מאוד, בעיקר את העובדה שהיה מתוק מאוד. אפילו עכשיו ממרחק השנים, ועל אף שלא דיברתי איתו מעולם אחרי שנפרדנו, ליבי יוצא אליו. אני זוכרת ממנו אנקדוטות ספורות – הכרנו בחופשה בסיני, עוד כשהיה סיני וסטודנטים עניים נסעו באוטובוס לאילת ועמדו שעות במעבר הגבול למצריים וחצו אותו עם תרמיל על הגב ומעט כסף והבטחה לחופים קסומים וניתוק מהציווליזציה. נסעתי לסיני כמעט מידי שנה, אולי ארבע או חמש פעמים, עד הפיגוע ההוא שלאחריו סיני כבר לא היתה הבטחה גדולה, ובכל פעם חזרתי עם בחור אחר. גם בפעם הזאת צחקנו רוית – השותפה שלי אז לנסיעה – ואני שאני נוסעת להצטייד בבחור. עם ערן שברתי שיא מיוחד – היינו ביחד קצת יותר משנה. שנינו היינו סטודנטים לתואר ראשון, אני בתל אביב והוא באיזו מכללה עלומה. אני עדיין זוכרת את הדירה שלו, דירת שותפים במרכז תל אביב. זוכרת את הסנדויצ'ים שהיה מכין בבוקר, לחמניה רכה, שהיה מתעורר חצי שעה לפני הזמן כדי להפשיר, עם סלט ביצים שהייתי מתמוגגת עליו בהפסקה שבין השיעורים. הוא היה בן יחיד עם הורים שכירכרו סביבו ואחר כך כירכרו גם סביבי, והיה לו אופנוע שעליו היה מרכיב אותי לאוניברסיטה בבוקר. אני זוכרת שאהב אותי. נורא. הרבה יותר משאני אהבתי אותו. שהיו הרבה ציפיות סביב הקשר ההוא. ממנו, מהוריו. בדיעבד, הוא מצא את אהבת חייו ואני מצאתי המון שאלות והייתי צעירה מידי מכדי להכריע בהן אז נתתי לזמן לעשות את שלו, ועברה קצת פחות משנה עד שהגעתי למסקנה שהכל נהדר אבל לא בדיוק מה שאני רוצה. לא ממש ידעתי מה אני רוצה, אבל ידעתי שזה לא ערן.

מתישהו בספטמבר 2003 הצעתי לו הפסקה. נדמה לי שכבר ידעתי שאין לאן להמשיך אבל עוד לא היה לי אומץ לשבור לו את הלב. הוא לא היה צריך הפסקה, אבל הסכים. ככה זה נמשך שבוע או אולי שבועיים עד שהגיעה יום ההולדת שלו, ב-19 בספטמבר. נדמה לי שרגשות האשמה לא נתנו לי מנוח ולמרות שידעתי שזה רק עניין של זמן עד שניפרד רציתי שתהיה לו יום הולדת נעימה, אז נסעתי לדירה שלו כשלא היה בה, ומילאתי את החדר בבלונים ובמתנות והשארתי כרטיס ברכה. אני זוכרת שניפחתי המון בלונים, שזה לקח שעות ושכל הזמן הזה חשבתי לעצמי, אולי אני בכל זאת רוצה להישאר איתו? אולי זה יכול לעבוד? ולמה אני לא רוצה להישאר עם הבחור הזה שמוצלח וחכם ונהדר ויש לו לב מזהב ושאוהב אותי כל כך? בסוף נגמרו הבלונים והלכתי, לא יכולתי לחגוג איתו, וחשבתי שכל מה שעשיתי היה אולי מנחם, עדיף על כלום, אבל כשהוא חזר הביתה ומצא את הכל והתקשר אלי בקול סדוק, הבנתי שאולי היה עדיף לשחרר. בשיחה ההיא הוא התעקש שאני אחליט לאן הקשר שלנו הולך. אולי נדחה את השיחה למחר? שאלתי, אבל הוא לא רצה, אולי קיוה שהמחווה שלי הוא סימן חיובי לבאות, ואני זוכרת שנפגשנו, אולי אסף אותי מאנשהו, שישבנו ודיברנו ברכב או על מדרכה, לא רחוק מדירת השותפים שלי, ושהיה עדיין אור יום, ובסוף אמרתי לו, את מה שידעתי כבר מזמן – זה לא ילך, זה לא אתה זה אני, ובטח עוד כמה קלישאות ונשבר לי הלב מלשבור לו את הלב, אבל ידעתי שאין מוצא אחר, ושאולי נוכל להישאר ידידים? הוא לא היה מעוניין, הוא העדיף לחתוך ולהמשיך הלאה. אולי יום אחד – הוא בטח אמר, כשישקע האבק, אבל מעולם לא שמעתי ממנו שוב אחרי היום ההוא, והיתה בי מספיק הגינות לא להשמיע לו את עצמי.

בחודשים שבאו אחר כך הירהרתי בו מידי פעם אבל אף פעם לא הסתכלתי לאחור. אפילו קצת התביישתי בטבעיות שבה המשכתי הלאה כאילו השנה ההיא לא קרתה. המחשבה עליו ועל השנה הארוכה איתו תמיד קצת כיוצצו לי את הלב, אז כשקבענו את הזירוז ל-18 בספטמבר, תהיתי אם היקום יזכיר לי את היום הולדת ההיא. מבית החולים ביקשו מאיתנו להגיע בשבע וחצי בבוקר וקמנו מוקדם נורא, נדמה לי שעדיין היה חשוך אבל הרגשנו מאוד חגיגיים, שהנה היום זה סוף סוף יקרה. פ' הכין לי לאכול ארוחה אחרונה, את השילוש הקדוש שמתאים לכל שעה: טוסט עם חביתה, אבוקדו ועגבניה. בחוץ עלה לאט הבוקר ואני, שפתאום הבחנתי בתאריך, אמרתי לפ' שאין סיכוי שזה יקרה היום וסיפרתי לו את הסיפור על ערן ועל איך שבערך הדבר היחיד שאני זוכרת ממנו הוא התאריך שבו נולד, ושזה מחר, אז שיתכונן ליום ארוך, ושזה לא כל כך נורא כי מחר זה ראש השנה, שזה תאריך די נחמד להיוולד בו, ושאני רק מקווה שאף אחד לא ישבור לה הלב ביום ההולדת, על איזה מדרכה סתמית ליד אוניבריסטת תל אביב וימשיך הלאה כאילו כלום, כי היא לא איכזבה ונולדה עשרים דקות אחרי חצות, ועכשיו יום ההולדת של ערן תקוע איתי לנצח.   

טראומה זה כשלא מצילים אותך

"אז הוא הציל אותך?"
"מה?"
קולו של פרחיאן היה רחוק.
"החבר שלך. הוא הציל אותך."
"כן."
"אז זאת לא הטראומה. טראומה זה כשלא מצילים אותך."

[מתוך "האיש שמחק את העולם", עוזי וייל]

עוזי וייל הוא איש מוזר לקרוא, במיוחד כרגע, כשהשמיים החליפו את הקרקע, אבל אולי דווקא כתשובת מחץ לורטיגו, הורדתי את הספר האחרון שלו ביחד עם עוד שניים אחרים לטבלט שלי לפני הלידה. משום מה דמיינתי את עצמי מנסה לשרוף הרבה זמן בבית החולים והכנתי את עצמי לגרוע ביותר, אפילו את המחשב שלי הבאתי איתי – למקרה שיהיה לי קצת זמן לעבוד – הסברתי לפ' השואל. אבל הוא נשאר בתיק בדיוק באותו מנח ארבעה ימים מאוחר יותר כשחזרנו הביתה עם חבילה עטופה בצרור שמיכות. בפנטזיה ההיא שכבתי במיטה, או הסתובבתי במחלקה, משועממת, מחכה לדברים שיבואו וספר טוב היה נראה כמו הדבר שאני בטח אצטרך. זה לא קרה.

את הספר השלמתי ארבעה שבועות מאוחר יותר, במה שהפך להיות משמרת הלילה שלי, בין תשע בערב לשלוש בבוקר. גם אותה דמיינתי אחרת. דמיינתי למשל עיסוק בלתי פוסק בהאכלה והרגעה והחתלה. דמיינתי אותי קורסת בין לבין לשינה חטופה, אבל מי שהמציא את ההצעה "לישון כשהתינוק ישן" לא ידע על מה הוא מדבר. תמיד יש עוד בקבוקים לרחוץ, מטלית להרים מהרצפה, כסא להשיב למקומו, חתול נטוש. לפעמים יש גם ספר, עוגן. אולי גם דמיינתי חוסר אונים, אבל אף אחד מאלה לא קרה.

עוזי וייל, או האיש שהוא כתב עליו, הולך ומאבד את הזכרון שלו ומוצא רופא מפוקפק בלונדון שנותן לו כמוסות זכרון ושולח אותו לחפש את הטראומה ולמחוק אותה. לפני שהעניינים מסתבכים הוא באמת מחפש אותה, אבל טועה שוב ושוב. באחת הפעמים הוא נזכר בסיפור ההוא למעלה עם החבר הזה שלו שמציל אותו, אבל הדר' מתעקש שהוא במקום הלא נכון, הלאה, הוא אומר לו, טראומה זה כשלא מצילים אותך. והמשפט הזה נתקע לי בראש הרבה אחרי שסיימתי את הספר, אבל גם מה שנתקע לי בראש הוא העובדה שסיימתי ספר שלם מההתחלה ועד הסוף בארבעה שבועות שבהם קרה מעט מאוד ממה שדמיינתי וקרה הרבה יותר שלא הצלחתי לדמיין בכלל, והעובדה הזאת בפני עצמה – שהתחלתי וסיימתי ספר, מזכירה לי שהחיים עוד יכולים לשוב למסלולם, זה רק מסלול אחר.

קצת לפני הלידה לקחנו שיעורי הכנה והמדריכה ביקשה מאיתנו לשחק מין משחק כזה עם כרטיסיות על העדפות שונות הקשורות בלידה. בהתחלה היא ביקשה מאיתנו להפוך כרטיסיה אחת עם משהו שנהיה מוכנים להתפשר עליו. זה היה קל, היו שם הרבה דברים שלא היה לי איכפת מהם, או לא היתה לי העדפה ברורה לגביהם. אחר כך היא ביקשה שנהפוך עוד כרטיסיות, זה נהיה יותר מורכב כי היו דברים שנורא לא רציתי שיקרו, כמו שיכבלו אותי למליון צינורות ואני לא אוכל לנוע בחופשיות והיו דברים שפחדתי מהם נורא כמו כאב או זירוז או ניתוח קיסרי. והיתה עוד כרטיסיה שלא היה עוררין לגביה – תינוק בריא. לא היתה כרטיסיה עם "אמא בריאה". הפכתי את הכרטיסיות אחת אחרי השניה, גם את אלה שלא אהבתי, ולא בלי מרמור, אבל לא אמרתי שום דבר. לא אמרתי למשל שכל התערבות רפואית מובילה לעוד מליון ולכן עדיף להימנע מהראשונה, כי מה כבר ידעתי אז. גם לא אמרתי שחסרה כרטיסיה.

עד שבוע 41 לא קרה שום דבר. אחר כך קרו דברים, בקצב שבו מערכת הבריאות האמריקנית מכתיבה, ולא בהכרח בקצב הגוף האנושי וכל מה שחששתי ממנו קרה ועוד קצת, אבל בקצה של כל אותם דברים נולדה היצורה המשונה שגרה איתנו כבר ארבעה שבועות ולא דומה לאף אחד מאיתנו וששוכבת כרגע די בנחת בתוך מנשא ונושמת ושואפת לתוך החזה שלי. וצדקתי שכל התערבות מובילה למיליון אחרות, וגם טעיתי כי בסופו של דבר זה לא היה כל כך נורא, או לפחות – ככה עובד הזכרון שלנו ואין שום כמוסות שיכולות לתקן אותו – או לקלקל אותו – ובכלל, זה לא באמת טראומה אם בסוף מצילים אותך, בטח לא אם בין לבין גם הספקת לקרוא ספר שלם.

צנצנת עם מדוזה

פ' ואני הורים מאוד פונקציונאלים. יש לנו רשימות מסודרות עם מה צריך לקנות ולברר. הציוד הדרוש מוכן עד לפרטים הקטנים, אנחנו קוראים את הספרות המדעית ולא סומכים על מוצא פיהם של הרופאים ועושים (כלומר אני) את כל הבדיקות הנדרשות ומבררים את המשמעויות שלהן עם מקורות מוסמכים. יש לנו תכנית סדורה על איך נגדל את היצורה כשתגיע. פינינו את הלו"ז לסמסטר שלם. סילקנו הוראה מהדרך והזהרנו סטודנטים וקולגות מזמינות מופחתת. זה היה יותר פשוט במקרה שלי, וקצת פחות במקרה של פ'. גם בשנת 2020 אבות צריכים להתעקש על חופשת לידה. אבל היתה לנו תכנית ואף אחד לא תפס אותנו בלתי מוכנים והגבנו מיד ולעניין עד שנתקבלו כל טענותינו. בהליכות הליליות שלנו אנחנו מסמלצים כל מיני מצבים, איזה מין חיים אנחנו רוצים עבור הילדה שלנו. בהליכה האחרונה ניסינו למשל לחשוב על כל ההתנהגויות מוטות-מגדר בחיינו. את רוב מטלות הבית אנחנו מחלקים ביננו אבל האם ההחלוקה היא סטריאוטיפית? לא ממש, אני מכניסה את הכלים למדיח, פ' מוציא. פ' אחראי על הכביסה, אני על רוב החשבונות השוטפים, אבל פ' הוא גם זה שמטפל במשכנתא ובמיסים (כלומר אוסף את המסמכים ושולח לרואת חשבון), ונגיד, כשאנחנו נוסעים מחוץ לעיר, פ' עדיין נוהג יותר ממני. אז איך אנחנו מצמצמים או אולי מאזנים את החלוקות האלו? כי לומר דברים זה נחמד, אבל להוות דוגמא זה יותר משמעותי.

אתמול הכנו תכנית לידה. גיגלנו את מה שלא ידענו ומילאנו רשימת הוראות ארוכה. ממה להימנע, מתי להתייעץ איתנו, מה רצוי ומה לא רצוי. מי מוזמן לחדר הלידה ואיזה תאורה כדאי שתהיה שם. הקו המנחה שלי הוא מינימום, מינימום אנשים ואור ורעש והתערבות רפואית, חוץ מסמי אלחוש. את אלה אני מקבלת בברכה, אין לי עניין בחקירות פנימיות על איך כאב מרגיש. הכנו רשימת שאלות לרופאה והתחלנו לקחת שיעורי הכנה ללידה, בזום, שזה דבר נפלא, כי מידי פעם אנחנו יכולים לסגור את הוידאו ולהתפוצץ מצחוק, למשל, כשהמדריכה אומרת ש-nesting זה אחד מהסימנים שהלידה קרובה.

אנחנו מסונכרנים היטב בלהדוף עצות לא מוזמנות. יש הרבה כאלה מסביב, ואני לא רוצה אפילו לדמיין איך כל זה היה נראה אם היינו גרים בישראל. המון כוונות טובות ומעט מאוד הקשבה פעילה. קולגה אחת שלחה לנו מייל עם המלצה על הרופא שלה. הייתי כבר בחודש חמישי, אבל זה לא שינה לה במיוחד. כשעניתי תודה מנומסת היא שלחה עוד מייל, ממשיכה להפליג בשבחי הרופא. ג'יזס, מה לא הבנת? פ' ואני שאלנו זה את זו. בשום שלב היא לא טרחה לשאול אם אני מעוניינת ברופא או רופאה. למעשה, היה מרכז רפואי אחד שפסלתי בדיוק בגלל הסיבה הזאת, רוב הרופאים בקבוצת הרופאים היו גברים. אני מתקשה להבין למה גברים נדחפים למקצוע הזה ולמה שאני ארצה לדון בתלאות ההריון שלי עם אחד מהם. בקבוצת הרופאים שאני מטופלת בה יש בעיקר רופאות, לא כולן מבריקות אבל יש להן יותר קרדיט מלשני הרופאים הגברים בקבוצה. כשתיארתי לאחד מהם כאב מסוים והוא אמר לי שאין מה לעשות חוץ מ- to put up with it, נשארתי עם גבה מורמת לשלוש שעות לפחות. אולי גם הייתי מתעצבנת לשמוע את זה מאחת הרופאות, אבל למסכן לא היה סיכוי להגיד דבר כזה ולצאת מזה בשלום.

אבל רגע, שאלתי את פ' אתמול, עם כל הפרקטיקה הזאת, אתה מתרגש? לא במיוחד, ענה. זה עדיין מרגיש כמו משהו נורא היפוטתי. לי זה מרגיש קצת פחות היפוטתי עם הבטן הזאת שהולכת לפני ושלל התופעות שהיא מביאה איתה, אבל גם התשובה שלי זהה. אני אפילו לא מצליחה לחשוש יותר מידי מהלידה עצמה. כשפ' מניח יד על הבטן שלי ומרגיש את היצורה הקטנה מתהפכת ונמתחת, זה מוזר ומופלא, אבל מרגיש כמעט כמו להסתכל בצנצנת אלכוהול עם מדוזה בתוכה, או לבהות בציור מרהיב. כל זה עדיין לא מיתרגם למחשבה שעוד קצת והיצורה הקטנה הזאת תצא החוצה לעולם שהכנו בשבילה. בינתיים לפחות, היא יצור מרהיב מאוד ובעיקר מתוחכם נורא עם רשתות הפרקטיקה שנפרשות לכבודה.

אני והמדיה

אז קיבלתי איזה גרנט והקולג' רצה להוציא פרס רליס. הם נורא אוהבים להוציא הודעות לעיתונות, אני קצת פחות מחבבת את העניין, במיוחד עיתונות שמנסה לתווך מדע לציבור הרחב, אז בדרך כלל אני מתעלמת מהם. זה לא תמיד לטובתי, יש אנשים שיודעים להשתמש בכלים האלה היטב, הם מיטיבים לחייך למצלמה, הם אומרים את כל הדברים הנכונים, עונים לכל כתב שמנחית שאלות בתיבת המייל שלהם וקופצים על כל הזדמנות להשתתף בפודקאסט, תכניות טלויזיה, סרטון קצר על פועלם, ראיון רדיו ואחרים. לאחרונה אפילו שמעתי פרסומת ברדיו באמצע שיר ביוטיוב, של לא אחרת מאשר המנחה בפוסטדוק. פ' ואני החלפנו מבט המום ואז פרצנו בצחוק. יש כמה אנשים שהלכו רחוק מידי. יש כאן הרבה מאלה, גם אנשים כאלה וגם הזדמנויות כאלו. אוניברסיטאות בארה"ב הן עסק כלכלי לכל דבר ויש מאחוריהן מכונה תקשורתית משומנת שעובדת מסביב לשעון. הם מעסיקים עיתונאים פרילנסרים שתפקידם לרחרח אחרי הגרנט היוקרתי או המאמר שיהיו הקליק בייט הבא ושמהם הם יכולים לגזור משמעויות נסתרות, גם אם בניגוד לכל הגיון מדעי.

אבל לא רק את חוסר הדיוק אני מתעבת, אלא גם, ואולי בעיקר, את השימוש הציני בהישגים של אחרים. ההתרברבות הריקה. כשאני מבקשת מהקולג' שישלמו עבור פתרונות בחינה אונליין, הם מתעלמים ממני או ממציאים תירוצים, כשקולגות מתלוננים שאין מספיק מיקרוסקופים ללמד במעבדות, הם נמוגים אל האופק, אבל כשהם רוצים להתרברב בהישגים שלי, הם יודעים יפה לשלוח אחרי את עדת העיתונאים שלהם. לא כל הקולגות שלי רואים את הציניות, וחלקם רואים ועוצמים עיניים, אבל אני, איך לומר, נולדתי למשפחה שפיתחה מומחיות בעניין. מידי פעם הייתי צריכה להדוף שמועות מקרובים רחוקים על מיני הישגים מופרכים שמישהו ממשפחתי רשם לזכותי בעוד איזה מונולוג חסר אחריות. במפגשים משפחתיים אף אחד לא טרח לשאול אותי למעשיי. בימים שעוד הייתי חוזרת מידי פעם מהאוניברסיטה הביתה היו שואלים אותי – אז את בשנה שניה ראשונה שלישית? תואר ראשון? דוקטורט? היה קשה לעקוב, מסתבר. אף פעם לא באמת הקשיבו לתשובה כי שבועיים אחרי זה היו שוב שואלים ברבע עניין – אז מה זה בדיוק התואר הזה? זה תואר שני? שלישי? לפעמים היה נדמה לי שמנסים להבין את הפרטים הבסיסייים רק כדי שאפשר יהיה לעשות בהם שימוש מאוחר יותר, דרך להתרברב על חשבון הישגיו של מישהו אחר, ובמחיר די כבד – במחיר האמת. זכורה לי פעם אחת שפגשתי את החברה החדשה של אחי. אז את לומדת וטרינריה? ההיא פצחה בשיחה ידידותית. מסכנה, חשבתי לעצמי, והוספתי ביובש, לא, זה לא מה שאני לומדת. נשמע קצת לא קשור, אבל איכשהו שני העניינים האלה יושבים אצלי באותו חדר מלא כאוס.

עיתונאים פרילנסרים מצוותים אצלנו כמעט לכל מחלקה, כבר היה לי עניין עם אחד או שניים ובמקום להתעצבן מאיך שהם הופכים כל עובדה מדעית לאוסף רנדומי של תגליות פופוליסטיות הפסקתי לדבר איתם. אז כשאחד כזה, צ'אק, שולח לי מייל על הגרנט שלי, אני מנסה בהתחלה להתעלם. קצת יחסי ציבור זה לא רע, מעיר פ'. אבל אני יודעת שגם הוא מתעב אותם. וגם – שהוא צודק. אני לא יכולה לגמרי להתעלם מחוקי המשחק גם אם הם לא לרוחי, אז במייל השני אני מתעלמת מבקשתו של צ'אק להיפגש, ובמקום זה שולחת לו פרטים טכניים יבשים – זה הגרנט, הנה התקציר, זה אתר המעבדה שלי. בהצלחה בתחקיר. אחרי כמה ימים הוא שולח לי את הכתבה. הוא גזר חלקים מהתקציר והציג אותם כציטוטים שלי, שילב ביניהם פרטים מפורמולה ידועה מראש של כתבה, הוסיף כמה קישורים מהקרן המממנת, מהאתר וסגר עניין. לא רק שהיה מדויק, זה נשמע כאילו הוא ממש ראיין אותי, ושהצלחתי למצוא את כל המילים הנכונות לומר בכל המקומות הנכונים. וואו, אמרתי לפ', הם טובים! קצת בתיעוב וגם קצת בהערכה. נראה טוב, אמרתי לצ'אק. וגם אני סגרתי עניין – גיליתי איך לדבר עם עיתונאים.

בשיעור מולדת על הקיר תמונה

לפעמים אני מוצאת את עצמי מהרהרת באמירות ששמעתי בחיי ממורים. חלקם השפיעו עלי עמוקות בדרכים שאני מגלה רק בדיעבד.

דן היה המורה לאנגלית בתיכון, הוא היה מין ענק עדין שדיבר תערובת של אמריקאית ועברית והיה תמים באופן שכאב לי פיזית. הוא נהג לומר "honesty is the best policy" ולהשאיר אותנו לבד במבחנים, שאז הלב שלי היה מתכווץ מבושה ומצער כשכולם היו מעתיקים. תמיד היתה לי חולשה לאופטימיים ונותני אמון, אבל הכיווץ ההוא מאז הבטיח שגדלתי להיות מורה שלא בונה על אמון ולא משאירה פתח לטעויות. לא יכולתי לסבול את המחשבה שתהיה תלמידה שתתכווץ מצער כשהפרקטיקות שלי יושמו ללעג. לא היה לי קל בשיעורי אנגלית, שפה שניה אף פעם לא באה לי בקלות. בבית דיברו מרוקאית וצרפתית ועברית ואני נצמדתי לעברית כאילו היתה הטיטאניק ולא ספגתי דבר מהמלל האחר. פעם אחת, כמעט כבדרך אגב, אמר לי דן שהוא חושב שיש לי יכולת הפשטה מופלאה. אני לא חושבת שהבנתי אותו לעומק אז, הוא אמר בעברית-אנגלית המגומגמת שלו שאני יכולה לקחת רעיון מורכב ולפרק אותו למבנים פשוטים ושאני עושה את זה בקלות. נדמה לי שאמרתי תודה, אולי לא ראיתי בזה מחמאה כל כך גדולה בתיכון, אבל היום, בכל פעם שאני מקבלת פידבק על גרנט או מאמר עם מישהו אנונימי שאומר – "this is so well written", אני נזכרת באמירה של דן ומבינה שזו לא השפה השניה שלפתע פיצחתי, אלא אותו גרעין ישן של היכולת להנגיש רעיון מורכב.

אחד אחר היה מורה להיסטוריה ואזרחות (עד היום נראה לי מופרך שחיברו את המקצועות האלו יחדיו). אני לא זוכרת את השם שלו, רק שהוא היה אבא של יוסי ושפעם אחת הוא סטר ליוסי בפני כל הכיתה. בשנות התשעים עוד עשו דברים כאלה. אבא של יוסי נכנס אלינו פעם אחת בשעה שאינה שלו ואפשר לנו את מה שקראנו לו אז "שעה חופשית", כל עוד נהיה בשקט. אני ישבתי בשורה הראשונה ואבא של יוסי התחיל לפטפט איתי על תוכניותיי לעתיד. אמרתי לו שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה או קרימינולוגיה. למה לא רפואה או משפטים, שאל? מקצועות שלפי דעתו היו יוקרתיים יותר והתאימו לפרופיל שלי. לא ידעתי למה, הייתי תיכונסיטית, קראתי ספרים על ביון וחשבתי שפסיכולוגיה זה מגניב. הוא טען שהאמא המרוקאית רוצה שהבן שלה יהיה מורה והאמא האשכנזיה רוצה שהבן שלה יהיה רופא. הוא היה מזרחי בעצמו. אני זוכרת שקצת נעלבתי, הוא רמז שאני מכוונת לבינוניות, ולא הייתי בינונית אז לא הלכתי ללמוד פסיכולוגיה.

יעל היתה מורה לביולוגיה מהסוג הדתי-מתנחל. לא שייכתי אותה לקבוצה הזו אז, הייתי בבית ספר דתי והמורות היו דתיות, היא התאימה לנוף. בשנה האחרונה לתיכון הגשתי את עבודות הביוטופ שלי, זכור לי שהיא מאוד חיבבה אותי ואמרה שזו העבודה הכי טובה שהיא ראתה. מתישהו לקראת הסוף אמרתי לה שפיברקתי חצי מהביוטופ, שהיו ימים שלא התחשק לי לצאת מהבית והמצאתי טמפרטורות ואחוזי לחות וכיסוי שטח ושלא באמת מדדתי שום דבר מאלה. היא אפילו לא עיפעפה, ורק אמרה שצריך שכל גם בשביל להמציא ביוטופ. אני זוכרת שהתגובה שלה מילאה אותי בתערובת משונה של הקלה ובושה וגאווה. שיקרתי, ולשקר שלי לא היו השלכות כי הייתי חכמה מספיק לכסות אותו, וחכמה מספיק בשביל להיסלח, אבל לא יכולתי לשאת אותו ובסתר ליבי רציתי להיענש בגללו, אבל לא נענשתי ולא ידעתי מה לעשות או להסיק מהסיפור. אני לא יודעת אם היא התחבטה בשאלה מאוחר יותר והחליטה לא לעשות דבר, הייתי התלמידה הכי טובה שלה ואולי היא לא רצתה לתת לעובדות לבלבל אותה. אני רציתי לוודא שהיא יודעת שאני לא חכמה כמו שהיא חושבת, אבל היא הסיקה שאני יותר חכמה ממה שהיא חשבה והכיווץ הזה בלב אף פעם לא השתחרר.

היו עוד הרבה, ואני רוצה לכתוב אותם כאן כדי לזכור אותם, גם אם אף פעם לא באמת שכחתי.

מצעד הפזמונים

המאורעות האחרונים ומותו של ג'ורג פלויד מטרידים, אבל הם לא יוצאי דופן בנוף הגזעני של ארה"ב. ואם לא די בבחילה שמעוררת הצפיה בחדשות, מצטרפת אליה בחילה חדשה – מתרבות ההכרזות באקדמיה, שאם לא היתה המציאות, בטח היתה נכתבת על ידי קפקא או סארמאגו.

בהתחלה נשיא האוניברסיטה כתב מייל ובו הביע את סלידתו מהאירועים האחרונים. קראתי אותו ברגשות מעורבים. לא להגיד כלום זו אמירה אבל גם להגיד משהו שהוא כלום הוא אמירה. אני מנחשת איך כל זה התפתח – כבר היו אירועים כאלה בעבר, הנשיא לא אמר שום דבר, המוחים התחילו לתהות למה הנשיא לא אומר שום דבר ואם זה אומר שלא איכפת לו, ואז בסיפורים כמו בסיפורים הזעם החברתי הופנה לגורם שלישי – האוניברסיטה, אז כשמשהו כזה קורה שוב, מישהו ביחסי ציבור אומר לנשיא, הי, אתה חייב להגיד משהו אחרת יחשבו שלא איכפת לך ואז הנשיא, שאולי באמת ובתמים מוטרד מהאירועים, משרבט משהו ומפיץ את זה לארבעים אלף ומשהו העובדים והסטודנטים. ואז מתחיל המצעד.

הדיקאן רואה את זה, וחושב לעצמו רגע גם אני חייב להגיד משהו אחרת יחשבו שלא איכפת לי, ואחריו גם ראש המחלקה שמשתף את דברי הנשיא והדיקאן. עוגה בחושה וסרת טעם של כלום. והמצעד ממשיך לאורך שרשרת המזון, ראש הועדה לכלום ושום דבר גם מרגישה צורך לחלוק את מחשבותיה, ואחריה שורה של אנשים שיורים קלישאות בכל הכיוונים. זה נורא! גם אני גרתי במינוסטה! אסור לנו להרשות שזה יקרה! אנחנו חייבים לומר בקול תקיף וברור שאנחנו נגד! איך? זאת כבר שאלה לסיפור אחר. והאמת שבא לי להקיא על כולם, הם משלמים מס שפתיים בצורה של מייל רגשני ומרגישים שהם שילמו את חובם לחברה, ועכשיו הם יכולים לחזור בנחת לחיים הבורגנים שלהם ולספר לעצמם שהם מהטובים.

ויש את המדיה החברתית, בטוויטר שלי אני רואה קולגות ובפייסבוק חברים ומשפחה. בשניהם אני מדברת ביחס הפוך לכמות הפטפטת שאני צופה בה. עשרות שיתופים של סרטונים והוגי דעות מטעם עצמם מתפרסמים מידי שעה. לכולם יש דיעה והיא מתומצתת בחמש עשרה מילים נבובות. הסלידה שלי ממדיה חברתית העמיקה לתהומות שאין לתאר. לפעמים אני צריכה לסגור את העמוד כדי לא לחשוב רעות על אנשים שאני מחבבת. ולחשוב שרק לפני חמש או עשר שנים הייתי חלק מהאנשים האלו וחלקתי איתם את המחשבה שיש ערך בלצעוק את עצמך לדעת.

כל זה גרם לי להיזכר בתהילה של עגנון, סיפור שאני מהרהרת בו לעיתים קרובות, על חשיבותן של מילים, על ערכם של תמצות ודיוק ועל פסולת מילולית והנזק הגלום בה. אם אנשים היו עושים רק מאית מכמות המלל המיותר שהם מפיצים, העולם היה מקום כל כך הרבה יותר טוב.