We lived alone my house and I

לפני כמה זמן גיליתי זמרת בשם קוני קונברס. יש לה כמה הקלטות ביתיות משנות השבעים שזכו לעדנה אחרי מותה. יש לי בלב פינה חמה לאנשים שלא הספיקו לקצור פירות בימי חייהם. השירים שלה, שאותם היא כתבה והלחינה ושרה הם יופי מוזיקלי יוצא דופן בעיני. הם פורצי דרך לתקופתם ומורכבים מוזיקלית ויש בהם איזה הומור שחור שאני מעריצה, והם ההפך המוחלט מהאפרוריות שאפיינה את חייה. בכל פעם שפ' שומע אותי מאזינה לה, הוא אומר או-או, הקוני קונברס שלך חזרה. הוא משוכנע שזה סימן דפרסיבי. זאת כמובן טעות מוחלטת ועגולה. הקוני קונברס שלי (ועשו לעצמכם טובה וחפשו אותה בספוטיפיי), היא סימן למורכבות ולמצב רוח שמזמין חיבור.

אז קיבלתי איזה פרס. מין פרס למדענים בקריירה המוקדמת שלהם. עכשיו אני לא לגמרי בקריירה המוקדמת שלי, יותר באמצע, אבל מצאתי איזו פירצה שבה אני יכולה להגיש מועמדות לפרס הזה על אף שחלפו אי אילו שנים בגלל שהייתי באיזו ועדה שמנעה ממני להגיש מועמדות בזמן שהייתי זכאית. לא חשוב. הפואנטה היא שקיבלתי וכמה ימים מאוחר יותר ראש החוג שלי, שאותו לא חשתי צורך לעדכן, שמע על זה ושלח מייל לכל המחלקה לברך אותי על הזכיה. בדרך כלל זה היה משמח אותי, הכרה וזה, אלא שהפעם זה עשה לי כיווץ בבטן, מהסוג הלא טוב, כאילו שמישהו עשה לי אאוטינג שלא הייתי מעוניינת בו וקושש נקודות זכות למחלקה שלו על חשבוני.

קצת הופתעתי מהתגובה של עצמי והסתובבתי איתה יום או יומיים. זה הזכיר לי איך אח שלי שאיתו לא דיברתי שנים היה מתגאה בי בפני חבריו וזה היה מעצבן אותי למוות. לעוד בני משפחה שלי היתה נטיה כזאת. הם היו מתגאים בפרטים לא נכונים, כי כמובן לא היה להם מושג ירוק מה אני עושה. וזאת היתה אותה תחושה – מישהו שביום יום לא טרח להביע בי עניין מיוחד, קושש נקודות זכות על חשבוני, חשף אותי בפני אחרים שאולי בכלל לא מעוניינים בטובתי, שלא מתעוררת להם בלב שמחה על הצלחתי, אלא מגוון רגשות אחרים שאין לי עניין לעורר. מישהו השתמש בי. מתוך מגוון ההתנהגויות שלהן מסוגלת הרוח האנושית, זו מרגיזה אותי במיוחד.

קראתי את האימייל של ראש החוג בין השורות. פתאום היה נדמה לי שהכמה שורות שכתב מקטינות מהזכיה, מתאמצות לכתוב את המייל הזה, בשם השוויון, שלא יתפס עושה איפה ואיפה, שהוא לא באמת שמח בשבילי. המיילים שהגיעו אחר כך אימתו חששות, הגיעו מאנשים שבמילא החשבתי לבני בריתי ולא הגיעו ממי שחשדתי שבסתר ליבם אינם מפרגנים. המיילים שכן הגיעו אילצו אותי להגיב ולומר תודה בזמן שמאוד לא התחשק לי לעשות זאת. כמה מכל זה הוא בראש שלי? כמה מכל זה הוא ההזרה שפיתחתי כלפי המחלקה שלי והקולגות שלי? לפני כמה שנים, קיבלתי פרס יוקרתי אחר, גם אז נשלח אימייל, אבל אז חשתי גאווה. לא רק את הכשלונות שלי אני רוצה לשמור לעצמי מפני המחלקה שלי והקולוגות שלי, אלא גם את ההצלחות. אין לי חשק אפילו לנפנף בפניהם את ההצלחה שלי. יש לי צורך לצמצם איתם מגע. חלק מזה הוא אצלי בראש, בודאות. אבל זה כבר לא משנה כי הכיווץ האינסטקטיבי בלב היה בדיוק ההתכווצות שדיברתי עליה קודם. זו החומה שלא מאפשרת לי להנות גם כשהדברים ברי תיקון.

שבילים

אוקטובר ניפץ את תחושת השייכות שלי לקהילה המדעית הבינלאומית ולארה"ב. תחושת השייכות היתה מדומה מלכתחילה, כי בעצם לא התרחש משבר, אלא התרחשה התגלות. קודם רק חשדתי במחשבות אפלות, כעת הן הוגשו לי אפויות ולמנה עיקרית. חוסר הנוחות היתה אישית ולא פוליטית, ביחסים עם סטודנטים וקולגות, בתחושה שאני במקום הלא נכון, שהם לא מבינים את נקודת המבט שלי ואני לא את שלהם. כאילו נולדנו על שני איים מבודדים וסט הערכים שלי עם המצוינות והקהילתיות והסולידריות בראש הסולם התנגש תדיר עם בינוניות שמקודשת על ידי פוליטיזציה, זרות נצחית ואינטרסנטיות קוליגאלית. האישי עכשיו הפך פוליטי. חוסר הנוחות המעורפלת הפכה לאי נחת קבועה.

כל השבילים מובילים לישראל. אם הייתי פורשת את רשת השיקולים שלי, אי נחת קבועה לא היתה כלולה בה. זה שם ברקע, אבל הסיבות שלי פחות אמורפיות. הייתי מתחילה באיכות הירודה של סטודנטים לתארי מחקר בארה"ב, מערכות מימון יותר אנושית ופחות רנדומליות בישראל, סביבה יותר קוליגאלית ויותר הערכה לסוג המחקר שאני עושה בישראל. אנטישמיות תופיע ברשימה אבל לא בראשה. אני רואה מי הקולות שמפמפמים את הקיצוניות בארה"ב. מדובר במיעוט זניח. אני מודאגת ממה שיקרה בעוד עשר שנים, לא מהיום. הקולות ההגיוניים מושתקים חלקית כבר עכשיו. בעוד עשר שנים הם ידומו. אני מודאגת מהרוחות בקרב הסטודנטים האמריקאים, ששם המיעוט הקיצוני כבר לא זניח, ומהשבר שהולך ומתקבע ביני לבינם. אני גם מודאגת ממה שיקרה בישראל בעוד עשר שנים. האם הדמוגרפיה החרדית והערבית תנצח את הקול השפוי? האם אני מביאה את הילדה שלי לחברה שמקדשת מילטרסטיות ושרק תקצין עם הזמן? החיים מוגנים בארה"ב, בגוף, לא בנפש. מי מהם חשוב יותר. עוד ברשימה, מזג אויר מדכא וחוסר תחושה של קהילתיות. יש לנו חברים מעטים, וגם הם תמיד במגמת עזיבה. אנחנו חיים בעיירת קולג' שבה חיי התרבות מועטים. אנחנו מתגעגעים לחיי העיר. אנחנו רוצים ללכת במקום לנסוע. בישראל יש לנו חברים ומשפחה, ואנחנו בטוחים ביכולת שלנו לחיות חיים מלאים ומשמעותיים.

השבילים שמובילים לארה"ב הם כלכליים ברובם ובטחוניים בטווח הזמן הקצר. משכורות יותר גבוהות, רמת חיים יותר גבוהה. חינוך איכותי. פחות סטרס קיומי. פחות זעם תורים-כבישים-שירותים. נוחות. הפחד משינוי. העובדה שכבר קיבלתי קביעות ואני לא מחויבת למרוץ העכברים. אני יכולה לשקוע מתחת לראדר ולחיות את החיים שלי, לעשות את המחקר שלי בסקאלה מצומצמת, להימנע מלקחת סטודנטים, לעבוד עם טכנאים ופוסטדוקים, לשתף פעולה באופן מדוד מחוץ למוסד שלי, להוריד פרופיל מבחינה פוליטית ומחקרית ולא לבזבז אנרגיה על מלחמות בירוקרטיות. האם אלו החיים שרציתי לחיות? בגדול, זה לא רק להיות נטע זר, אלא להשלים עם הגזירה ולהנות מהפלוסים האפשריים שלה. האם אני בכלל מסוגלת לעשות זאת? הפסילטיס והמשאבים שעומדים לרשותי בארה"ב הם מהשורה הראשונה, אבל הם רק קירות ומכשירים ודולרים. אני מכירה את המערכת ויודעת איך לנווט בה, אבל זו רק אי נוחות זמנית. למערכות בארה"ב חוקים ברורים ולרוב הוגנים. בישראל הכל בערך ונחווה כלא מקצועי. זוג החברים היחיד שנצטער להשאיר מאחור שואף לעזוב גם כן, זה רק עניין של זמן עד שתימצא להם ההזדמנות. נצטער מאוד להשאיר את סבא וסבתא מאחור, זה הנקודה הכי כואבת מבחינתנו. כל השבילים האלה מובילים להצטמצמות – מקצועית, חברתית, תרבותית. מה יועיל לי כסף ביום יום אפור. מה יועיל לי הבית הגדול והיפה שלנו אם כל הדרכים ממנו ואליו מצערות.

השבילים שמובילים לישראל מורכבים ולא יכולים לקרות בעתיד הקרוב. הסיבות לכך הן בעיקר בירוקרטיות. אני רוצה להשלים את תהליך האזרחות שלי בארה"ב לפני שאני עוזבת אותה. אני מחויבת להשלים שנה שלמה לאחר החזרה מהשבתון, אחרת אני צפויה לקנס כספי משמעותי. המקומות שמתאימים מקצועית לפ' ולי בישראל הם מצומצמים. אנחנו חייבים להשאיר לעצמנו את האפשרות לחזור לארה"ב אם הכל יקרוס, זה המינימום שאני חייבת לפ', ונוכל לעשות זאת רק ממוסד בשורה הראשונה בישראל. יש לי סטודנטים שאני מחויבת אליהם, גרנטים שטרם הסתיימו. זה יהיה לא מוסרי לנטוש אותם באמצע התואר שלהם. המסלול לקליטת בכירים בישראל הוא מורכב וכמעט לא קיים. נצטרך להתפשר מקצועית באופן משמעותי.

שביל קצת יותר מסועף הוא לעבור למקום אחר בארה"ב. אבל לאן. יש מעט מקומות שיהיו טובים מקצועית גם לפ' וגם לי, ושיפצו על החסרונות הקיימים. מזג אויר נח יותר, חיי עיר ותרבות, איכות חיים וחינוך ברמה דומה לזו שיש לנו היום. אף אחד מהאפשרויות ההיפותטתיות לא פותרת אנטישמיות, קהילתיות, משפחה. למעשה, רוב האפשרויות על הפרק רק מחמירות את הבעיות האלו.

התשובה ברורה מאיפה שלא מסתכלים עליה – לחזור לישראל, אבל לא עכשיו. קנינו כרטיס בכיוון אחד לקיץ הקרוב. המחשבה לחזור לארה"ב עם המסקנה הזאת היא כואבת.

פעם היה שם אושר גדול

נזכרתי בשאלה שנשאלתי פעם, האם אני מתחרטת שבחרתי במשרה בארה"ב על פני המשרה בישראל לפני אי אילו שנים. עניתי אז שלא, ושאני חושבת שזה לא משנה כל כך, ושכנראה הייתי מרוצה ולא משנה באיזו אופציה הייתי בוחרת. זו היתה מחשבה משחררת – שהאושר הולך איתי והוא לא תלוי בנסיבות חיצוניות. עכשיו, התשובה לאותה שאלה היא שזה עדיין לא משנה, כי כנראה הייתי אומללה במידה שווה בכל אחד מהמקומות. אני שואלת את עצמי הרבה לאחרונה איך זה קרה? מה השתבש בדרך?

היתה לנו בעיית עובש בדירה שאנחנו שוכרים. זה התחיל באמבטיה, בעלי הדירה שלחו מישהו לבדוק שאין נזילות. אחר כך גילינו בחדר השינה ועברנו לישון בסלון, ואז גילינו גם בחדר של האוגרת ועברנו כולנו לישון בחדר העבודה. עברו בקושי יומיים לפני ששקלנו לעבור למקום אחר עד שתטופל הבעיה, ובעלי הדירה, שחשו בחרדתנו, מיהרו לשלוח מישהו שטיהר את הבית. אחר כך התחיל להירגע השיעול שסחבתי במשך ארבעה שבועות. בטח סתם צירוף מקרים, אמרתי לפ'. הרי כולם מצוננים. בדיעבד, אני כנראה שכחתי איך זה לחיות בבתים ישראלים. בניין זקן, איטום לא משהו, החימום פעל שעות נוספות ובקושי פתחנו חלון. מילא פ' שלא רגיל, אבל אני כבר ראיתי עובש או שניים בחיי. שכחתי להיות ישראלית ואני אף פעם לא אהיה אמריקאית.

האמת היא שאני לא יודעת מה השתבש בדרך. פעם היה שם אושר גדול, ועכשיו בכל כיוון שאני לא מסתכלת יש עובש, ובכל נשימה שאני לא לוקחת יש נבגים רעילים באויר ואני משתעלת אותם לנצח ואין באמת פתרון אחר חוץ מלקחת את עצמי למקום אחר שגם בו אני כנראה אמשיך להשתעל. השבתון היה אמור להציל אותי אבל הוא רק חידד את התהומות שנפערו ביני ובין העבודה שפעם אהבתי. אוקטובר בא וריסק את מה שנשאר ופתח דלת לחוסר אמון עמוק ויציב כמו סתימה של שאריות קפה שחור שלא משנה כמה בקבוקים של פותחי סתימות ישפכו עליה, היא תמשיך לעמוד בעינה.

צריך להביא מישהו, פ' אמר לי כשחזרתי מהסופרמרקט עם עוד נוזל שמבטיח נפלאות. אחותי ביקרה אצלנו לפני כמה ימים, גם לה היו כמה רעיונות לכימיקלים עתירי שבחים, ורק בן הזוג שלה הסתכל עלינו רגע ואמר, תנו לי חמש דקות ואני פותח שם למטה.

אומרים שלא רחוק מחדרה

עוד מחשבה טריה מהבוקר: באקדמיה הישראלית אין כל כך תרבות של גיוס בכירים. המערכת בנויה לגייס פוסטדוקים, כולם יודעים איך להתייחס לעוללים החדשים, הם לא מאיימים על אף אחד, ידוע כיצד למיין אותם ואיך לקבוע מי יותר תחרותי מהאחר וברוב המקרים מכירים אותם היטב עוד לפני שפצו את הפה. ברוב המקרים הם גם מצליחים לא רע. אז כשדיברתי עם ועדת החיפוש עברה לי בראש המחשבה שהם לא באמת יודעים מה לעשות איתי – שיש להם ריבוע והם לא יודעים מה לעשות עם העיגול הזה מולם.

בארה"ב, אנשים עוברים בין מוסדות אקדמים כל הזמן. יש תכנית סדורה איך לקלוט בכירים ויותר מכך – איך לגנוב אותם. ההתייחסות לגיוס מישהו שלא סיים הרגע פוסטדוק היא כהזדמנות פז שכדי להגשים אותה כל האמצעים כשרים. מידי כמה חודשים יש הזדמנות כזאת במחלקה שלי ואפשר לראות איך כולם חוככים ידיים בהנאה. פוסטדוק מבטיח זה נהדר, אבל מישהו שכבר צלח את מלכודת האש? הוכיח את יכולותיו בגיוס גרנטים, הנחיית סטודנטים, פרסום מאמרים? שיכול לתפקד בועדות? שיש לו תעוזה לנסות דברים חדשים? זאת הקצפת האמיתית ויש מנגנון שלם ומשומן בארה"ב לגשת אל העניין. יש משרות בכירות שמפורסמות תדיר, יש גיוסים מאחורי הקלעים, כבר פעמיים פנו אלי מאוניברסיטאות אחרות לשאול אם אהיה מוכנה להגיש למשרה שהרגע פרסמו, והגשה כזאת לא קורית בצינורות המקובלים. ברור לכולם למשל שהס מלבקש מכתבי המלצה לפני שמתבררים הסיכויים ואפילו הזימון להרצאה מוצג לקהל הרחב כסמינר מוזמן. כשעולה ההזדמנות, מיד נכנסים לתמונה הרקטור ודיקאנים וכולם פותחים את כיסם כדי לאפשר את הגיוס. חלקיקי משרה מגיעים מעשרות כיוונים כדי ליצור את המשרה הכי נחשקת, את זו ששווה בשבילה להתייסר ביסורי המעבר, וחברי הסגל יוצאים מגדרם כדי להבטיח את הביקור הכי מרופד ומורחים על פרצופם את החיוך הכי רחב שלהם.

בישראל, ממה שראיתי עד כה – צרצרים. אנשים לא באמת עוברים בין מוסדות ואלה שכן עוברים, נזכרים לדראון עולם. אלה שהוצע להם ובכל זאת לא עברו, מספרים זאת לכל מי שרק רוצה לשמוע. אין משרות לגיוסים בכירים, יש רק מסלול יחיד שאפשר לשאת ולתת עליו וכדי לצעוד בו צריך ללכת במסלול בו הולכים כל שאר הפוסטדוקים. הועדה לא ניסתה לשכנע אותי שבחרתי במקום הכי נפלא בעולם שבו כולם משתפים פעולה עם כולם והמדע בחוד החנית. להפך, היא בחנה אותי על ידי שרטוט אכזרי של התרחיש הגרוע ביותר. הם לא ידעו לומר אם יקבלו אותי עם קביעות, כמו זו שכבר יש לי, או בדירוג הנוכחי שלי, הם גם לא ניסו להישמע אופטימיים. הם פשוט לא ידעו לומר והם לא חשבו שזה חשוב לברר כי היתה להם קופסא מרובעת, ואני הייתי עיגול, והציפיה היתה שאני ארבע את עצמי ולא ששנינו נעשה מאמץ להתרבע ולהתעגל. גם מצאתי שאין שיתוף פעולה בין מחלקות ובתי ספר כמו שקורה בארה"ב, כל מחלקה לעצמה, וגם הרקטור לא יוצא מגדרו כדי להמציא משרות להזדמנויות שלא יחזרו. אין תחושת שליחות להפוך את המחלקה לבעלת שם עולמי. אין ברירת קבוצות, יש רק ברירת יחידים.

עכשיו, יש מי שיטענו שכל זה אולי קיים – לכוכבים עולים, ואני לא כוכב עולה, ויכול להיות שהם יצדקו, אבל אז האקדמיה הישראלית שבויה בבועה שלא מקדמת אותה, כי אני אולי לא כוכב עולה, אבל כל זה קיים בשבילי בארה"ב, באוניברסיטאות שמדורגות הרבה מעל האוניברסיטאות בישראל, כלומר – יש לי אלטרנטיבה וזה לא חכם לא לשקול אותה. אז או שהאקדמיה בישראל לא מודעת לדירוגה בעולם או שלא איכפת לה – כי היא בונה על קהל שבוי.

ואת כל זה אני אומרת בלי ביקורת, זה מה שיש. יש פחות אוניברסיטאות בישראל מאצבעות כף יד. יש פחות אנשים מבעיר אחת בארה"ב. זו מערכת ציבורית, על כל המשתמע מכך. המשאבים מוגבלים והמחשבה – כמו בקיבוץ: לא קופצים מעל הפופיק אבל גם לא טובעים. יש קהל שבוי, משובח, שחוזר לישראל לא בהכרח בגלל רמה אקדמית, אלא בגלל שזה הבית, אז הגיוס הופך פחות מזמין ויותר ביקורתי. הביקוש גדול מההיצע והאפשרויות מועטות אז המוצלחים פחות נדחקים למשרות זמניות יותר זמן מהפוסטדוק האמריקאי הממוצע ומצטרפים לאקדמיה כשהם נושקים לארבעים ולא כשהם בקושי מגרדים את השלושים. ואני חושבת לעצמי את כל זה וחוזרת ואומרת לעצמי- זה מה שיש. באמת שככה. זה לא ישתפר ואין גם טעם להתלונן כי האנשים שאני מדברת איתם לא רואים את מה שאני רואה, ואני לא רואה את מה שרואים. אבל אז חוזר לנקר בי הספק – האם כל זה באמת מתגמד לעומת הרצון לחזור?

Diminishing returns

בערך מגיל 16 יש לי משקפיים, לא מספר בלתי סביר, אבל כזה שעלה עם השנים עד שהתייצב. לפני שנתיים בערך שמתי לב שאני מתחילה לראות פחות טוב גם למרחק קצר. התנועה הזאת של זקנים כשהם מורידים את המשקפיים כדי לקרוא משהו קרוב מאוד? אז גם אני התחלתי לעשות אותה. הלכתי לרופאה, היא אמרה לי ברוכה הבאה לעשור הזה של חייך. עכשיו את רק צריכה לשאול את עצמך – האם זה מפריע מאוד ואת צריכה משקפיים קונפוקליות או שאת יכולה למשוך עוד קצת. נראה לי שאפשר למשוך עוד קצת, עניתי לה. המחשבות שלי לא היו מאוד קיומיות, חשבתי על המשקפיים החדשות שבדיוק קניתי ועל חוסר החשק להתמודד עם עניינים רפואיים ועל האפשרות הקונקרטית להזיז את הזיקנה מעט קדימה. זה היה לפני שנה בערך. אני לא בטוחה שהתשובה שלי זהה היום.

הבוקר, הסתכלתי בטלפון שלי ועשיתי את התנועה הזאת שוב – הסרתי את המשקפיים כדי להטיב לראות, ותהיתי על חוק שימור המסה, כלומר אם אימצתי הרגלים חדשים, מה בדיוק השלתי מעצמי במקביל? ואיך זה קרה, האם בצורה מודעת ומזמינה או שהמציאות כפתה עלי שינויים חדשים? לפני שהאוגרת נולדה, יום העבודה שלי נמשך עד לפחות שש שבע בערב במקרה הטוב. עבודה נגררה לתוך הלילה, אל תוך הסופ"ש, ואז הגיעה מציאות חדשה שבה כל זה כבר לא היה אפשרי, והייתי צריכה לכוונן מחדש, ועכשיו זה כבר לא עולה בדעתי לעבוד בסופ"ש. לעיתים רחוקות אני משלימה עבודה בלילה אחרי שהאוגרת הולכת לישון, אבל ברוב הימים, אני עושה משהו אחר, הולכת ליוגה, קוראת ספר, הולכת לישון. זה לא שינוי שהייתי מסוגלת לעשות ללא האוגרת בחיי, ובחיי שניסיתי, גם פ' וגם אני ניסינו מגוון דרכים לכוונן את החיים שלנו אחרת, אבל שום דבר לא היה עוצמתי וחד משמעי כמו הנוכחות של תינוקת קטנה בחיינו. זה היה הרגל רע מאוד שנפטרתי ממנו והעולם לא קרס לתוך עצמו. כמה עוד הרגלים כאלה יש?

התהיה הזאת הבוקר לא היתה מקרית. היא באה עם תובנה שהגיעה כמה חודשים מאוחר מידי ואולי אפילו כמה עשרות שנים מאוחר מידי. בכל פעם שאני מתמקדת בעתיד במקום בהווה אני נהיית אומללה. בכמה השבועות האחרונים ניסיתי לדחוף ללו"ז שלי כתיבת גרנט עם שותפה אמריקאית. אני מאוד רוצה לעבוד איתה והנושא מרתק וההזדמנות מעולה אבל לתעדף את זה כרגע אומר לא לתעדף את כל ההזדמנויות תלויות הזמן שפרושות בפני כרגע. בכמה החודשים האחרונים ניסיתי לדחוף ללוז שלי תוכניות שיתרחשו, במקרה הטוב, בעוד לפחות שנתיים. את כל הפגישות וההתעסקות והזמן שביזבזתי בלהכין ולהגיש מועמדות למשרות שונות יכולתי לעשות אחר כך. זו היתה למעשה גם התשובה שקיבלתי, כן, אנחנו מעוניינים, אבל זה עוד רחוק מידי. והבוקר חשבתי לעצמי, מה היתה הדחיפות הגדולה? מה אני מנסה למקסם? לישראל אני בכל מקרה לא יכולה לחזור לפני 2025, אז מה דחוף לבדוק את כל האופציות עכשיו? ולמה ההחלטות האלו מתועדפות על פני ההווה? הרי אם הרצון הזה שריר וקיים, הוא ישאר גם בשנה הבאה. למעשה, מבחן הזמן יהיה העדות הכי מוצלחת לחוסנו של הרצון.

ועוד חשבתי שתעדוף העתיד היא חשיבה שהיתה נכונה לזמן אחר, אולי לזמן שבו לא הייתי צריכה להוריד את המשקפיים כדי לקרוא את תאריך התפוגה של הקוטג'. זה נכון לחשוב על העתיד כשאתה צעיר, ובאמת לאורך חיי הייתי די טובה בזה, ולא כי נולדתי עם איזה כשרון מיוחד, אלא כי נולדתי לתוך טראומה מיוחדת שעיצבה את הנויורונים שלי בדרך מסוימת. יש את אלה שמסתכלים לאחור בדאגה? אז אני מסתכלת אל העתיד בדאגה, ועושה את זה על חשבון ההווה, גם כשהעתיד מרופד והבחירות הן בין טובות לטובות יותר. לחשוב על העתיד היה צורך קיומי שאף אחד אחר לא עשה בשבילי וצלחתי את האתגר, אבל אני כבר לא שם, ועכשיו ההרגל הזה מחבל באושר שלי ומכריח אותי לטפח עוורון קצר-טווח ולתעדף ראייה ארוכת טווח למיקסום העתיד גם כשאני כבר לגמרי ב-diminishing returns

לב שפועם זוכר הכל

כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם לב כבד, ולא מצליחה לשים את האצבע על התחושה. תמיד חשבתי שאני יכולה לחזור לישראל מתי שרק ארצה, כל מה שדרוש לי הוא לרצות וכל הדיון בראש שלי היה על איפה הרצון הזה נמצא, רשימות של יתרונות וחסרונות ונסיונות לשקלל את התמונה הגדולה רק כדי להגיע לגרעין העניין, הרצון. האם הוא שם או לא. וכל השאר זה רק פעולות שיש לעשות כדי לקדם את הרצון הזה.

האויב הגדול של הרצון הוא הספק. אין הרי תשובה טובה, יש פחדים בכל כיוון, יש את המשא שנדרש להרים כדי להתניע והשאיפה להיצמד למוכר ולהימנע משינויים, ואת החשש מהלא נודע, וההתרגשות מהאפשרויות הלא ממומשות ויש את האקסטרפולציות על מה יקרה כאן ומה יקרה שם בעוד שנה, חמש, עשרים שנה. ואין אמת אחת. ואז המחט זזה קצת לימין, מספיק בכדי למשוך בחוט הראשון. מספיק בשביל להזכיר לי שקיימת פגיעות במקום הרוצה ושלא התכוננתי אליה, ושאין די ברצון כי יש עניינים למעלה מכוחי, ומחוץ להבנתי, ושהתחושה שאני לא מצליחה לדייק היא לב שבור.

רגע

אמא, בת וחברה של האם. הילד בן שלושים ניגש עם הקפה לשולחן ומעקם קצת את הקרסול. האמא נזעקת. החברה אומרת לה "את חרדתית". לא עובר רגע והאמא שואלת את הבן, אלו משקפיים חדשות? כן, הוא עונה לה, למה הפרצוף? "כי אתה בזבזן". אני מפנה את תשומת הלב שלי לרגע וכשאני חוזרת, האם והבן מודיעים לחברה "את צבועה" (ואחר כך – "את גם לא יודעת לקבל ביקורת").

איך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו

איש קשיש שר לזוגתו את השיר המתנגן ברקע, איך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו, ואהבתי אותך לא פחות. גם אני מזמזמת את השיר בלי לשים לב, והצהרת האהבה המינורית בגבי מפתיעה אותי וגוררת אותי הרחק מהטקסט שאני קוראת. למה זה מפתיע אותי? אני תוהה. אולי בגלל שהרגע הורדתי את האוגרת בגן והייתי צריכה לפלס דרך בין פחי אשפה שחסמו את המדרכה ובני נוער עוורים למתרחש סביבם וצפירות רמות. וזה הזכיר לי שיר של לאונרד כהן שבו הוא מתראיין ברקע ואומר איך שהיה יופי בכל כך הרבה דברים, וזה לא במקום הכיעור, אלא בנוסף לו. יש את שניהם כל הזמן, ואפשר לראות את שניהם בו זמנית ולא להצטער על החיים וגם לא להתפלא מהם.  

באחד הימים היה לי ראיון והגעתי אליו חסרת דאגות. הכרתי את רוב חברי הועדה. מה כבר יכולים לשאול אותי שלא שמעתי קודם, חשבתי לעצמי קצת ביהירות. אבל בסוף נשארתי עם התחושה שיכולתי לספק תשובות יותר טובות, שקצת תפסו אותי לא מוכנה. בדיעבד, לא הייתי צריכה להיות מופתעת, הם שאלו שאלות טובות, ותיבלו אותן בישירות ישראלית וגם בויכוחים פנימיים בתוך הועדה על איכותן של השאלות (פ' שאל כלא מאמין – לידך הם התווכחו? כן, כן, עניתי ולא הבנתי את הפליאה, זה רק בארה"ב שאנשים שומרים על פאסון מזויף). כשסיפרתי לפ' על השיחה אמרתי לו באלו המילים – נראה לי שהדרדרתי לכנות. שיש משהו בשפה העברית שמכבה אצלי את המנגנונים המקצועיים שנמצאים בשיא הערנות שלהם בסביבה האמריקאית, וקצת הצטערתי שלא באתי מוכנה עם תשובות קצת יותר אמריקאיות וקצת יותר חיוביות, במקום הריאליזם הקשה הזה שפרשתי בלי לחשוב פעמיים. מצד שני, אמרתי לעצמי, יכול להיות שדווקא זה היה גורם לי לאבד נקודות.

ביום אחר, הגעתי להיפגש עם המזכירה כדי לפתור אי אילו סוגיות ביורקרטיות שקשורות לשבתון שלי. חשבתי שזה יקח עשר דקות, אז שריינתי חצי שעה לפני הפגישה הבאה שהיתה לי ביומן, אבל שוב הופתעתי. זה לקח שעתיים, ולא בגלל הביורוקרטיות הארוכות, אלא בגלל הקפה שהכינה לי והשיחה הארוכה שלובת הרגליים. שכחתי כבר כמה מזכירות יכולות להיות וולקנו של אינפורמציה (במיוחד שהן נחמדות) וכתבתי לעצמי ביומן הלא רשמי לא למהר בפעם הבאה.

ויש עוד הפתעות קטנות, כמעט בכל פניה. אני מופתעת שעוצרים לי במעבר חציה. אני מופתעת שטורקים לי את הדלת בפני ולא מחזיקים אותה עוד רגע, מופתעת שלא מפנים לי את הדרך כשאני עומדת עם עגלת ילדים, מופתעת שכן מפנים. ולמה אני מופתעת כל הזמן שהעולם גם יפה וגם מכוער בו זמנית.

אבולוציה

איך אני ממיינת סטודנטים. פעם הייתי מחליפה איתם מיילים ארוכים ושואלת לתחומי העניין שלהם, מספרת להם על פרוייקטים רלוונטיים, לפעמים הייתי מראיינת. אחר כך כשהיו מגישים באופן פורמלי הייתי רואה את החיבור שלהם, ציונים ומכתבי המלצה ומקבלת החלטה. אחר כך הבנתי שזה בזבוז זמן והתחלתי לענות להם במיילים גנריים שאומרים אני מגייסת או לא ושיגישו באופן רשמי. מה הטעם לבזבז זמן במיילים ארוכים עם תלמיד שקיבל c בכימיה אורגנית או שלא מצליח לנסח פסקה ברורה אחת? לקח לי זמן לזהות את הדגלים האדומים. אחר כך הפסקתי להסתכל על מה שהם כותבים, מי יודע אם הם כתבו את זה בעצמם, ועברתי ישר למכתבי המלצה. במכתבים יש המון הטיות מובנות וצריכים לדעת לקרוא אותם. אמריקאים, נניח, עפים לגמרי על מועמדים בינוניים, בזמן שאירופאים או ישראלים הרבה יותר מאופקים. נשים וגברים מקבלים המלצות שונות שמעידים יותר על הכותב מאשר על המועמד. אף אחד לא כותב דברים רעים, אז צריך לחפש לא את מה שכתוב, אלא את מה שלא כתוב. אף אחד לא אומר שמועמד טיפש, אבל על מועמד עם אינטלקט בינוני אך אחד לא יאמר שהוא חכם או מבריק. לא תמיד אפשר לקרוא בין השורות, אז בהמשך עברתי לשוחח בטלפון עם כותבי המכתבים. מדהים אותי איך שזה לא עלה במוחי בתחילת הדרך. גם האמריקאים המנומסים הופכים פחות מנומסים בשיחת טלפון ונותנים דרור לחרצובות לשונם. ביקשתי מהקולגות שלי ומהסטודנטים שלי לראיין ואז ראיינתי אותם. רק בסוף ראיינתי את המועמד עצמו. אני כמעט תמיד מופתעת מהתובנות שלסטודנטים שלי יש. הם לא תמיד מסתכלים על מה שחשוב לי, אבל בדיוק בגלל זה מה שיש להם לומר הוא מעניין. עם הזמן למדתי לשאול את השאלות הנכונות. רמת עצמאות, יצירתיות, מוסר עבודה, מוטיבציה, כישורי כתיבה. כל השאר לא חשוב.

איך אני ממיינת היום? מדביקה את השם בגוגל, בודקת את הפוסטים האחרונים בטוויטר. מחפשת דגלים אדומים. כך חסכתי לעצמי את הזמן בלהסתכל על לפחות חצי מהמועמדים. מרשימה ארוכה של מועמדים נשארתי עם שלושה. כולם אמריקאים לבנים, שניים מהם גברים. דמוגרפיה שונה בתכלית מזו שהרכבתי קודם. העולם שהכרתי איננו.

שקיעתה של הזריחה

באחת ההרצאות בכנס נעמד הדובר, אמריקאי מאוד מאוניברסיטה אמריקאית מאוד והרצה באנגלית תוך שהוא נעזר בשקפים שנערכו בספרדית. השקפים לא נערכו בספרדית במקרה, הם היו עמוסי כיתובים ונערכו בספרדית במיוחד. פה ושם נשתלו בהם ביטויים באנגלית שהדובר לא הצליח למצוא להם תחליף. הוא *השקיע מאמץ* בלכתוב את השקפים בשפה לא נגישה, בידיעה שלא תהיה מובנת לפחות לחצי מהאנשים בקהל. הדובר אולי דובר ספרדית אבל אין לו שום קשר למדינה דוברת ספרדית. בדקתי בקורות החיים שלו, הוא נולד בניו ג'רסי, חי כל חייו בארה"ב. ההרצאה שלו היתה אולי טובה, אבל הוא איבד אותי לגמרי, וגם אם היתה לו איזו א'גנדה טיפשית, אז לא רק שהיא לא עברה, אלא השיגה ההפך מהמבוקש. וכל זה עצבן אותי מאוד כי אנשים שכמותו אפילו לא מבינים כמה יומרנים ומטופשים הם נשמעים.

כנסים מדעיים מתקיימים כדבר שבשגרה בכל העולם, רק בשנה האחרונה הייתי בלפחות שלוש יבשות. במדינות המארחות מדברים בכל מיני שפות, אבל זו מוסכמה קיימת שבנוסף לשפות האלו, כולם בקהילה המדעית מדברים באנגלית. למה זה ככה? סיבות היסטוריות, זה לא באמת משנה. זה מייצר כל מיני עיוותים למשל הטיות בפרסום מאמרים אקדמיים והידרשות למאמץ רב יותר ממי שלא זכו להיוולד במדינה דוברת אנגלית. אפשר להתלונן על זה עד מחר, אבל העובדה הקיימת היא שכדי להיות אינקלוסיב באמת צריך לתקשר עם אנשים בשפה שהם מבינים, וברמה הפרקטית השפה הזאת היא אנגלית. גם בכנס מדעי בישראל שכולל אוכלוסיה מגוונת אני מצפה שאנשים ידברו באנגלית, ולא הייתי מוצאת שום כבוד במישהו שהיה מגיע בשקפים כתובים בעברית כדי להתחנף לאוכלוסיה המקומית אם המשמעות של זה היתה הדרה של כל השאר. להפך, הייתי חושבת שמדובר בהתנשאות תרבותית וחוסר הבנה של אינקלוסיביות.

עכשיו מגיע הבוט הזה וחושב שהוא חולק איזה כבוד מיוחד לקהילה המקומית שבה נערך הכנס אם הוא כותב את השקפים שלו בשפה המקומית, גם אם המחיר הוא הדרה של חצי מבאי הכנס. ורק יומיים מאוחר יותר הבנתי למה זה היה נראה לי כה מופרך – זה הרי בדיוק כמו הטרללת הפרוגרסיבית שמייצרת היום כל כך הרבה אנטישמיות. הפרוגרסיביים הלכו כל כך רחוק עם תחושת האשמה שלהם על הקוליונלאסטיות שהם מחזיקים כל אדם בחזקת גזען וכובש ומוכנים להרחיק לכת עד כדי מניעת זכויות אלמנטריות מכל מי שמזוהה בעיניהם עם האדם הלבן והחזק. לוחמי החירות הפכו לשוללי חירות. מתנגדי הגזענות הפכו לסמל הגזענות עצמה. השמאל חתך שמאלה כל כך ברדיקליות שהוא סגר מעגל באותה פינה של הימין הקיצוני. הסכמתיוית הזאת כל כך גורפת שהיא מייצרת עוד ועוד דורות שבכלל שכחו מהדיון עצמו וכל מה שנדרש מהם עכשיו הוא לזכור שחזק הוא רע וחלש הוא טוב וקורבנות (או לפעמים רק תחושה של קורבנות) היא הצדקה לכל מעשה, נבזה ככל שיהיה. התוצר של פשטנות, הוא בפשטות, בורות.

אז במשך כל ההרצאה חשבתי שהאיש פלצן ויומרני ולא עניין אותי מה שיש לו לומר. ורק יומיים אחרי זה שקעה אצלי ההבנה שזה בדיוק מה שהשמאל הפרוגרסיבי עשה לעצמו – התאבד.