Flat

אני מתגעגעת למשהו שאני אפילו לא יודעת מהו.
להיות מסוגלת לשבת בקפה ולהסתכל מהחלון בלי רגשות אשמה
לשמחה שבה הייתי ניגשת לפרוייקט חדש
למרץ שהיה לי לקראת פרויקט חדש
לנכונות לבלות שעות רבות ככל שידרש בפרוייקט חדש
לחדוות הגילוי
להתרגשות במציאת חבר חדש
לפרפרים בבטן ממשהו
לציפיה לקראת מפגש
לשכחה בזמן אינטרקציה
לפליאה מהזמן שעובר כשנהנים
להנאה שביצירתיות
לסיפוק שבהשלמת יעד, שבלשמח מישהו
למוטביציה להשלים פרוייקט
להתלהבות שבמציאת תחביב חדש
לתחושת שייכות, קהילה
לשיחה מלב אל לב
אפילו לזעם פוליטי או חברתי
למשהו שיגרור את המחט הצידה.
חברה אמרה לפני כמה ימים – היא התחילה את המשפט בעברית ואמרה שהיא יודעת על מה אני מדברת – ואז עברה לאנגלית ואמרה everything is so flat.

ובזמן שכתבתי את זה, חשבתי – הרי יכולתי לכתוב את כל זה גם על דרך השלילה.
לומר שנמאס לי לסמן וי על מטלות
לעשות דברים חסרי הנאה
לחוש חסרת מוטביציה, חסרת עניין בפרוייקטים חדשים
לחוש אשמה כשאני מפנה מעט זמן לעצמי
לחוסר העניין במדע, אנשים, תחביבים
לשיחות עקרות
תלישות
מפגשים ריקים
למעקב המתמיד אחרי השעון
לאדישות החברתית, הפוליטית
הקבס
הכבדות
העננה
ואיך שבכל זאת כתבתי את הכל על דרך החיוב מבלי לחשוב על כך יותר מידי.
יש ימים שאני חושבת – אולי הספיק לי מהעבודה הזאת, אבל אין שום דבר אחר שאני רוצה לעשות
ויש ימים שאני חושבת – אולי הספיק לי מהמקום הזה, אבל אין שום מקום אחר שאליו אני רוצה ללכת

פרקט – חלק ג'

את התואר הראשון שלי עשיתי באוניבריסטת תל אביב. זאת היתה תכנית בין תחומית מפונפנת שנקלעתי אליה רק בגלל שהיא נשמעה קרובה מספיק לדבר שאותו באמת רציתי ללמוד ואליו לא התקבלתי (רצון ששקלתי מחדש כעבור שנתיים והודיתי על מזלי הטוב שלא נענה). להגיד שידעתי לאן אני נכנסת יהיה אנדרסטייטמנט. אולי הסתכלתי על רשימת הקורסים (שלא אמרה לי דבר), ולא היה לי מושג מה עושים עם התואר אחרי שמסיימים. התכנית היתה להשתמש בציוני השנה הראשונה ולנסות להיכנס בעזרתם לתכנית האחרת, ליטל דיד איי נו. זאת היתה תכנית יוקרתית וככזאת היא מילאה את יעודה – לרצות את הסובבים אותי בטייטל משביע רצון. אף אחד לא הבין מה זאת התכנית הזאת, אף אחד לא שאל. רק אמרו וואו והניחו שאני יודעת יותר מהם.

גרתי במעונות, אליהם הגעתי עם מוצ'ילה באוטובוס. אפילו לא ראיתי את המכוניות של הורים שפורקים את ילדיהם בחניה ונוסעים איתם להשלים קניות. העולם שלי היה כזה, עשיתי דברים לבד ולא חשבתי על כך יותר מדי. שוכנתי בהתחלה בדירה עם יותר מידי אנשים ואז הועברתי לדירה שהיתה ריקה. לא היו לי שותפים לחדר וגם לא לדירה. מין צירוף מקרים שיכול לקרות רק לאנשים שדווקא קיוו לפגוש חברים חדשים. אני די בטוחה שהיה לי טלפון סלולרי אז, אבל זוכרת די בבירור את עצמי מדברת בטלפון הציבורי לעיתים די קרובות.

התכנית המפונפנת כללה משהו כמו עשרים סטודנטים שנבחרו בקפידה. כולם, חוץ ממני ומאורטל מאשדוד, גרו בהרצליה, רמת השרון או רמת אביב. לכולם היו שמות מאוד אשכנזיים והם מעולם לא נסעו באוטובוסים. הם ידעו דברים שאני לא ידעתי ובילו את סופי השבוע במסיבות בריכה. היה גם את יוגב, שהיה סוג של אנדרדוג ואחד משני הבחורים היחידים בקבוצה והרבה להסתובב איתי ועם אורטל. בשלב מסוים הוא יצא עם תמר שהיתה היחידה שדילגה בין שתי הקבוצות המאוד מובחנות. תמר היתה ילדה יחידה וגרה בהרצליה פיתוח בטירת ענק שצופה אל בריכה רחבת ידיים. אני זוכרת את האי הענק במטבח המאוד לבן ודלתות הזכוכית הכבדות שפנו לבריכה ואיך שתמיד חששתי לשים דברים במקום הלא נכון. ההורים שלה אף פעם לא היו בבית, וכשלמדנו ביחד, אכלנו את האוכל שהכינה הנני הפיליפינית שלהם, תמר פעם אמרה לי – היא כמו האמא השניה שלי. לא היה סטריאוטיפ יותר מוצהר מזה לידיעות המוגבלות למדי שהיו לי על חברי לכיתה.

הייתי נטע זר, הציונים שלי היו נמוכים בגלל שתמיד עבדתי, לרוב כמדריכת נוער, אבל בכל עבודה שאפשר היה בעצם. פעם אחת עבדתי כשומרת בקניון רמת אביב. החזקתי מעמד יומיים. מימין לכניסה הראשית היה בית קפה שפעם אחת ישב בו המפקד שלי מהצבא. אני זוכרת שהתביישתי והעמדתי פנים שאני לא מבחינה בו. זה לא מה שאתה חושב, אמרתי לו ביני לבין עצמי, אני בעצם סטודנטית. למחרת התפטרתי. זכורים לי שני קורסים שבהם התקשיתי במיוחד: כימיה כללית וכימיה אורגנית. לשניהם ניגשתי פעמיים ולא הצלחתי לגרד את השבעים. אף פעם לא למדתי כימיה קודם ולא הצלחתי לגשר על הפער. המרצה לכימיה כללית היה דמות נערצת, אחד המורים המעולים בפקולטה. לא היה לי את מי להאשים. קורס אחר שזכור לי נקרא פיזיולוגיה של המערכות, הוא היה קורס קשה במיוחד, ולמדתי אליו המון. בכל זאת הוצאתי משהו כמו ארבעים. ניגשתי שוב אחרי שלמדתי אין קץ, נדמה לי שאפילו לקחתי את הקורס בשנית והוצאתי פחות מחמישים. הקורס היה קשה לכולם, אבל הם התלוננו כי הם קיבלו שבעים, אני נאבקתי לעבור. בסוף כולם עברו הודות למניפולציה שערך המרצה. הציון הסופי שלי בקורס היה בדיוק 60. עבור אחת שקיבלה ציונים גבוהים ללא מאמץ, היה מדובר במשבר קיומי. אני זוכרת שחשבתי – אולי אני לא כזאת חכמה כמו שנדמה לי. הפסקתי להסתמך על כשרון והתחלתי להשקיע בעבודה קשה. החיים הפכו לפחות כאוטיים.

רגעים של הארה: בסוף השנה הראשונה הצלחתי להבין מה זה "קרדיט", לא הבנתי איך השיטה עובדת ולא היה לי את מי לשאול. את החברים לכיתה התביישתי כמובן לשאול. הנחתי שאוניברסיטה היא כמו תיכון. נרשמים לתואר ומקבלים מערכת ואחרי כמה שנים מקבלים תואר. באופן מקרי לחלוטין, זה היה המצב בתכנית הבינתחומית שבה למדתי. למדנו כקבוצה, לרוב קטנה מאוד, עם קורסים ייעודיים לתכנית. רק כשהמזכירה אמרה לי שאני חייבת להוסיף קורסי בחירה, נפל לי האסימון.

הארה מספר 2. כמעט שלא שאלתי טקסטבוקס מהספריה ואם ישבתי בספריה אז זה היה רק בשביל למצוא מקום שקט ללמוד בו. את כל הילדות שלי ביליתי בספריות ושאלתי ספרים על בסיס שבועי אז אי אפשר לומר שהרעיון היה זר לי, אבל לא הבנתי את ההקשר של ספריות ללימודים אקדמיים. המקור העיקרי שלי ללימודים היה ההערות שכתבתי בכיתה, לפעמים היו גם הערות שצילמתי ממישהו אחר כשלא הצלחתי להחזיק את עצמי ערה או כשלא הצלחתי לעקוב. לא קראתי את הספרות המדעית ובטח שלא קראתי באנגלית. זה היה עולם בלי גוגל. לא היה אינטרנט בטלפון לבדוק דברים. לא היו הרצאות מוקלטות לשמוע בשנית. היה אינטרנט בחדר מחשבים. עד השנה השלישית לתואר לא היה לי מחשב אישי. מתישהו בשנה הראשונה או השניה התארגנו ככיתה לתרגם טקסטבוק באקולוגיה, כל אחד היה צריך לתרגם פרק שאיגדנו לבסוף לחוברת. גם אחרים התקשו בקריאה אבל היו להם רעיונות פרקטיים כיצד להתמודד ורוב הזמן לא הייתי במעגלים שבהם התושיה היתה רווחת. הרבה מהמבחנים היו בפורמט של שאלות ברירה. התארגנו יחד לשחזר אותם. כל אחד היה מקבל מספר שאלות לשנן במהלך הבחינה, לאחריה היינו מתכנסים לשחזר את השאלות. זכור לי שהיה לי זכרון מצוין ושהשיטה הזאת עזרה לי לצלוח רבים מהמבחנים במועד ב.

בשנה השלישית השתנו הדברים משמעותית. האפשרות לבחור את הקורסים שיפרה מאוד גם את הציונים. נוכחתי לגלות שלימודים באוניברסיטה הם לא גזירת גורל או המשך טבעי של התיכון. הם לא איזה סבל קיומי שמוכרחים לצלוח כדי להיות מסוגלים לעבוד בעבודה משמעותית, הם יכולים להיות מקור להנאה אינטלקטואלית אם הם נבחרים בקפידה. בשלב הזה כבר הבנתי איך המערכת עובדת, אבל לא היתה לי דרך לתקן את ציוני העבר. סיימתי את התואר עם ממוצע 82. חששתי שזה לא יספיק עבור מלגה לתואר מתקדם. כשפניתי למנחה שאיתו לבסוף עבדתי, לא נראה שהיה איכפת לו במיוחד מהציונים שלי. להפך, הוא פעל באופן אקטיבי לגייס אותי. לא ראיתי את זה אז. שאלתי אותו על כך שנים מאוחר יותר, הוא אישר שהציונים לא עניינו אותו כי באתי מתכנית תובענית, והשמונים שלי היה יותר שווים בעיניו ממאה של סטודנט אחר בתכניות הרגילות. נראה לי שאז נפל לי האסימון על החשיבות וגם העליבות שבלהשתייך למועדון הנכון. הוא גם ידע משהו שאני לא ידעתי אז – כשהוא קובע את מי לקבל ואיך לחלק את כספי הגרנט שלו ולא בית הספר לתלמידי מחקר. את העקרון הזה לקח לי הרבה יותר שנים ללמוד – ליחידים יש יותר כוח מלמערכות גם אם לפעמים נדמה שזה הפוך.

את התואר השני התחלתי בנקודה יותר טובה. כבר היה ברור לי מקומי בעולם, אבל במחקר פגשתי לראשונה והייתי צריכה להשלים את הפערים. אנחת הרווחה האמיתית שלי היתה בשנה הראשונה לדוקטורט. ורק אז. לראשונה הייתי דג במים שאני מכירה.

אורטל מאשדוד אגב היא כירורגית. את תמר ויוגב גיגלתי, גם תמר פנתה ללימודי רפואה אחרי שסיימה את התכנית. יוגב הוא שחקן תאטרון. אני לא מצליחה להיזכר באף שם נוסף מהכיתה.

פרקט – חלק ב'

כיתה י"א. אני עוברת את המיונים לצבא ושמחה לגלות שמישהו מזהה בי פוטנציאל. יום אחד מגיע זימון ליום מיונים לכתב העת במחנה (הייתי צריכה לגגל כדי לראות שהוא נסגר לפני כמה שנים). מכל האפשרויות, זו מרגשת אותי במיוחד. אני אוהבת לכתוב, אני כותבת היטב. אני יודעת את זה כי כל המורים אומרים לי את זה, ואני קוראת, הרבה, ומרגישה מוכנה לאתגר. הצבא שולח לי מכתב זימון וכרטיסי נסיעה לתל אביב ואין מרגש מזה, נסיעה לבד אל העיר הגדולה למקום כלשהו שבו נערכים המיונים. המכתב אומר לי שזה יקח יום שלם. אני לא מתכוננת כי אין אף בסביבה שלי שמדריך אותי או יודע כיצד להנחות אותי, אבל כולם נורא גאים בי. חוץ מזה אני כבר יודעת לכתוב נורא יפה וזה מה שהם מחפשים, לא?

בתמונה הבאה אני יושבת בכיתה, איתי עוד כמה נבחנים, אולי קצת יותר מעשרה, אולי פחות מעשרים. אני לא מצליחה לזכור שום דבר חוץ מהמדריכים שעמדו שעונים על הקירות. המבחן הראשון הוא באקטואליה. יש תמונות ואני צריכה לומר מי האנשים בהן – ראש הממשלה, שרת החינוך, הכתב לענייני ערבים בערוץ השני. חלק מהשאלות עם מספר ברירות וחלקן פתוחות. בשאלה אחרת אני נשאלת מיהו סגן הרמטכל וככל שהשאלות הופכות ספציפיות יותר ויותר, אני נתקפת בחרדה, כל מה שהכרתי עד לאותו רגע מתאדה. אני נשאלת על סוגיית חברתיות, מדיניות, כלכליות. אני מתבקשת לכתוב חוות דעת על משהו. מתישהו יש ראיון אישי, אני מבועתת. אני יודעת לכתוב, אבל אין לי את הידע הרלוונטי לכתוב עליו ואני נאלמת. אני המומה מהעובדה שהאחרים יודעים את כל הדברים האלו. המדריכים מדגישים שהם לא מצפים שנדע הכל, אבל שהם רוצים להתרשם מרמת הידע שלנו. זה לא שאני יודעת מעט, או פחות מכפי שהייתי רוצה לדעת, אני באמת לא יודעת כמעט כלום, אני זוכרת את הבושה מכסה אותי אז כמו זיעה קרה. לא דיברו על זה בבית, לא בבית הספר, לא בתנועה. הנבחנים האחרים כתבו בלהט, אני בהיתי בדף. כשהם כתבו אני אמרתי לעצמי, מישהו הסיע אותם לבחינה, מישהו סיפר להם איך העולם עובד.

ההלם היה כל כך גדול שהדרך שלי להתמודד עם זה היתה ללעוג לשאלות, לעשות צחוק מהבחינה. אולי אפילו התלוננתי שאני לא מבינה את הרלונטיות של השאלות לעבודה ככתבת. הייתי נערת הפוסטר לחוסר מודעות. נדמה לי שבמקום לענות על השאלות, צחקתי עם המדריכים ורק בדיעבד הסתבר לי שהם לא צחקו איתי, הם צחקו עלי. הגעתי למיונים האלה במחשבה שאני נכס מדהים לאנושות כי זה מה שסיפרו לי בבועה שלי, וחזרתי מושפלת. היכתה בי ההבנה שאני ראש להמון שועלים, אבל שבזמן אחר ומקום אחר, אני בקושי זנב לאריות. היה לי הכשרון אבל היו חסרים לי הרקע והידע והיד המכוונת, והצבא לא השכיל לזהות ולטפח את מה שהצריך טיפוח. הנוסחה היתה פשוטה – הם חיפשו נערים ונערות עם קילומטראז מסוים. לא עניין אותם אם חלק נדרשו ללכת יחפים את הדרך או שזכו לנסוע אותה.

בידיעבד השאלות היו הגיוניות. כתבים במחנה לא כותבים פרוזה, הם כותבים אקטואליה. כתבים צריכים לצרוך תקשורת, לשים לב לפרטים, לסוגיות בעלות עניין. הכל נראה לי הגיוני כל כך חמש שנים מאוחר יותר.

כשהאחיין שלי ביקר אצלנו, הוא הגיע אחרי מחנה קיץ שבו הדריך באחת מהתוכניות של הסוכנות היהודית. התכניות האלו קסמו גם לי בבגרותי. עשרים שנה מאוחר יותר זה נשמע לי קצת פחות מזהיר. היום זה נשמע לי כמו מודל עסקי חד-צדדי ומוצלח (לסוכנות) שבו צעירים אחרי צבא עובדים בחינם במשך חודשיים בתמורה לאיזה חלום שמישהו מכר להם. האחיין שלי הגן עליהם בחירוף נפש, יש להם מלא הוצאות, הוא טען בלהט, הם משלמים על הויזות והטיסה והמגורים, וההכשרה. לא רציתי להרוס לו את החוויה, אז זרמתי. זו השנה השניה שהוא עושה זאת, הפעם, בהתבסס על הנסיון שרכש והכשרון שביטא, הוא היה בתפקיד ניהולי, עבד מסביב לשעון במשך חודשיים. גם הפעם לא שילמו לו. הוא קיבל את חוזה ההעסקה רק כשכבר הגיע לארה"ב. אף אחד לא אמר לו לבקש אותו מראש. זה לא היה נראה לו מוזר. ציונות וזה, והוא גם זוכה לטייל.

בשנה שעברה, כשביקר, הוא אמר לנו שהוא רוצה ללמוד מדעי המחשב כי הוא מאוד אוהב לשחק משחקי מחשב, פ' ואני ניחשנו שאין לו מושג מה זה, ולכן פ' לקח אותו לקפה והסביר לו את הפרטים. זה לא נשמע מזהיר גם עם כל ההתלהבות שפ' הצליח לגייס לתוך העניין. השנה האחיין אמר שהוא בעצם לא רוצה ללמוד. לא עכשיו, לא אי פעם. היה קשה לפתח את השיחה על האלטרנטיבות, הוא לא באמת שקל אותן. בפעם אחרת אמר שהוא רוצה להיות שגריר. אחרי הכל הוא הדריך במחנה נוער וייצג את ישראל. הוא לא יודע מה שגריר עושה, או איך מגיעים להיות שגריר, אין לו מושג בהיסטוריה, או פוליטיקה או מדעי המדינה והוא לא מבין למה השכלה כזאת דרושה. אהבת הארץ זה מספיק לא? הייתי צריכה להזכיר לעצמי יותר מפעם ללכת איתו, בקצב שלו. הצעתי שננסה להסתכל על חוגים שונים ועל מה שאפשר לעשות איתם. עשינו קצת מזה, אבל לפעמים זה מרגיש מעט מידי, מאוחר מידי, טיפה בים.

לא התקבלתי לכתב העת במחנה. לא הופתעתי, כמובן. עשיתי משהו אחר ובהמשך יצאתי לקצונה. גיליתי איך העולם עובד לבד.

פוסט על פרקט שהתחיל ב2018 והסתיים היום

2018

דוקטור לאב פוקק ומפטפט. הוא כירופרקט מצוין אבל פטפן בלתי נלאה. עכשיו הוא מלהג על הבן שחזר מחתונה של קרובי משפחה בתל אביב. תגידי, זה נורמלי 400 אנשים בחתונה בישראל? אני צוחקת והוא מנצל את הרגע למיעוך רועם שמשאיר אותי מסוחררת. אני מגיעה אליו לקראת סוף היום והוא מונה את סדר יומו. היה מטופל אחד עם זרועות מקועקעות בכתובות נאציות. אני פותחת אליו חרך עין מזועזע, וטיפלת בו? ברור שטיפלתי בו, הוא עונה. ותגידי, הוא שואל במרץ העליז שלו, זה נכון שבישראל קונים את הבולשיט של טראמפ? נראה לי שהוא מבחין בהיסוס ומיד מסייג, זו בטח שאלה קשה בשבילך. אבל אני דווקא כן מנסה להסביר, אני לא חושבת שמודעים בישראל לכל הבולשיט, שטראמפ נבחן בפריזמה מאוד מסוימת: לטובתנו או לרעתנו, וכל השאר זניח. ונזכרתי בפעם ההיא שפ' ואני הסתובבנו בצפת. אלוהים יודע למה הגענו לצפת, אבל שם, אחד משליחיו של אלוהים פצח בהסבר ארוך מדוע טראמפ טוב ליהודים. נתנו לו להסביר לנו באנגלית את משנתו הגזענית, רק כדי שנוכל לצוטט לשאר אמרותיו הצבעוניות בעברית. אחד מתחביבי הוא להעמיד פנים שאני לא מדברת עברית בישראל. לדוקטור לאב אמרתי – מה כבר יודעים בישראל על סוגיות בריאות והגירה ושיוויון שמעסיקות את האמריקנים? הנושאים החמים בארה"ב הם עניין שולי בישראל, מדינה שבה, וכאן אני נעצרת לשבריר שניה, הגזענות חוגגת.

ואז שתקתי. ובכל הזמן שבו שתקתי חשבתי לעצמי – האם זה באמת מה שאני חושבת, שממרחק הזמן והגיאוגרפיה מדינת ישראל הפכה בעיני למקום גזעני? למקום שבו מותר לומר המון דברים כלפי המון מגזרים, מבלי שלאף אחד תקפוץ העין, למקום שאפילו במגדלי השן אמירות סקסיטיות הן עניין של מה בכך? מקום שבו זהות אתנית הפכה למוקד חיבור ולסיבה שבגללה צריך לרוץ לקלפי, למקום שבו בורות היא סיבה לגאווה. והאם זה לא קצת סטריאוטיפ פשטני של עוד איזה סמולנית שעזבה את הארץ? לא ידעתי לענות, אבל כן ידעתי להיזכר שלפני כמה ימים נתקלתי בסטטוס פייסבוק עתיר לייקים ותגובות אוהדות של בת משפחה דתיה שכתבה ללא שמץ של ציניות: "היום פגשתי אישה שחושבת שמוצאה מהקוף, אין גבול לבורות". קראתי פעמיים ולא צחקתי.

בבוקר אמר לי פ' – זו הפעם הראשונה שאני אקח ערימת פתקים של דמוקרטים מבלי לדעת מי בכלל האנשים האלה ואדחוף אותם למעטפה, ואיזה עצוב שהבחירות האלו הפכו להיות בעד או נגד טראמפ, ומי בכלל מבטיח שהדמוקרטים האלה יעשו משהו טוב עם המנדט שיקבלו, אם יקבלו.

את כל הבוקר ואחר הצהריים מילאו אימיילים את תיבת הדואר שלי. ראש המחלקה והדיקאן ואנשים שבמקרה נזדמן להם לשלוח מייל לכל המחלקה ועל הדרך דחקו בכולם ללכת ולהצביע. את האוניברסיטה מילאו שלטים ורכבי הסעות שניידו אנשים אל הקלפיות. במסדרון אנשים שאלו זה את זה, נו הצבעת? והחליפו חוויות בהתרגשות. אם לשפוט לפי הבועה שלי, החברה האמריקאית רחוקה מהסטריאוטיפ האדיש שהודבק לה.

בדיוק שש שנים עברו מאז שנחתתי כאן. יותר מכל העציבה אותי המחשבה שאני אף פעם לא אהיה קשורה בנימי נפשי אל הפוליטיקה המקומית, אף פעם לא אהיה נטועה בלב החברה הזרה הזו שבלעה אותי לתוכה, והנה יום הגיע ונהיה איכפת לי מענייני בריאות והגירה, והמאבק בבורות והדתה ולשוויון הפך מקומי ושכחתי מענייני הבטחון במזרח התיכון ובפעם הראשונה הרגשתי חלק מזה ונצבט לי הלב שאני לא יכולה להצביע.

2022

עשר שנים אחרי שהגעתי לכאן וארבע שנים אחרי שכתבתי את הפוסט הזה, אני עדיין לא יכולה להצביע. אני לא יודעת אם אני חושבת שישראל היא מדינה גזענית, אבל שישראל בהחלט מקצינה בגזענות שלה בעידודם של פוליטיקאים. אני בעיקר חושבת שהחברה הופכת פולארית יותר ויותר, אבל שזאת לא מגמה ישראלית אלא אוניברסילית. שחור ולבן טרנדים יותר משהיו אי פעם. אני לא קשורה בנימי נפשי אל הפוליטיקה המקומית וגם לא לפוליטיקה הכללית. אני עדיין קוראת עיתונים ישראלים מידי יום ומעורה יחסית בפוליטיקה הישראלית, מתוך הרגל. לפני כמה שבועות ביקר אצלנו האחיין שלי, בן 21. הוא ילד מתוק ונאיבי מאוד. בילינו הרבה בחברת האח של פ' ובתו בת ה-19. היה קשה שלא להבחין בהבדלים ביניהם, היא מעוגנת אל המציאות, יודעת היכן למצוא את המידע שיוביל אותה לבחירות נכונות. היא חושבת לפני שהיא עונה. הוא קצת יותר ילדותי בשאיפות שלו לעתיד. כשדיברנו על טראמפ, הוא חזר על אותם אמירות ששמעתי לפני ארבע שנים בצפת. דיברנו קצת על הפריזמה הישראלית ועל אספקטים אחרים, חשובים לא פחות. אני אף פעם לא יודעת אם אני ממש מצליחה להגיע אליו. הם רק ילדים, אומר לי פ', וכל אחד מהם ילדותי באופן אחר, אלא שלראות את האחיין שלי מזכיר לי את עצמי, את האופן שבו אני הייתי צריכה לחצוב את חיי כדי להגיע לאן שהגעתי ויודעת שהסיכויים לכך ללא עזרה קלושים, ומנגד אני רואה את הבת של האח של פ', ואיך ילדות עם הורים משכילים ויד מכוונת הופכת את החיים לקלים יותר. הנאיביות שלו, אמרתי לפ', מזכירה לי את סיפור הפרקט.

***

סיפור הפרקט קרה מתישהו בצבא. הייתי בחיל אויר. קצינת שלישות בטייסת. הייתי מוכשרת אבל גם תמימה, היה לי פוטנציאל וגם כמה קבלות, אבל חיים שלמים למלא בהם חורים, וידעתי את זה, כי הקפדתי לערבב את עצמי בסיטואציות שהיו גדולות עלי וניסיתי לא לתת למבוכה ולפחד להרתיע אותי. פעם אחת השתתפתי בשיחת מסדרון של הבוס עם כמה מהקולגות שלו, הם דיברו על פרקט, בעד ונגד וחלופות אחרות לריצוף בבית שכנראה היה בתהליכי בניה. הם השתמשו בהרבה ביטויים שהיו זרים לי אז, אני זוכרת שנורא רציתי להיות חלק מהשיחה אבל לא הבנתי אותם והכי הציק לי עניין הפרקט. לא הצלחתי להבין מתוכן השיחה אם פרקט זה יקר יותר, איכותי יותר, נחשב יותר או ההפך, אז לא יכולתי לצרף את החתיכות ביחד. אז שאלתי, כי זה מה שהייתי עושה אז, ואני זוכרת שהוא חייך והסביר לי בסבלנות (אותה אחת שבה אני מסבירה לאוגרת דברים) שפרקט עולה הרבה יותר. אני זוכרת שהייתי מובכת אז, גם מבלי להבין את הפרטים הבנתי שזאת פיסת אינפורמציה שהייתי אמורה לדעת בגיל עשרים ולא הפסקתי לשאול את עצמי איך זה שאני לא יודעת שום דבר על פרקט, כאילו שפרקט הוא האנלוגיה לחיים עצמם. כולם היו סבלנים, אבל נשאבתי למה שחשבתי שהם רואים בי, לילדה עם השלט של עיירת פיתוח מעל הראש, והמבט ההוא, גם אם הוא רק היה אצלי בראש,  צרב. נזכרתי בשיחה הזאת הרבה שנים אחר כך, שכבר היה ברור לי מה זה פרקט והקונטקסט שלו ואפילו ניואנסים בענייני מרצפות שממש בסדר לחיות מבלי לדעת, אבל מאז מספיק שאני יאמר לפ' מילה אחת – פרקט, ושהיא תגלול בתוכה את כל הניואנסים שאפשר לכלול על פריפריה ואפליה, ועיירות פיתוח ואיך נראה המסלול של מי שמנסה להתגלגל החוצה.

***

אתמול אירחנו זוג ישראלים חדש שהגיע העירה, פוסטדוק ובת הזוג שלו. עזרנו להם להתמצא באזור ובנבכי הבירוקרטיה המקומית והם היו מאוד אסירי תודה. מסתבר שהם במקור מאיזה מושב לא רחוק מהמקום שבו גדלתי. הזכרתי את זה ועברנו הלאה. אחרי חצי שעה הבחור חזר לזה, חוזר על העובדה שחלקתי כמו לודא שהוא שמע נכון. צחקתי ותימללתי לו את המחשבות שלו, מסתבר שגם אנשים שגדלים ב-X יכולים להגיע רחוק. נראה לי שהוא צחק בהקלה ואני תוהה אם הדיסוננס היכה בו בגלל היפוך התפקידים, כי אני הייתי זו שהסבירה לו על הפרקט בסבלנות. אחרי שהם הלכו, חשבתי על זה – על הילדות שלי ועל איפה שאני היום וכמה שזה לא מובן מאליו, ועל האחיין שלי ושאולי אני צריכה להניח לו להתבגר בקצב שלו, אחרי הכל, לו יש משהו שלא היה לי – דודה שאפשר לשאול אותה על פרקט.

ס' ואיך שנזכרתי שפתאום כן איכפת לי

נזכרתי באחת, נקרא לה ס' שהיתה חברה שלי פעם. ס' לא היתה מהחברות הטיפוסיות שלי. היא היתה עצורה ומאופקת, מבוגרת ממני בעשר שנים, מתקשה במציאת זוגיות, שחלקה מאוד מעט מאוד ממחשבותיה עם העולם והיתה, לעיתים, נוחה לכעוס. אבל היא היתה גם מהירה לסלוח ונדיבה וצעירה בנפשה ובחייה, ומתחת לקשיחות המעושה היתה בה רגישות שבירה. כנראה שלא היינו נפגשות לולא נגזר היה עלינו לחלוק משרד במחלקה המטה ליפול, ובאמת לרוב ניהלנו יחסים קורקטיים, אבל מתישהו, אולי אחרי שנה או שנתיים מתוך החמש שחלקנו במשרדון הקטן, נקשרה נפשי בנפשה.

כשהצטרפתי למעבדה כמסטרנטית היא היתה דוקטורנטית בסיום דרכה. כשהפכה לפוסטדוקית, אני הפכתי לדוקטורנטית, כשהפכתי לפוסטדוקית היא נשארה בפוסט, וגם כשהמשכתי הלאה היא נשארה בפוסט. גם היום, יותר מעשר שנים מאוחר יותר, היא עדיין בפוסט. זו לא היתה בעיה בפני עצמה, לאנשים שונים יש שאיפות שונות, אני רציתי דבר אחד והיא דבר אחר, אני יכולתי לחיות עם הדבר האחר שהיא בחרה, אבל היא לא יכלה לחיות עם הדבר שאני בחרתי, משהו בהיררכיה השתנה, ממנטורית היא הפכה לזאת שיודעת פחות. אחר כך מצאתי את פ', ושוב שיניתי את המשוואה. הפכתי להיות נערת הפוסטר שהזכירה לה את הדברים שאולי רצתה ולא הצליחה להשיג. היא לא כעסה עלי בשום שלב, אבל התחמקה ממני, הסבתי לה אי נוחות בעצם קיומי, עד שלבסוף נותק הקשר כליל.

פעם אחת בעצם היא כן כעסה עלי. היינו בכנס ביפן וחלקנו דירה ביחד עם שני קולגות אחרים. פעם אחת היא חיוותה את דעתה הלא חיובית על קולגה. היתה לה נטיה לקבוע בנחרצות שמישהו אחר טיפש ושלא אהבתי. עמדנו בתור לקפה ודיברנו בעברית והקולגה (הישראלית) עמדה לא רחוק מאיתנו. היסיתי אותה, וכשהיא לא נענתה, אמרתי משהו שאני לא זוכרת, על זה שאני לא יכולה להרשות לעצמי לדבר ככה עכשיו. אולי רמזתי שהיא כן יכולה להרשות לעצמה. היא נעלבה. בדיעבד, הבנתי אותה, מחברות ששותפות לדבר עבירה ומגחכות על העולם, הפכתי לחמורת סבר שלא יכולה לבזבז את הקפיטה הפוליטית שלה  בהתנהגות ילדותית. לא אהבתי את איך שהיא דיברה אז ולא אהבתי את עצמי, לא היה מוצא סביר מהעניין.

קשה לי לומר שנשבר לי הלב, זה לא היה קשר עמוק במיוחד, אבל אני זוכרת שזה העציב אותי. זה היה מזמן ולא ראיתי אותה שנים. היא לא חסרה לי. נזכרתי בה בגלל בחורה אחרת באותה המעבדה שהיתה צעירה בהרבה משתינו. היינו חברות רחוקות, נפגשנו לפעמים כשהגעתי לבקר בארץ והיא לפעמים היתה מתקשרת להתייעץ איתי בענייני עבודה לאחר שעברה לארהב. היא הפסיקה לעשות זאת. לא שמתי לב לזה ופתאום כן שמתי לב. מה אמרתי או עשיתי שגרם לה להרגיש לא נוח? אולי זה בכלל לא קשור אלי, ובכל זאת, לפעמים אני יודעת שאני אומרת דברים ישירים מידי שגורמים לאחרים לאי נוחות ולא איכפת לי, ואז שנים אחר כך אני נזכרת בזה ופתאום כן איכפת לי.

סימנים של יופי

לפעמים כשאני מתעוררת בבוקר מאוחר לבית ריק, אני מוצאת סימנים: שמיכה במדרגות, ספר מוטל על רצפת השירותים ליד הישבנון – ארני גדול מידי לחיתולים ולידו – ברטי. על האי במטבח חתיכות מסקינטייפ שמישהו גזר להדביק על האף-מצח-סנטר. בשולחן האוכל יושב שועל ולידו פרידה הצפרדע ומביטים בשאריות מארוחת הבוקר, כוס קפה, כוס חלב, צלחת פלסטיק עם חביתה בצורות. בסמוך לדלת הכניסה שלושה זוגות נעליים קטנטנות.

פעם הייתי מתרגזת שפ' היה משאיר אחריו חפצים בכל מקום. עוד לא סיפרתי לו ששיניתי את דעתי.

סיבוב חמישי

עוד פוסט שכתבתי לפני שנתיים ולא פירסמתי. מאז הגשנו את אותו הגרנט פעמיים נוספות (ובסהכ ארבע עד כה) ובכל פעם הוא נדחה מסיבות שונות ומשונות. אני והחוקרת השניה על הגרנט כבר פחות עשירות משהיינו אז, אז כשהיתה לנו הזדמנות לא קיבלנו את הגרנט בגלל סוציאליזם ואחכ לא קיבלנו אותו בגלל שהמערכת רנדומלית ובכל פעם אנחנו מקבלות סט אחר של שופטים, ולמרות שאובייקטיבית הגרנט רק הולך ומשתפר עם כל גרסה, הורסטיליות של השופטים היא כל כך רחבה כך שאין קורלציה בין שיפור ואהדה. בפעם הרביעית אמרתי לחוקרים האחרים על הגרנט שאנחנו נגיש שוב ושוב עד שנייאש אותם, ואם המערכת רנדומלית אנחנו ננצח אותה בלהגדיל סטטיסטית את סיכויי הזכיה. אנחנו לקראת הפעם החמישית ואני שוקלת אם לנטוש את הספינה, כבר איבדתי עניין במחקר והמלחמה התישה אותי. נראה שהפעם המערכת היא זו שייאשה אותי ולא להפך.

*************************************************************************************************************

גרנט שכתבתי נדחה. שבעה שופטים נתנו לו דירוג נהדר והפאנל היה בעדו. הדירוג היה Outstanding. אף פעם לא ראיתי דירוג כזה מקרוב וכבר קיבלתי גרנטים עם דירוג הרבה יותר נמוך. בכל זאת נדחה. בין השורות קראנו אני והשותפה למחקר שהגרנט נדחה בגלל שיש לנו יותר מידי גרנטים אחרים. התפלק לפאנל פה ושם הגרנט ההוא שקיבלתי והגרנט שהשותפה קיבלה. בפיסקה אחת הם הזכירו את העניין לא פחות משלוש פעמים. איזו מין מערכת מתסכלת זאת, מצד אחד קפיטלזם אכזרי עקוב מדם, מצד שני, פתאום קרנות מחקר נהיו לי ברית המועצות. לפני שנתיים כשמצבי היה בכי רע חיבבתי את הרעיון הסוציאליסטי. מה רע שכולם יקבלו נתח קטן יותר מהעוגה? היגגתי בפני קולגות, כולנו נהיה קצת יותר עניים וקצת יותר שמחים.. נמאס כבר מהמעבדות שגורפות אליהן את כל המזומנים. אלא שעכשיו הפכתי לחזירה קפיטלסטית והסוציאליזם הזה מעצבן אותי. זאת הרי הצעה שונה לגמרי מהגרנטים האחרים שיש לנו, מירמרתי לשותפה, והיא היתה אחת הטובות בפאנל. ועכשיו מישהו עלוב מאיתנו עם הצעה פחות טובה קיבל מימון לעשות עבודה הרבה פחות נהדרת.

תרגיל בהתעוררות

פוסט שכתבתי לפני כמה חודשים ולא פירסמתי. המיאוס נגע כל כך עמוק שלא יכולתי להסתכל אפילו על הפוסט ובטח שלא לפרסם אותו, אבל עכשיו קראתי אותו והרגשתי איזו התרוממות רוח, כי עשיתי את כל מה שהבטחתי לעצמי, אמרתי לא – כל הזמן – כתרגיל בהתעוררות, ניקיתי את הזמן שלי ממטלות תחזוקה, מצאתי זמן לשבת בבית קפה ולכתוב להנאתי. חתכתי את הבינוניות ונשארתי עם ארבעה סטודנטים. בשניים היותר בכירים אני גאה מאוד ולומדת מהם דברים חדשים כל יום, השלישית עומדת לסיים והרביעי חדש ועדיין באזור הדמדומים שקרוב יותר לתקווה שימריא ויתמקם היטב. לפעמים השמיים צבועים וניל והאופק מפויח והכל חוזר אדום יותר מהשוחות ובצריחים — פעם בכמה זמן אנחנו בכל זאת מנצחים.

***********************************************************************************************************

ינואר 2022

עכבר שרץ על גלגל לא יודע שהוא רץ על גלגל, כי גם מטרות מדומיינות יכולות להראות אמיתיות מאוד ואינרציה היא כוח רב עצמה. כשנושמים בקושי, אין זמן ולא עוצרים לשאלות, מתנחמים בהקלה זמנית כשמצליחים להדביק את הצעד הבא. חושבים שזה סיפוק, גם אם לא ברור לאן מתקרבים עם הצעד הזה. נדמה לי שככה הרגשתי עד לאחרונה ולא מפתיע שתקף אותי מיאוס, כשעצרתי לאיזו שניה.

המעבדה שלי גדלה וגדלה והפסיק להיות לי זמן לחשוב. כל המשאבים שלי הושקעו בלתחזק את הקיים. יש לי יותר מידי סטודנטים בינוניים שעושים עבודה בינונית ובמקום להיות עסוקה בחדוות הגילוי אני עסוקה בלשמור שיצופו. אין לי זמן לחשוב על הדבר הבא שמרתק אותי לעשות, אין לי זמן לכתוב מאמרים שאני גאה בהם, רק עוד מאמרים שמצטרפים לערימה חסרת משמעות. אין לי פנאי לעשיה שיש בה משמעות, רק לתחזוקה. שלוש סטודנטיות שלי מסיימות. האחת היא תלמידת הדוקטורט הראשונה שלי ובה אני דווקא מאוד גאה וממנה אני אצטער להיפרד. השתיים האחרות הן מסטרנטיות וכל העבודה שלהן מרגישה לי סתם. סתם פרוייקטים, סתם סטודנטיות. קשרים חסרי משמעות. כל הזמן הזה, למה. פוסטדוקית נוספת מצאה עבודה אחרת שעודדתי אותה לחפש, גם ממנה שמחתי להיפרד שבעה חודשים לפני תום החוזה. לתלמיד דוקטורט נוסף שדישדש המלצתי שיעבור למאסטר או שימצא מעבדה אחרת. עזרתי לו למצוא מעבדה אחרת. לא נשאר לי מקום בלב לבינוניות. כשאני מסיימת ללמד תלמידי מחקר במחלקה שלי תוקף אותי יאוש. אני יכולה לעבוד עם חוסר נסיון וידע, אבל איך עובדים עם הבינוניות הזאת? עם סטודנטים שלא יודעים ולא יודעים שהם לא יודעים וגם לא רוצים לדעת. איך מתקנים את היאוש הזה? ואיך עושים את זה עם חדווה בלב?
נשארו שלושה. אחת, אני מקווה בשבילה שתמצא משרת סגל בקרוב. עם השניים האחרים אני יכולה לעבוד מבלי למות מבפנים. איך זה קרה, אני לפעמים אני שואלת את עצמי. איך זה שאני גאה רק במעטים? אני לא בוחרת אותם נכון? אני מציבה להם יעדים בלתי אפשריים? אולי אני פשוט לא מצליחה לראות את היופי תוך כדי ריצה?

אני יודעת מאיפה כל זה בא ועדיין לא יכולה למנוע את הזליגה שלו לכל מקום. אחת המסטרנטיות המסיימות, היא סטודנטית שנשרה מדוקטורט. יצאתי מגדרי כדי לעזור לה להתמודד עם בעיות לא פשוטות וחולי נפשי אמיתי. במשך שלוש שנים דחפתי אותה במעלה גבעה כמעט שטוחה כדי שלא תיפול לאחור. חצי מהסטודנטים במחלקה מתמודדים עם בעיות נפשיות כאלה ואחרות. זו מחלה תרבותית שרק הולכת ומחמירה. יומיים לפני שהיתה צריכה להגיש את העותק הסופי של התזה, היא כתבה לי מייל נוראי שלא איכפת לה לוותר על התזה כי היא לא יכולה להתמודד עם הפידבק שלי. חשקתי שיניים ודחפתי אותה עוד קצת, לפני שתיפול לעוד תהום שחפרה לעצמה, אבל בפנים העליבות נגעה בבשר החי. לא ציפיתי למדליה אבל גם לא לכפיות טובה ואיבדתי עוד קצת מהחדווה בעבודה עם סטודנטים.

אז הנה כמה הבטחות שלי לעצמי לכבוד השנה החדשה: לקטון, עד שהנשימות יתארכו עד האופק, עד שישעמם לי למוות – כל כך שאני אתאווה לקחת עוד פרוייקט בינוני. להגיד לא, כל הזמן, כתרגיל בהתעוררות, לא בגלל שהיומן מלא ואין פנאי, אלא כדי לשמור את היומן ריק ולהציל את עצמי ממיאוס.

שתי תובנות

ישבתי בנחת בבית הקפה החביב עלי עד שבאה חבורה גדולה של הורים וילדים וכיסו את הרדיוס סביבי. בגלגול הזה אני קצת יותר טולרנטית לילדים מאשר פעם, אבל גם לטולרנטיות שלי יש גבולות, ובכלל, אם להודות על האמת, אז הגבולות שלי מוגבלים לאוגרת. אז בהתחלה התעצבנתי ואחר כך עברתי למוד זן שבו אני נוטשת את הגרנט שאותו ניסיתי לכתוב (משהו שבמילא שמחתי לעשות) ומצוטטת לאנשים סביבי. שתי תובנות:

הורים אמריקנים מתחלקים לשני קצוות קיצוניים. הקצה האחד הוא הורסיה המכילה עד אין קץ, המתיילדת, האכולת רגשות אשמה שמעמידה את הילד במרכז ומייצרת ילדים מפונקים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת ושנשברים לרסיסים ברגע שהיקום מפיל עליהם את האתגר הכי קטן. הורים כאלה מתקשים לשים גבולות, ממלאים את כל רצונותיו של הילד בלי אבחנה, מוחקים את עצמם למענו, לפעמים הם קוראים לילד נסיך או נסיכה. אם הילד מפיל משהו על הרצפה ומתחיל לזעוק הם ממהרים להרים את החפץ בשבילו ואף פעם לא חושבים אולי להציע שהילד ישתמש בשתי ידיו לעשות את אותו הדבר במקום לזעוק. אני רואה את התוצאות ההרסניות של ההורים האלה בסטודנטים שלי. הרזיליינס שלהם לקשיים שואף לאפס, הם ממהרים להגדיר כל תחושת אי נוחות קטנה כסביבה/אנשים רעילים, כל רמז של תחרותיות או אתגר מעורר בהם חרדה, הם שוקעים לתהומות של דכאון כשהם נכשלים, הם מגנים בחירוף נפש על המאמץ שהשקיעו ומתעלמים מהתוצאה, הם לא מבינים למה לא כל האנשים סביבם מתגייסים לעזור להם להצליח. אחרי הכל הם הציר שהיקום סובב סביבו.

הקצה השני הוא הורים סטייל האיחוד הסובייטי, צפון קוריאה, או המשטר הצבאי הסורי. הם מגדלים את הילד תחת משמעת צבאית נוקשה. הילדים מנוהלים 24 שעות ביממה תחת סט סדור של הוראות שאין לסטות ממנו. ההורים האלה אף פעם לא שואלים את הילד מה מעניין אותו או מה מתחשק לו לעשות, כי יש להם תכנית למאה השנים הבאות. הם מעסיקים את הילד בכל שעה ומגוייסים בכל מרצם למלא את זמנו בפעיליות חינוכיות. הם מפחדים פחד מוות מילדים משועממים. לפני כמה ימים בספריה ראיתי אבא אחד יושב על אחת הכורסאות ואת הילד שלו משחק במרחק קצר ממנו. בכל פעם שהילד השמיע צליל קטן, יצא מטווח הראיה של האב או שמט קוביית לגו במקום הלא נכון, הוא ננזף. בהמון אהבה סו קולד, אבל ננזף והתיישר. לרגע היה נדמה לי שהמנח הזקוף יתר על המידה של הילד הוא בכלל לא סביר, הילד, אולי בן חמש, יצא מגדרו כדי לרצות את אביו, והאב שאב סיפוק עמוק מהשליטה שיש לו בילד. בשולחן שלידי אחד הילדים סרב לאכול משהו ואחת האמהות גערה בו מיד אל תהיה בכיין. ישר התחשק לי להגיד לו דווקא תהיה בכיין ואל תאכל את השיט הזה אם לא בא לך. גם את התוצאות ההרסניות של ההורים האלה אני רואה בסטודנטים שלי. הם שומרים על ממוצע ציונים 100. וחייבים להיות הראשונים בכל דבר. אין להם פנאי לפתח קשרים אנושיים עם האנשים סביבם, הם מבצעים את המוטל עליהם בדייקנות וממעטים להפליג בדמיונות, מעיין היצירתיות שלהם יבש. יש להם מטרה ויעדים וגם הם נשברים לרסיסים כשמשהו לא עובד להם, כי הם למדו לקשר את הערך העצמי שלהם עם תוצאות ופידבק חיובי מהסביבה.

האם אני מסוגלת לגדל את האוגרת שלי להיות הסטודנטית הבריאה בנפשה שאני מקווה למצוא במעבדה שלי? ימים יגידו.

מהפוליטי לאישי

פעם בשבוע יש לנו ארוחה עם פרנצ'סקה, שהיתה במקור חברה של פ' ועם הזמן הפכה חברה של שנינו. היא מבוגרת מאיתנו בלפחות עשר שנים (לא שאלתי) ומחזיקה בתפקידי מפתח אדמניסטרטיבים באוניברסיטה ותמיד נורא מעניין לשמוע ממנה את הצד הזה שלרוב מאוס עלי, אבל מתמתן קצת כשהוא מתערבב באנשים שאני מחבבת. לפעמים אנחנו נפגשים שלושתנו גם עם דיאן שעוד יותר מבוגרת מכולנו אבל חובבת אקסטרים מושבעת ולכן לא נדיר למצוא אותה עסוקה בשייט קיאקים אקסטרימי או בטיפוס הרים בדיוק בשעה שכולנו בולסים אוכל סיני מהמסעדה החביבה עלינו. דיאן היא פרופסור למתמטיקה ופרנצ'סקה לסטטיסטיקה ואת שתיהן אני מחבבת מאוד. האחת אמריקאית והשניה איטלקיה אבל לשתיהן אותן קווי אופי, ישירות בלתי מתפשרת ואמת נוקבת שנמזגות יחד עם המון חמלה. השילוב שמעולם לא יכולתי לעמוד בו.

אז פרנצ'סקה אמרה אתמול משהו שנדבק בי – שהאקדמיה בנויה על העקרון שבו כל אחד עושה קצת אקסטרה ולולא האקסטרה הזה המערכת קורסת. האקסטרה לא כתוב בחוזי העבודה שלנו, אין שום חובה לשפוט מאמרים או גרנטים, או לשבת בפאנלים. אין שום חוק שמכריח אותי לכתוב גרנטים או להכניס כסף לאוניברסיטה, לפרסם שבעה מאמרים בשנה, לשבת בועדות, לתרום מזמני לחברות מקצועיות, או לנסוע ולהציג בכנסים. למעשה אם כל חברי הסגל בעולם יתאחדו לעשות את המינימום הנדרש, כל מה שידרש מהם לעשות הוא ללמד (לא בהכרח בצורה טובה), לכתוב מאמר או שניים בשנה, ולשלם מס שפתיים כלשהו בלשבת בועדה אחת או שתיים (אבל לא בהכרח לעשות שום דבר). האקסטרה הוא עניין תרבותי, מגדל קלפים עתיר קומות שכולו מוקדש להאדרה על ידי הקולגות שלנו. עם הזמן המגדל הפך גבוה יותר ויותר, השאיפה ליותר גרנטים ומאמרים ותלמידי מחקר והרצאות ואפיקי השפעה יצאה מפרופורציה, כל כך שהמועמדים למשרות אקדמיות היום פרודקטיביים לאין שיעור בהשוואה למועמדים מלפני מספר עשורים. המנוע מאחורי זה הוא גלורי, מעמד, כוח, ואת זה האוניברסיטאות (וגם גופים מחוץ לאוניברסיטה – כמו כתבי עת והוצאות לאור) יודעות למנף היטב.

העניין הוא שכל המגדל הזה בנוי על אינטראקציות בין קולגות. האדרה דורשת התחככות פיזית והזדמנויות לקבל פידבק, בועדות, כנסים, מדיה, במסדרונות המחלקה, וכל זה קרס בפנדמיה. הכוח עבר מהקבוצה אל האינדיבידואל. בנוסף, אנשים נשחקו עד דק במטלות שנוספו בפנדמיה (חלקן בתוך האוניברסיטה כמו הוראה וירטואלית בנוסף לפיזית וגידול משמעותי בביורקרטיות, וחלקן מחוצה לה כמו טיפול בילדים ובקרובים חולים), ומוקד הכוח עבר הלאה מהפוליטי לאישי. הרבה יותר קשה היום למצוא שופטים, פאנליסטים, חברי סגל שיקחו על עצמם מטלות נוספות כמו אדמינסטרציה של תכניות מחקר, גיוס תלמידים וועדות, כל הדברים שקודם נעשו כגזירת גורל הפכו לשאלה. אנשים התחילו לערער על הקונספט של עבודה גמישה באיזה 18 שעות ביממה שבהן תרצה לעבוד. המגדל החל קורס.

אני מזהה את עצמי בתהליכים האלה – אני נוטה הרבה יותר מקודם לומר לא, פחות מונעת ממה יאדיר את שמי, ויותר ממה יאדיר את חיי היום יום שלי. השמחה בלקחת עוד אקסטרה בשמו של אידיאל עלום נגוזה, האמון שלי בהנהלה כגוף שרוצה בטובתי נשחק. הרעיון של שבתון נשמע פתאום הרבה יותר הגיוני, הוא נכתב בדם ומוקם בסוף השנה השישית בצורה מאוד אסטרטגית – בדיוק בנקודה שהתחלתי לשאול את עצמי, בשביל מה כל זה.