We lived alone my house and I

לפני כמה זמן גיליתי זמרת בשם קוני קונברס. יש לה כמה הקלטות ביתיות משנות השבעים שזכו לעדנה אחרי מותה. יש לי בלב פינה חמה לאנשים שלא הספיקו לקצור פירות בימי חייהם. השירים שלה, שאותם היא כתבה והלחינה ושרה הם יופי מוזיקלי יוצא דופן בעיני. הם פורצי דרך לתקופתם ומורכבים מוזיקלית ויש בהם איזה הומור שחור שאני מעריצה, והם ההפך המוחלט מהאפרוריות שאפיינה את חייה. בכל פעם שפ' שומע אותי מאזינה לה, הוא אומר או-או, הקוני קונברס שלך חזרה. הוא משוכנע שזה סימן דפרסיבי. זאת כמובן טעות מוחלטת ועגולה. הקוני קונברס שלי (ועשו לעצמכם טובה וחפשו אותה בספוטיפיי), היא סימן למורכבות ולמצב רוח שמזמין חיבור.

אז קיבלתי איזה פרס. מין פרס למדענים בקריירה המוקדמת שלהם. עכשיו אני לא לגמרי בקריירה המוקדמת שלי, יותר באמצע, אבל מצאתי איזו פירצה שבה אני יכולה להגיש מועמדות לפרס הזה על אף שחלפו אי אילו שנים בגלל שהייתי באיזו ועדה שמנעה ממני להגיש מועמדות בזמן שהייתי זכאית. לא חשוב. הפואנטה היא שקיבלתי וכמה ימים מאוחר יותר ראש החוג שלי, שאותו לא חשתי צורך לעדכן, שמע על זה ושלח מייל לכל המחלקה לברך אותי על הזכיה. בדרך כלל זה היה משמח אותי, הכרה וזה, אלא שהפעם זה עשה לי כיווץ בבטן, מהסוג הלא טוב, כאילו שמישהו עשה לי אאוטינג שלא הייתי מעוניינת בו וקושש נקודות זכות למחלקה שלו על חשבוני.

קצת הופתעתי מהתגובה של עצמי והסתובבתי איתה יום או יומיים. זה הזכיר לי איך אח שלי שאיתו לא דיברתי שנים היה מתגאה בי בפני חבריו וזה היה מעצבן אותי למוות. לעוד בני משפחה שלי היתה נטיה כזאת. הם היו מתגאים בפרטים לא נכונים, כי כמובן לא היה להם מושג ירוק מה אני עושה. וזאת היתה אותה תחושה – מישהו שביום יום לא טרח להביע בי עניין מיוחד, קושש נקודות זכות על חשבוני, חשף אותי בפני אחרים שאולי בכלל לא מעוניינים בטובתי, שלא מתעוררת להם בלב שמחה על הצלחתי, אלא מגוון רגשות אחרים שאין לי עניין לעורר. מישהו השתמש בי. מתוך מגוון ההתנהגויות שלהן מסוגלת הרוח האנושית, זו מרגיזה אותי במיוחד.

קראתי את האימייל של ראש החוג בין השורות. פתאום היה נדמה לי שהכמה שורות שכתב מקטינות מהזכיה, מתאמצות לכתוב את המייל הזה, בשם השוויון, שלא יתפס עושה איפה ואיפה, שהוא לא באמת שמח בשבילי. המיילים שהגיעו אחר כך אימתו חששות, הגיעו מאנשים שבמילא החשבתי לבני בריתי ולא הגיעו ממי שחשדתי שבסתר ליבם אינם מפרגנים. המיילים שכן הגיעו אילצו אותי להגיב ולומר תודה בזמן שמאוד לא התחשק לי לעשות זאת. כמה מכל זה הוא בראש שלי? כמה מכל זה הוא ההזרה שפיתחתי כלפי המחלקה שלי והקולגות שלי? לפני כמה שנים, קיבלתי פרס יוקרתי אחר, גם אז נשלח אימייל, אבל אז חשתי גאווה. לא רק את הכשלונות שלי אני רוצה לשמור לעצמי מפני המחלקה שלי והקולוגות שלי, אלא גם את ההצלחות. אין לי חשק אפילו לנפנף בפניהם את ההצלחה שלי. יש לי צורך לצמצם איתם מגע. חלק מזה הוא אצלי בראש, בודאות. אבל זה כבר לא משנה כי הכיווץ האינסטקטיבי בלב היה בדיוק ההתכווצות שדיברתי עליה קודם. זו החומה שלא מאפשרת לי להנות גם כשהדברים ברי תיקון.