קורא עיתון, שומע חדשות בזמן

בתור סטודנטית צעירה אני זוכרת שחשבתי בגאווה על שמעולם לא סחבתי תואר יותר ממה שצריך. התואר הראשון לקח בדיוק שלוש שנים. המאסטר שנתיים. את הדוקטורט סיימתי בארבע שנים. הכל דפק כמו שעון. על אנשים שמרחו את התארים שלהם חשבתי בזלזול, חסרי משמעת עצמית, מפונקים, ועוד כאלה מחמאות.

אבל אז פעם אחת דיברתי עם מישהו, אני אפילו לא זוכרת מי זה היה, אבל הוא אמר משפט שנחרט עמוק. שאנשים שעושים הכל בזמן הם לפעמים אנשים עם משמעת עצמית גבוהה, או אינטלקט גבוה שהכל בא להם בקלות, אבל לפעמים הם עושים את זה בגלל שהם לא חושבים שיש להם ברירה. המשפט הזה נגע כי הוא היה נכון. מעולם לא חשבתי שיש לי את הפריבילגיה למרוח תואר. זה היה יקר, היה לזה מחיר רגשי כבד, ובחוגים שבהם אני גדלתי זה נחשב לכשלון. לא להיענות לחוקים הארביטררים שהמערכת קבעה היה כשלון. לא לקבל מאה במבחן היה כשלון. ברפטואר התגובות שלי לציון נמוך אף פעם לא נכללה האפשרות שמבחנים זה דבר מקולק מעיקרו, שהאופן שבו המערכת מעריכה את הידיעות שלי הוא לא מדויק. לתעדף את הרווחה האישית שלי והאופן העצמוני שבו המוח שלי לומד היה מותרות, גם אם היה הרבה יותר הגיוני למשוך תארים על פני יותר שנים על מנת לתת מקום להפנמה של ידע, על מנת לפתח העדפות ומחשבות, לרכוש נסיון שימקם אותי בעמדה חזקה יותר בעתיד ולא רק לרוץ על הקו הדמיוני שהחיים הכתיבו עבורי.

מאז חשבתי על זה בהרבה הקשרים. במקום לחשוב רעות על המורחים, התחלתי לקנא בהם, על הבטחון שלהם בעצמם לחיות את החיים שלהם כפי שמתאים להם, ולא כפי שמישהו קבע באופן שרירותי. על שהם גדלו במקומות ששיננו באוזניהם את זכותם לחיים משמעותיים כפי שהם מגידירים משמעות, על שיש להם את הזמן לבהות בעולם ולהגדיר לעצמם באופן מדויק מה בו מוצא חן בעיניהם ומה לא. התחלתי לחשוב על מה שקודם ראיתי כפינוק כתהליך בריא של גדילה בסביבה מאפשרת.

אבל כל פעם שהיה נדמה לי שהפנמתי את זה, מצאתי את עצמי בסיבוב בעוד סיטואציה שבה אני מתאימה את עצמי ללוח הזמנים של העולם, במקום ללוח הזמנים שלי. הורסיה החדשה של תואר בזמן, הפכה למציאת עבודה באקדמיה בתוך זמן סביר. יש לי חבר שעושה פוסטדוק כבר שמונה שנים. מידי פעם אני שואלת אותו למה הוא לא מתמודד על משרות והוא עונה שטוב לו ככה, יש לו פנאי למחקר, לא איכפת לו מהארעיות של העבודה, או המשכורת והוא רוכש נסיון, וכשהוא יגיע לנהל מעבדה משלו, הוא יגיע מוכן. אני עדיין חוטאת בלחשוב שהוא מפחד מהקפיצה, ששום דבר לא מכין אנשים לנהל מעבדה כמו העבודה עצמה, אבל חוזרת לאותה מחשבה נושנה. הוא מורח כי הוא מאמין שהוא יכול. אני לא מרחתי לא כי זה היה הדבר הנכון לעשות, בכלל לא היה לי זמן לחשוב אם זה הדבר הנכון או לא, לא מרחתי כי לא חשבתי שיש לי ברירה. במשך כמה זמן חשבתי שהברירה היתה כלכלית, אבל גם שהמגבלה הזו הוסרה, המחשבות נשארו נטועות במקומן. הברירה שלא חשבתי שיש לי, מעולם לא היתה מונעת משיקולים כלכליים.

והנה שוב, הפעם המסלול לקביעות. כמה מתוך הדברים שאני עושה נועדו לעמוד בלוח הזמנים השרירותי של האקדמיה?

 

 

 

מודעות פרסומת

במקום שבו אנחנו צודקים

בבוקר אמרתי לפ' ששוב חלמתי שהוא בוגד בי. זה היה מין חלום משונה שבו בזמן שאנחנו ביחד הוא החליט שהוא נפגש עם בחורות שהכיר באפליקציית היכרויות. זה היה כל כך מופרך שבבוקר זה נשמע מצחיק. פ' מעולם לא בגד בי, גם מעולם לא חששתי שזה יקרה. למעשה, מעולם לא היה לי בן זוג שעשה משהו דומה. מערכות היחסים בחיי נגמרו מסיבות שונות ומשונות, אבל אף פעם לא בגלל שמישהו היה מרושע אלי.

בלילה זה היה מצחיק פחות ונדמה לי שכבר פיענחתי את סוד החלומות שלי. האופן שבו מערכת יחסים קרובה יכולה להיות פוגענית הוא משהו שהמוח שלי מעכל בקלות. התיוג של אירוע כזה כשלילי הוא מובן מאליו, וכך גם הכעס והעלבון. בחלומות זה תמיד המון עלבון ומעט כעס. מה שהמוח שלי מעכל פחות בקלות זה האופן שבו מערכות יחסים אחרות, כמו יחסי עבודה, יכולות להתגנב לי מתחת לעור. שם, הכעס או העלבון כבר פחות לגיטימיים, אז המוח שלי מחליף סיטואציה לא ברורה בסיטואציה ברורה יותר ואז קל יותר לתת שמות והכרה לרגשות השליליים שנלווים אליה.

פ' מכיר את הסינדרום, אז כשאני אומרת לו בבוקר ששוב חלמתי שהוא בוגד בי, שנינו צוחקים, ואז מתפנים לפענח את קורות הימים האחרים. הרפרנס הפעם היה די ברור, ובכל זאת פ' התעכב על כמה מהמוטיבים. העלבון ברור, הוא פסק, אבל איפה הבגידה או הרמייה? אם זה לא היה מבאס, זה היה מצחיק.

הסיפור לא מעניין. קולגה. שבעת שהצטרפה למחלקה נראתה מבטיחה, לא בגלל כישוריה האינטלקטואלים, אלא בזכות החיבור שקרה ביננו. בהתחלה עוד היינו קובעות לארוחת צהריים. אבל עם הזמן השתנו הדברים. מידי פעם דיווחתי לפ' על ההשתנות וההתרחקות, אבל התקשיתי בפרטים. רק לאחר תקופה ארוכה מצאתי את המילה הנכונה: היא הפכה צודקת. מהסוג שחי במלחמה מתמדת. אי אפשר היה להביע אף דיעה מנוגדת לשלה מבלי שזה יגמר בכעס, לא בכעס – בזעם. הזדהיתי עם כמה מהמטרות שלה וסלחתי לה לפעמים, ומהצד ספרתי איך היא הצליחה לריב עם כל אדם אפשרי במחלקה. כל אחד מהסיפורים נשמע סביר בפני עצמו, זה רק המינון שהתחיל להיות יותר ויותר בלתי סביר. הטכנאי שפיטרה, הסטודנטים שלא מתפקדים, הקולגה הסקסיסטי, הקולגה האחרת השתלטנית, משאבי אנוש וצרותיהם, המזכירות שמסרבות לדבר איתה. זה תמיד היה העולם שאשם. אני לא זוכרת אף חשבון נפש. הגישה שלה הופנתה גם אלי מפעם לפעם, התייחסות מקטינה, הערה מבזה, לא משהו מאוד חריג אבל התחלתי למעט בחברתה, מיסמסתי שיתוף פעולה שדיברנו עליו בעבר. צימצמתי נוכחות. ככל שעבר הזמן היה לי ברור שאני לא מסוגלת לעבוד עם טיפוס כזה, ואיכשהו זה עבר בלי קונפליקט גלוי. כשהזמנו חברים מהעבודה הביתה, פ' ואני התעכבנו עוד שניה על שמה. לפעמים הזמנו בכל זאת, מניחים שבמילא לא תגיע, לפעמים דילגנו.

שארית מאותה תקופה ישנה היתה דוקטורנטית שלי שביקשה ממנה להיות חברה בועדה שלה לדוקטורט. זה היה עוד לפני שלמדתי לא לערבב בין החיים הפרטיים שלי וחיי העבודה שלי, אבל באותה שעה זה היה נראה נכון. היא התאימה לנושא העבודה של התלמידה, הקולגה שמחה להיות בועדה, זה היה נראה בסדר. עד שהתחילו התלונות. הדוקטרנטית שלי זהירה כדרכה, דיווחה רק לעיתים רחוקות, על המיילים האינטנסיביים, הביטולים ברגע האחרון, ההערות המשפילות. בהתחלה לקחתי את הצד של הקולגה. אמרתי לעצמי שתלמידים תמיד מתלוננים, שהם צריכים להתמודד עם העולם הגדול, שהועדה צריכה להיות פורום ידידותי אבל שהתפקיד של החברים בה הוא לשאול שאלות קשות. מתישהו הפסקתי לחשוב ככה. זה קרה בהדרגה, אבל תפנית של ממש קרתה רק כשבאחת השיחות עם הדוקטרנטית שאלתי אותה אם היא רוצה שאני אגיד משהו. ואז היא ענתה – כן. מהוסס אבל ברור. הופתעתי. זה מאוד לא התאים לה, וזה הצביע על כך שהמצב באמת לא טוב.

במקרה, באותו היום עברתי לעבוד בבית קפה. כשקמתי למלא את הספל, נתקלתי בלא אחת מאשר אותה הקולגה. היא לא מאוד שמחה לקראתי. פיטפטנו קצת, בלי חמדה. ואז אמרתי משהו לגבי התלמידה. זה היה ספונטני מידי ולא מחושב. טעיתי לחשוב שאני אשחרר אמירה קלילה והיא תבין את הרמז ונמשיך הלאה. במקום זה חטפתי תגובה אגרסיבית וחסרת פרופורציות. החלפתי נושא, דיברנו עוד קצת והמשכתי לדרכי. אבל הייתי מוטרדת מאוד, מהצדק האינסופי הזה שהיא מתהלכת איתו ושלא מאפשר לה לשמוע שום פידבק על איך ההתנהלות שלה משפיעה על אחרים בעולם, ומהטון השלילי שבו דיברה על הדוקטורנטית. למה להיות בועדה של סטודנט שאין לך שום יכולת לגלות כלפיו אמפתיה? זה בסדר לשאול שאלות קשות, אמרתי בנקודה מסוימת, אבל זה לא צריך לבוא על חשבון תמיכה רגשית. התפקיד של הועדה הוא לעזור לתלמידים להשתפר, לא לרסק להם את הנשמה. את המשפט האחרון לא אמרתי לה, אלא כתבתי במייל השני אליה. הראשון היה קצר וחיובי ברובו. כתבתי לה שאני עדיין רואה בה חברה (אחר כך שאלתי את עצמי, האמנם?), ושאני מוטרדת מהאופן שבו השיחה שלנו התגלגלה קודם. התגובה היתה מיידית, אמוציונאלית מאוד, אגרסיבית. טעונה מאוד כנגד הסטודנטית שבכלל לא הזכרתי במייל שלי.

בין המייל הראשון לשני פ' הצטרף אלי לחצי שעה קצרה. הייתי במתח נוראי. לא זכורה לי הפעם האחרונה שהיייתי צריכה להתמודד עם כזאת מנה גדושה של אגרסיביות. אני יודעת מה לעשות, אמרתי לו לפני שהלך. וכתבתי שלושה מיילים נוספים. הראשון לדוקטורנטית. שאלתי אותה אם זה בסדר שאני אערוך שינוי בהרכב הוועדה. היא ענתה מייד: כן. השני היה לקולגה. לה הסברתי במילים קצרות את הדאגה שלי לשלום התלמידה ושיוטב לכולם אם אני אמצא מחליף לועדה שצריכה להתכנס בעוד שבוע. המייל הזה נשאר ללא מענה. המייל השלישי היה לקולגה אחרת, שאלתי אם תסכים להצטרף לועדה בשל שינוי של הרגע האחרון. גם היא ענתה מייד: כמובן והציעה שהדוקטורנטית תפנה אליה למחרת. על המייל הרביעי ויתרתי, אני אסביר מחר בבוקר בעצמי למזכירה ולראש המחלקה שנראו בבוקר כמי שקפאם שד. לא נידבתי פרטים, רק חזרתי על פרטים טכניים: איקס תחליף את ווי, הועדה בעוד שבוע. כן, אני יודעת, זה צריך לעבור את כל מסכת האישורים מחדש. המזכירה, שבדרך כלל לא ששה לעזור, התנדבה לפתע למצוא פתרונות יצירתיים. אולי דמיינתי, אבל נראה לי שהיא גם החליקה חיוך קטן ושמח לאיד.

באמת העפת אותה מהועדה? שאל אותי פ' מאוחר יותר בהפתעה וקצת התפעלות. את יודעת מה היא הולכת לספר לעצמה, נכון? שאל, ואני עניתי שאני יודעת, שהיא תספר לעצמה שלא רציתי שישאלו את הדוקטורנטית שלי שאלות יותר מיד קשות. זה יהיה סיפור קצת מופרך בהתחשב בעובדה שחברי הועדה הנוכחיים הם ראש החוג, ושני פרופסורים בכירים ממנה, אחת מהן בתחום שלה ממש. בכל זאת הייתי גאה בעצמי, על ההחלטה הנכונה שלקחתי. זה היה חיתוך נקי וחלק. כירורגיה קצרה ומקומית. לא התלכלכתי בטינופת שפוזרה סביב, הדוקטורנטית הפסיקה לנבול ואני מנעתי מעצמי מתח ארוך טווח שהיה ממתין לי בכל התכנסות של הועדה בשלוש השנים הקרובות, אבל זה רק בגלל שלקחתי מנת יתר מרוכזת במיוחד מהסטרס, ושעליה שילמתי בחלומות רעים, כי במקום שאנחנו צודקים לא צומחים פרחים.

 

אין סוס עץ, תהיה או תחדל

פ' ואני צופים ב"האמריקנים". מסוג הסדרות שנמשכות לנצח ושאין סכנה בלהתמכר אליהן. בעונה השישית (וסליחה על הספוילר), אחד מבני הזוג שעבדו כסוכני קגב בארה"ב, פורש בזמן שאשתו ממשיכה לרגל. הוא פורח בחייו החדשים בזמן שהיא נובלת אט אט. פ' ואני מפנימים את המטאפורה בלי הרבה דיבורים. פ' שואל אותי מה אם אחד מאיתנו היה פורש מהאקדמיה, ואם השני היה מוכן להמשיך לספוג את השיט האקדמי. כלומר את העבודה שבן הזוג שלו תקוע בארוחות ערב עם אנשים שלא מעניינים אף אחד, בכנסים בשום מקום, בלחץ מתמיד, בעבודה מסביב לשעון. חייכנו, אין לנו מושג אם היינו ממשיכים להיות סובלניים כלפי מה שהוא המציאות שלנו היום.

אחד במחלקה שלי, פרופסור, שלא בדיוק ידוע בכישורי האנוש שלו, ידוע ביכולת המופלאה שלו להחזיק מעבדה עם עשרים אנשים ומליון גרנטים. זה די פלא, בהתחשב בכך שהוא מבלה לא מעט זמן בלריב עם אנשים בטוויטר. בכל זאת אני מחבבת אותו קצת, בזכות הישירות שלו ובזכות העובדה שהוא לא מהסס להשתלח באף אחד. ג'ייסון, שאלתי אותו פעם, מה הסוד שלך? איך אתה מצליח לדחוף את כל הדברים האלה לתוך הלו"ז שלך ולהישאר שפוי? I do everything poorly, ענה.

את הסוד הזה גיליתי בעצמי מאוחר יותר. האקדמיה היא המקום שבו הבינוניות תקעה דגל. אין דרך אחרת לשרוד חוץ מלהתפשר על איכות המחקר, איכות ההוראה. איכות המנטורינג. אם פעם השקעתי בריוויו של מאמר שלוש שעות, היום יש לי בקושי שעה, אז מה שיוצא יוצא. הקורסים שלי יכולים היו להיות יותר מוצלחים, יותר מעודכנים, אם היו לי כמה שעות מיותרות בשבוע. בסמסטר הזה קיצצתי את זמני הפגישות השבועיות עם הסטודנטים משעה ל-45 דקות. במצטבר, זה חוסך לי לא מעט זמן. אין לי זמן לשייף מאמרים עד שיבריקו, אז אני שולחת אותם ככה, 90% עשויים. אין לי את הפריבלגיה לא לפרסם. אני יכולה לעשות חלק מהדברים בצורה טובה מאוד, אבל כדי לעשות את כולם, ובזמן, אני צריכה לעשות אותם בצורה בינונית. יכול להיות שאי שם יש אנשים נורא מבריקים שיכולים גם וגם. זה לא אני, והאקדמיה היא לא בשביל אנשים רגילים שרוצים להיות נהדרים.

הסטודנט שלי עומד לסיים מאסטר והתייעץ איתי לגבי דוקטורט. הוא רוצה להישאר במעבדה. אני לא חושבת שהוא מתאים, לא למעבדה שלי ולא לדוקטורט. המחשבה הזאת מלווה בהמון תחושת אשמה. כי הוא נורא משתדל, ויש לו מוטביציה מטורפת, וזה מכסה קצת על הכישורים האינטלקטואלים שאין לו, וזה אולי מספיק למאסטר, אבל לא ממש לדוקטורט. השנה האחרונה היתה הלחוצה בחייו. בפגישות השבועיות שלנו הוא בכה בממוצע אחת לחודש. הוא לא עומד בזה. אני מפחד, הוא אמר לי, שאם אני לא אמשיך לדוקטורט, אני אף פעם לא אחזור לאקדמיה, כי כשעבדתי בתעשיה היה אפס לחץ, והתואר הראשון והמאסטר היו כל כך לחוצים, שאם אני אעזוב, אני לא אצליח למצוא את הכוחות לחזור. אם זה ככה, אז אולי אתה לא צריך לחזור, אמרתי לו, וגם קצת לעצמי, למה לך לחיות חיים מלאים בסטרס? אתה בקושי בן 24, קח שנה או שנתיים, תמצא עבודה שמשמחת אותך ואם עדיין תרצה לחזור לסיר הלחץ, אז תמיד תוכל לחזור עם כוחות מחודשים. וגם עם – ואת זה לא אמרתי – עם פרספקטיבה אחרת על החיים, על מה שחשוב באמת.

 

שלוותם של מאמינים

עריכה מאוחרת:

קצת לפני אמצע היום, כמובטח, נצפו פתיתים בודדים. לפני שאמרתי ג'ק רובינסון הם נערמו בהמוניהם והמשיכו לרדת עוד שעות ארוכות. כעונש על יהירותי נאלצתי לנקות את הרכב משלג במשך יותר מעשרים דקות עד שיכולתי לחלץ אותו איכשהו מהחניה (כי מי משאיר רכב חונה תחת כיפת השמיים ביום שלג?). אחר כך נסעתי את הנסיעה המפחידה והארוכה בחיי, על כבישים שטרם נוקו משלג וקרח שהתחיל להתמצק על פניהם. מעט הנהגים שנתקעו בדרך נהגו בשקט מופתי, מתעלמים מרמזורים (כלומר, עוצרים גם בירוק מהפחד שמכוניות חוצות יחליקו עליהם), ולאט לאט מאוד. ללמדכם, ילדים, שלפעמים צריך להקשיב לתחזיות.

ww

רופאת השיניים התקשרה אלי מבעוד מועד להקדים את התור. – כי יהיה שלג, אמרה. בבוקר שלחו מהאוניברסיטה מייל בהול שכל התלמידים משוחררים ב-11 בגלל שלג. חברי סגל ומנהלה משוחררים ב-11:30. מצאתי את ההפרדה מעט משונה. האם האוניברסיטה רומזת שסטודנטים מוגבלים ביכולותיהם להתפנות מפאת השלג? בחצי שעה? השלטים ליד מגרשי החניה זעקו יום שלג – נא לא לחנות בקומת הגג!, והכבישים – ריקים.

במרפאת השיניים הרופאה שאלה אותי אם אני עובדת היום. זה היה עוד לפני שחשדתי שאני משתתפת במערכון של החמישיה הקאמרית ולא הבנתי מה מיוחד בהיום. למה לא? שאלתי, והיא ענתה שהולך לרדת שלג. הסתכלתי עליה ואז בחלון, ואז שוב עליה. אבל אין שלג, עניתי, תמהה, על פשר האמונה הגורפת בתחזיות. אבל אמרו שיהיה, השיבה. בבטחון הזה של אנשים שהכנסיה או בית הכנסת פתרו להם את כל קושיות היקום.

בבוקר התנועה היתה דלילה. עדיין לא ירד שלג השנה, או היום, שלג גם לא נראה באופק. בבית הקפה החביב עלי, העמוס בדרך כלל, השולחן החביב עלי היה פנוי. בפינה ליד האח. מיקום מושלם ליום שלג, חשבתי, אבל אחרי עשרים דקות עברתי לשולחן אחר כי היה לי חם מידי. הרגשתי כמו במערכון מוזר. כולם מתכוננים לשלג, אבל אני כרגע נסעתי בכבישים ריקים מאנשים ומשלג, ויש לי בית קפה שלם משלי ומוזיקה טובה וערימות של עבודה, אבל לא פתית אחד.

מערכה שניה

ההצגה בפיטסבורג ממשיכה לרדוף אותי. פ' בחר ואני בכלל לא ידעתי מה אנחנו הולכים לראות עד שצפיתי או השתתפתי או מה שלא קוראים לפעולה הכרוכה בנוכחות הפיזית בהצגה שמשתרעת על פני שלוש קומות בכנסיה עתיקה ובקהל שלא דבוק לכסאותיו ונדרש לפענח מי מהנרטיבים שהוצג לפניו הוא האמיתי.

במערכה השניה יש נסיון לאחות את הקצוות הפרומים, אבל שום פתרון אמיתי לא מוצע. כמעט בהתרסה. סה לה וי. אין פתרונות קסם בעולם. ארוחת הערב שהוגשה באמצע ההצגה נראתה לי קצת מוזרה בהתחלה, אבל היא לא היתה מוזרה בכלל. המטרה שלה היתה להושיב זרים גמורים זה ליד זה ולהכריח אותם להביט לאמת בעיניים. הנרטיבים של כולם הם חלק מאותו סיפור והסיפור הוא קוהרנטי, זה רק האנשים שמביטים בחלקיקים שלו ונצמדים לנרטיב בודד.

אבל יותר מהאמת המעורפלת שישנה או שצריך לדלוק בעקבותיה במדרגות קתדרלה אפרורית, הנרטיבים עצמם היו פצע מגרד. כתיבה כושלת. זיוף. חרדה שהזיוף יתגלה. החומרים מהם עשויה האקדמיה. איך אפשר לשאת כשלון מתמשך מבלי למעט את האויר שנכנס לריאות? דוקטור לאב  סיפר לי שהוא היה נוהג לכתוב רשומות על נייר ובשנים האחרונות התחיל להקליד אותן, וזה שהוא יודע את כל הדברים שכירופרקט יודע לא עוזר לו כי זה רק עניין של זמן עד שגם הוא מתכופף מול הלפטופ, כי אין באמת דרך להחזיק תנוחה נכונה מול המחשב, ואין דרך שלא להתמעט באקדמיה. אז גם הוא עושה את הדברים שהוא מבקש ממני לעשות, והאקט הזה של אי התכופפות ממלא את הריאות באויר, ובנקודה מסוימת הגוף מתחיל לזכור שיש תנוחה טובה יותר, כמו תינוק ששוכב על הבטן ומחזיק את הצואר כי הגוף שלו למד וזוכר את היתרונות של הפוזיציה החדשה.

אבל האקט הזה של אי התכופפות גם מזכיר לי שיש מקומות טובים יותר בשבילי מאשר האקדמיה, והמחשבה הזאת היא האישה האחרת, האהובה מהתיכון, שנמצאת כל הזמן ברקע ומרימה את ראשה לשאוף מלוא הריאות כל אימת שמזדמן לה. כמה זמן צריך אדם לקבל עליו את חוקיה של מערכת איומה לפני שיכריז פוס משחק? והאם אני באמת מאמינה בכשלונו של הכשלון? כנראה שלא, אבל אני לא קובעת את החוקים. כך או כך, האימפקט של הכישלון עדיין מצלצל באוזניי, גם אם לא קראתי לו ככה.

וגם הפוליטי לא נעלם מהעין. ההצגה נפתחה בדקת דממה שמיד התחלפה בהמולה הרגילה של קהל הממתין לתחילתו של קונצרט. כי לייפ גוז און. הערבוב בין הטראומה הפרטית שלי לטראומה הקהילתית הוא החומר שממנו עשויות מיקרו טראומות, הוא סיבי השריר שמתקשים כפוקנציה של אלף קבעונות. ורק המדריך אייקון-מצלמה עם העגיל מגן דויד שהשתרך בעקבות אוזנו היו תזכורות מתמדת לדברים שאנחנו עושים כל יום, נשבר לנו הלב ואנחנו ממשיכים.

 

 

 

פעמיים כי טוב

12 דקות. זה הזמן שדוקטור לאב ביקש ממני לשבת בשקט ולהקשיב לאלקטרודות הדביקות שחיבר לצוואר המקולקל שלי. ובזמן הזה שהאלקטרודות רחשו גלים זעירים לתוך עמוד השדרה שלי חשבתי לעצמי ששתים עשרה דקות זה המון זמן בשבילי לא לעשות בו כלום. קודם האחות מדדה לי לחץ דם והודיעה: מאה שלושים על מאה. הסתכלתי עליה בספקנות ואמרתי שאולי משהו לא תקין עם המכשיר ושאולי תמדוד שוב. אז היא מדדה, ובפעם השניה היה בסדר, אבל אז נזכרתי שבמדידה הראשונה היא שאלה תוך כדי מה עשיתי שקילקל לי את הצוואר, ואני עניתי – הלכתי לעבודה.

לדוקטור לאב יש עיניים בצבע כחול עמוק והן מקומטות בצדדים באופן שגורם לבטוח בו. הרופאת משפחה שלי הבטיחה לי שהוא לא מבלבל את השכל. לפני זה היא ביררה בעדינות אם אני מאלה שאוהבים לשמוע על רדיאנים ואנרגיות. כשקיבלה תשובה חד משמעית, שיחררה את חרצובות לשונה ופסקה שהוא הכירופרקט הכי טוב שהיא מכירה. הוא שותק יותר ממה שהוא מדבר, הנחיתה את משפט המחץ ששיכנע אותי לנטוש את כל פקפוקיי בדבר כירופרקטים וללכת לפגוש אותו. והוא שותק אפילו פחות מהשימוש שהוא עושה בשתי ידיי האמן שלו, הבטיחה. חוץ מזה שקוראים לו דוקטור לאב.

ערב קודם מצאנו את עצמנו בפיטסבורג. יצא במקרה. פ' נהג ואני הקראתי לו מווינט שמניין ההרוגים הוא שמונה ושטראמפ אומר שאם רק היתה אבטחה זה לא היה קורה. פ' הכי מתפעל כשאני קוראת בעברית ומתרגמת לאנגלית בו זמנית. כשעברנו ליד סקווירל היל, כבר שכחנו מהחדשות. במקום זה המשכנו ישר עד לקתדרלה העתיקה במרכז העיר, שם רדפנו אחר השחקנים מחדר לחדר. בכל חדר קרה משהו אחר ועוד לפני שהסתיים האיץ בנו המדריך, צעיר נאה שמגן דויד על חוט השתלשל מתוך אוזנו, לעבור לחדר הבא. מידי פעם נתקלנו באחת הקבוצות האחרות, שכמונו, זכו לראות רק שבריר מתוך ההצגה. אנחנו קיבלנו את המשורר הכושל שלא מצליח לפרסם את שיריו ובמקום זה מתפתה להיות הגוסט-רייטר של נובליסטית ומוציאה לאור מזדקנת ופאראנואידית.

בהפסקה, שבה הוגשה גם ארוחת הערב, גילינו שמניין ההרוגים כבר עלה לאחת עשרה וגם שעדיין לא הבנו מה אנחנו אמורים לעשות. שכננו לשולחן, בחור תמהוני במקצת שהיה לבוש בהידור מיותר, דחק בנו לספר האם מצאנו הגיון בסיפור. לא הבנו מה הוא רוצה, יש משורר אחד שבילה את נעוריו בלהעתיק משוררים אחרים ושהתאבד בגיל נורא צעיר ואז יש את הפורטרט שלו שמוכיח שהוא בעצם חי, ואת המשורר הכושל הזה שרודף אחרי הסיפור. אבל הוא באמת מת, טען התמהוני. זה לא באמת קרה. מהצד השני של השולחן העירה בחורה טרודה למראה שהסיפור הוא בכלל על הנובליסטית הזקנה שהעתיקה את הספר היחיד המוצלח שכתבה.

זה אולי סיפור על כשלון, חשבתי לעצמי, או על זיוף שסופו להתגלות, ובלי שהתכוונתי חזר להציף הזכרון שמחקתי מערב אמש. שיטוט לא מבוקר לאתר הקרן הלאומית למדע גילה לי שהגרנט שלי נדחה. כלומר עוד גרנט. הצצה חטופה בהחלט בדיווחי השופטים רק החמירה את הפרעת הדחק שהלכה ותפחה. שופטים אחד ושניים היללו את ההצעה ודירגו אותה מצויינת. השלישי התלהב פחות ודירג "טוב מאוד". הרביעי החליט שטוב. גם הפאנל החליט שטוב. פעמיים כי טוב וחודשיים של עבודה הושלכו לפח. כלומר, עד השנה הבאה. הסיפור בכל מקרה לא היה על אף אחד מאלה, לא כשלון ולא זיוף. זה היה סיפור על מה שאמיתי ומה שלא. ורק כדי לוודא שהבנתי, נעץ בי עיניים השחקן במערכה השניה ואמר – זה שמשהו מזויף, לא אומר שהוא לא אותנטי.

12 הדקות נגמרו מהר יותר מכפי שתיכננתי. שכבתי שם וניסיתי להסביר לעצמי למה הדחיה הזאת כאבה יותר מכולן, כמו זכוכית משוננת היא נתקעה לי בלב ולא זזה. בדרך חזרה הביתה מפיטסבורג, פ' נימנם ואני נהגתי, ואני דיברתי אליו או אולי לעצמי, שואלת איך אפשר לחיות בעולם כזה שבו אנשים מתים סתם, ולרגע לא הייתי בטוחה על מה אני מדברת. על האנשים בסקרוויל היל או על הגרנט שלי או על ההצגה. ורק יממה מאוחר יותר, הסתכל עלי דוקטור לאב בעיניים כחולות וחדות ואמר. מה שיש לך זה לא צוואר תפוס. זאת מיקרו טראומה מצטברת.

יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח

קצת אחרי התואר הראשון עבדתי כמורה בבית ספר יסודי, בהתחלה לתלמידי ז-ח ואחר כך לתלמידי כיתות ג-ד. זה היה במסגרת  חיפושי בעולם אחרי הדבר הזה שמעניין אותי לעשות. הדבר הזה לא היה הוראה. ועדיין זכורות לי כמה מסקנות מאותה תקופה. ללמד את הילדים הקטנים היה בעיני עינוי. הם היו חמודים אך דביקים, עסוקים בבעיות משמימות ולא היוו אתגר אינטלקטואלי. את הבוגרים יותר, במיוחד כיתות ח', אהבתי מאוד. זה היה בגבעתיים, היכן שמערכת החינוך נתקעה בשולי שנות השמונים במודל של שמונה כיתות לימוד, ושלא בטובם, נאלצו תלמידי כיתות ח' לשמש המבוגר האחראי בבית הספר.

כבר אז הבנתי שללמד ילדים חמודים זה לא מספיק, במיוחד אם הם נמצאים בשלב ביניים. כבר מסוגלים להלך ולפטפט, אבל עוד לא מצאו איך לחבר משפטים בצורה קוהרנטית. אהבתי את הבוגרים כי אפשר היה לנהל איתם שיחות על היקום, היה אפשר לזרוק רעיון מתקדם ולראות איך הוא נופל. היה אפשר להבחין כבר אז בזרעים הנובטים ולנחש איזה מבוגרים הם יגדלו להיות.

את ההפסקות ביליתי עם המורה למתמטיקה. דוקטוראנט שחייו התעקלו איכשהו ללמד בבית ספר יסודי. היינו נטע זר בין הקבוצה המאוד הומוגנית של מורות מאפירות. אחרי שנה עזבתי. הוא נשאר. זה לא היה בשבילי, והאילוץ לעבור ללמד את הקטנים אחרי ששתי המורות המקוריות חזרו מחופשות לידה, כילה את החשק האחרון שהיה לי. לא היתה לי תעודת הוראה, אבל הכרתי מנהלת אחת, ג'ינג'ית וקטנה שקראו לה יהודית, שאמרה לי עזבי אותך מבירוקרטיות, בואי ללמד בבית הספר שלי, את תהי יופי של מורה.

בסמסטר הסתיו אני מלמדת סמינר לתלמידי מחקר. אני לא אוהבת את הקטנים, יתכן שאמרתי בשלב כזה או אחר לראש המחלקה, מכוונת בדברי לקטנים ממש – לתלמידי התואר הראשון. עם הגדולים אפשר לדבר על העולם, חשבתי לעצמי, ונזכרתי באותה מסקנה נושנה שרק החליפה צבעים ושפה. ולא חמקה מעיני העובדה שהחלפתי יקום בעולם. מסימני הבגרות כנראה.

בסמינר ביקשתי מהסטודנטים לכתוב חיבורים כהכנה לדיונים בכיתה, כולם על שאלות, כמעט פילוסופיות, בהתנהגות בעלי חיים. לא מעניין אותי איך אתם כותבים או כמה אתם כותבים, אמרתי להם יותר מפעם, מעניינת אותי רק  היכולת שלכם להרכיב טיעון. בדיונים בכיתה אני עוצרת אותם יותר מפעם אחת, קודם תגדירו מה הבעיה. אחר כך אני מבקשת לשמוע את הטיעון ואת טיעוני הנגד. בכל פעם מחדש אני נדהמת מחוסר היכולת שלהם לנסח טיעון. הם אלופים בלנסח משפטים מפונפנים ולשחרר לאויר אמירות ריקות. אבל תוכן של ממש הוא כבר סיפור אחר.

את הפרקטיקה של חיבורים אני מחבבת במיוחד. אני קוראת לזה שיטת ה- טל מי ואט איי טולד יו. התרגיל הבסיסי הזה מלמד אנשים הרבה מאוד על מה שהם לא יודעים והוא מכריח את הסטודנטים לעשות יותר מסתם קריאה פאסיבית, הוא מאלץ אותם לנסח רעיונות. אני מחבבת את הפרקטיקה הזאת מעוד סיבות, היא עוזרת לי להבין מה התלמידים מבינים מתוך מה שהם קוראים, היא עוזרת לי לדרג אותם בדיוק רב יותר, והיא מלמדת אותי דברים חדשים.

את החיבורים הם צריכים לשלוח בימי שני. ביום הזה כמעט תמיד אני מקבלת מסה של אימיליים קצת לפני חצות. ביום שלישי בבוקר אני מארגנת את כל החיבורים לתיקיה אחת ואז מתחילה לקרוא, לא לפני שאני מתלבטת עם מי מהם להתחיל. יש את טריברס. ללא ספק התלמיד הכי מוכשר בקורס. יכולות הכתיבה והאנליזה שלו הן לא פחות ממדהימות. לפעמים אני קוראת את החיבור שלו לפני שאני קוראת את המאמרים עצמם, בגלל היכולת המבריקה שלו לנסח טיעונים בפשטות. בקורס יש גם שלושה מהתלמידים שלי. אני כבר מכירה אותם היטב ויודעת שאחד מהם יעשה עבודה מצוינת, אחד מהם יעשה עבודה גרועה במיוחד והשלישית תעשה מאמץ אדיר לעשות עבודה טובה אבל לרוב תספק עבודה בינונית. אף אחד מהם לא מתקרב בכישוריו לטריברס. לקרוא את החיבורים שלו מרגיש קצת כמו להסתכל על הדשא הירוק של השכן. כאלה סטודנטים אני צריכה, אני אומרת לעצמי. לא, לא, את הסטודנט הזה אני צריכה, אני חושבת לעצמי בחמדנות. ויש אחרים, כאלה שעדיין לא הצלחתי לתהות על קנקנם. במיוחד מסקרנת אותי סטודנטית אחת, שמידי פעם מגישה חיבורים איומים ומידי פעם חיבורים מעולים, ולפעמים בא לי לנער אותה ולהגיד לה – שהבעיה שלה היא לא בפוטנציאל, אלא במוטיבציה.

מתישהו במהלך הקורס הצעתי שכל החיבורים ישותפו בין כל חברי הכיתה. בערך הצעתי, כי זה לא בדיוק שהם יסרבו בקול, אבל נתתי להם מראית עין של בחירה וחיכיתי לראות כיצד יסתיים הניסוי שלי. אם מחברים את כל החיבורים שלכם יחד מקבלים חיבור אחד ממש טוב, וגם מוצאים את כל הטעויות שאפשר לעשות בהבנת הטיעונים שאתם מתבקשים לכתוב עליהם, אמרתי להגנתי, והוספתי שקריאת החיבורים של אחרים היא אפשרות למידה מעניינת. ואכן, רמת החיבורים עלתה פלאים. הם אולי מנסים להרשים אותי, אבל הם חרדים הרבה יותר מלא להרשים את חבריהם לכיתה. בעיית המוטיבציה נפתרה בהזרקת מעט סטרס לתוך המערכת, ואת זה, ציינתי לעצמי, אי אפשר לעשות עם הקטנים. הגדולים יכולים לשאת את הסטרס בגבורה. אחרי הכל, זה הם שנרשמו לסמינר בהתנהגות בעלי חיים.