ארץ אשר הרריה נחושת

נדמה שאני מגיעה לפה רק כדי להגיע לאותה מסקנה ישנה – שאני לא רוצה לחזור לכאן. לפעמים אני תוהה מה פשר האיבה שהתפתחה אצלי כלפי ארצי מולדתי ואין לי תשובה, אולי זה רק הדברים שרואים משם ולא רואים מכאן. מה שפעם היה בית, לא נשאר כזה לנצח, ואת הזרות גם בועת האקדמיה לא יכולה לנפץ. גם חודש בישראל לא יכול להציל קשרים נושנים שנקטעו ופירפרו עוד קצת למשך כמה שנים עד שגוועו כליל. אני פוגשת אנשים ושואלת את עצמי מי לי ולהם, מה להם ולי. שבע שנים עברו. שבע שנים טובות או סתם שבע שנים, רגילות, רחוקות, שיש בהן טוב ורע.

אחות אחת נותרה לי מבין כל המליון שהרתה אימי. כשאני מגיעה אליה, מגיעה גם אחות נוספת. אני לא מבינה את פשר החיבוק הממושך שהיא מחזיקה בי. לאן עפים הברווזים בשנתיים שבין ביקור לביקור? ואם היא כל כך מתגעגעת אז איך זה שהיא אף פעם לא מתקשרת, או מנהלת איתי שיחה ארוכה יותר מחצי שעה שאינה מרוכזת בה עצמה. מאוחר יותר, כך סופר לי, השוותה בין גודל המתנות שקיבלה אחייניתה וילדיה, ונעלבה. פעם עוד הייתי מתמרדת, תובעת להבין מי האנשים האלה ששוקלים את העולם במתנות, ומה עומד מאחורי חומת הציפיות הפריכה שלהם, או מה אולי עומד מתחתיה – כרעי תרנגולת. הפעם שתקתי. ורק שאלתי את עצמי מה לי ולה.

אפילו הקיבה שלי הפסיקה לרצות לעכל את כל אותם מאכלים שפעם אהבתי. אני שותה קפה נמס חסר טעם ללא חלב, ללא סוכר. עוברת ליד המשרד הישן שלי רק כדי לגלות שהשם שלי עדיין מופיע על דלתו. בחדר יושבת עכשיו פוסט דוקטורנטית חדשה מארצות הברית. אחותה גרה היכן שאנחנו גרים, והגילוי הזה מפיח חמימות בלב שלושתנו, היא ואני ופ', חמימות ששקולה לגילוי שאת והבחור בשולחן ליד שירתתם יחד באותה יחידה צבאית. המעבדות שזכרתי נראות לי קטנות נורא עכשיו. בזכרוני הן היו רחבות ידיים ומוארות. ככה זכרתי את אבא שלי, שנים לפני שראיתי אותו בשנית ובפעם האחרונה, גבוה ורחב כתפיים ושזוף. אבל אבא שלי, בתמונותו האחרונה היה צמוק וכפוף ולבן ולא עורר בי געגוע, רק את אותה שאלה נושנה, מה לי ולו.

בין חיבוקים חסרי חמדה ומפגשים עקרים, אני מתעקשת לחפש משמעות. מוצאת נחמה רק באלו שהיו שם, בארץ אחרת, ושבו. כמו חברים לקרב אנחנו מצוטפפים לאותו שולחן. פעם, אכלנו מאותו המסטינג.

 

 

מודעות פרסומת

לפני שבוע

את הדרך חזרה מהכנס עשיתי עם ג'יימס, פרופסור בן יותר משמונים מהמחלקה שלי. נפגשנו בטיסה הלוך ומאוחר יותר גילינו שגם נחזור באותה טיסה. ג'ייימס הוא אגדה בתחום שלי. חוקר נערץ שגם בגילו המופלג עדיין ממשיך לנהל מעבדה ולהנחות סטודנטים ולפרסם מאמרים ולטייל בעולם. ולא זה בלבד, הוא שט בקיאק ופעיל ומארח ויש לו מין הומור יבש וציני וקול עמוק ואיטי, כזה שיכול להישמע, לעיתים, קצת מרתיע. בכל שבע שנותיי במחלקה החלפתי איתו אולי חמישה משפטים.

אז תגידי, שאל באחת ההפסקות, את יודעת איך להשתמש ב-uber הזה? היה לו מבטא דרומי מחוספס והוא ניסה, אם כי לא הצליח, להחניק היסוס. חייכתי כי ידעתי לאן השיחה מתקדמת וקבענו להיפגש בבוקר הטיסה. הטיסה היתה ברבע ל12. אז תשע וחצי בלובי? שאלתי, אולי בתשע? ענה בחשש. הסכמתי. לא ראיתי טעם לשכנע אותו, מקסימום נשתה קפה בשדה. לולא אני, בטח היה עולה על מונית בשמונה.

ג'יימס כמובן שהה במלון של הכנס, כלומר בזה שתמיד עולה פי שתיים מכל מלון אחר בסביבה. אני הייתי בדירת Airbnb כמייל מאולם הכנסים. אני מחבבת דירות של אחרים והרווח משולש: זה נחמד יותר וזול יותר והכי חשוב, מאפשר פתח מילוט מביצת הכנס. נגמר היום? אפשר פשוט ללכת הביתה ולא להיתקל באף אחד במסדרונות. אחרי שהסכמתי להיות בייביסיטר גיליתי שתחנת הרכבת נמצאת ליד הדירה שלי. במקום זה הבטחתי לצעוד כמייל עם מזוודה, בבוקר, מוקדם יותר משתיכננתי. לא חשוב, אמרתי לעצמי וגירשתי מחשבה תועה.

הגעתי בחמישה לתשע. הוא כבר היה מוכן ומזומן ארוז במזוודה וחליפה. היה לו סמארטפון ביד. הוא שיחק בו סוליטר. אחר כך הביט מעבר לכתפי כשהזמנתי uber. רוצה שאני אראה לך איך זה עובד? שאלתי, לא לא, ענה מהר מידי, ובכל זאת המשיך להתעניין בפרטים. אז איך את יודעת שזה הרכב הנכון? ואיך את משלמת? בשדה הלך אחרי. כשהגענו לסקריוטי נזכרתי שלא שאלתי אם כבר עשה צ'ק-אין. כלומר, אני עשיתי דרך האפליקציה והנחתי שזה מה שעושים כולם, אבל אז עברה לי בראש המחשבה שאולי "כולם" לא כולל את ג'יימס. צדקתי. אז חזרנו אחורה. הייתי משועשעת. ג'יימס היה קצת פחות והוא לא הפסיק להתנצל על שאני צריכה לדאוג לו. אבל באמת שלא היה איכפת לי. אפילו קצת נהניתי מהיפוך התפקידים ונעטפתי במין חמלה לאיש המהודק הזה שמנהל את העולם בזמנו האחר אבל עדיין צריך עזרה בלהדפיס בורדינג פאס.

כשסימסתי לפ' על קורותיי הזכרתי לו מי זה ג'יימס. נו, זה שפעם הדפיס מאמר וביקש ממני למסור אותו לקולגה שלו באוניברסיטה בישראל. למה אתה לא שולח לו במייל? שאלתי אז, ומיד התחרטתי. תביא, אמרתי לו, לא משנה, אני אהיה שם במילא.

בין הטיסה הראשונה לשניה המטוס קורקע וככה יצא שבילינו יחד יום שלם, קפה וארוחת צהריים ושוב קפה ופיטפטנו עם אחרים וזה עם זו וגם שתקנו, וקראנו קצת ועבדנו קצת. בין טיסה אחת לאחרת אפילו הכרזנו על תחרות כשהוא עולה על השאטל ואני הולכת בין הטרמינלים. הגענו בדיוק באותו הזמן. הכי הפליא אותי היה לגלות שהחמישים שנה שמפרידות ביננו לא משתקפות בתפיסת העולם שלנו. כשהתלוננתי על עסקי הגרנטים, התלונן גם הוא. גם על החורף התלונן ועל האדמנסטריציה שפוזלת עיניים לחבילות הסטרטאפ של חוקרים צעירים. ותהה בקול על ענייני הוראה ומנטורינג, כאילו האקדמיה נתקעה אי שם בשנות העשרים ומעולם לא צעדה קדימה. כשהגענו הביתה, חיכה בסבלנות שאאסוף את המזוודה שלי ולבסוף אמר בקול איטי וסמכותי שהוא מאוד, אבל מאוד, מעריך את זה, וכדי שאני לא אתבלבל, מיד אחר כך גם החליק חיוך משועשע.

 

אם לא נאט לא נביט לא נשים לב לפרטים

לתל אביב הגענו בשעת אחר הצהריים מאוחרת של שישי. שתי כבשים עולות על אם הדרך. הייתי צריכה להזכיר לעצמי את העולם המתכנס לקראת שבת. מצאנו דירה קטנה במיקום מרכזי, רצפת פרקט ונוף מכוער. הכל בדירה הזאת היה כפי שזכרתי מחיי הסטודנטיאלים. אותו קומקום חשמלי ומסננת פסטה ומשולוש לאיסוף פסולת בתוך הכיור. דברים שנראים לי עכשיו שלא במקומם אבל זכורה לי גרסה אחרת והגיונית שלהם.

שבוע קודם עוד הייתי בכנס. אירגנתי סימפוזיום בלב האולד בויז קלאב רק כדי לגלות שהם מחכים שמישהו יקח מהם את עול המנהיגות. במקום להיכנס להרצאות ביליתי את הזמן בלשוחח עם אנשים, וזה לא היה קשה, אבל גן העדן לא מדויק. ביום הרביעי לכנס קיבלתי מייל שהגרנט שלנו התקבל. חשבתי שאני אשמח יותר אבל קיבלתי את החדשות בשוויון נפש. הנה, אמרתי לעצמי, זה לא לקח נצח, רק שלוש שנים. אפשר להפסיק עם ההגזמות הפרועות. העולם פתאום נראה אחר. התחלף כהרף עין ממוד הישרדות למוד – איזה מוד? לא ברור. כל זה נראה ישן נורא עכשיו. ישראלית אחת בכנס אמרה הי ומיד הוסיפה "רזית". מזכירה לי את המבט הבוחן שתכף מצפה לי.

בערב שלפני הטיסה הלכנו לארוחת ערב עם ההורים של פ' ומשום שנזכרתי שהורדתי את כל הפרקים של צ'רנוביל למחשב שאלתי אותם על קייב של 1986. היו להם שתי גרסאות שונות שנאלצנו להשוות. פ'  נתן בי מבט שאיננו מבין את להט חקירותיי. הוא היה הרי שם. נשלח למוסקבה, אמרה האמא. לכמה זמן שאלתי וקיבלתי שתי תשובות בו זמנית: ארבעה ותשעה חודשים. נשלח לדוד, הוסיף אבא, ופ' תיקן שהוא היה אצל הסבתא. כמה ימים אחרי הפיצוץ הם עוד צעדו ברחובות בתהלוכות האחד במאי. סטודנט – מכר של המשפחה – שסירב לצעוד, סולק מהאוניברסיטה. בזמן שאבא של פ' שם את הילד הגדול על רכבת ושלח את שני הילדים הקטנים למוסקבה, אמא של פ' וסבתא שלו קנו מטבח חדש. דברים שנראו הגיוניים אז תחת המשטר הסובייטי. בטיסה צפינו בכל חמשת הפרקים ברצף. כשנסתיימו, נשארתי עם התחושה שהרגע צפיתי בסרט על השואה.

כדי לנצח את הג'טלג הלכנו לאורכו של קינג' גורג. עצרנו לקנות מצרכים בסופר יודה. כל המקומות עדיין נטועים במקומם. אני עדיין יכולה לנווט בעיר הזאת ללא מפה. עדיין יכולה לשבת בבית קפה ולהיזכר ששם כתבתי את כל התזה שלי.  אבל היא כבר לא שלי, זרות חדשה ניטעה בה. שב ילד שב, למה להתרפק? משהו חורק בזכרון. למים יש טעם מר. בטלפון שלי יש כרטיס סים זמני. בסופררמקט שילמתי בכרטיס אשראי אמריקני. קר לי עם מזגן וחם לי בלעדיו. יש לנו ארץ, למה עוד אחת.

קצר

פילוסופיה שלאחרונה התחלתי ליישם: לא לתת לשום קונפליקט לחמוק ללא התייחסות ישירה ומיידית. ראש המחלקה שולח את מזכירה מספר אחת לשלוח את מזכירה מספר שתיים לשאול אותי שאלה שמפקפקת ביכולת השיפוט שלי? ובכן, התגובה שלי היא להעביר את המייל לראש המחלקה, לומר לו שהרגשתי מאוד לא בנוח ושאני מעוניינת לדבר על זה באופן אישי. שיט, הוא בטח אומר לעצמו, עוד הפעם זאתי. ואני אומרת – שיהיה, ומזכירה לעצמי משהו שאני אומרת לעצמי מפעם לפעם – לא נורא אם לא כולם יאהבו אותי.

החסרונות: זה מצריך זמן, ומייצר המון סטרס הכרוך בהתעמתות ישירה. מנומסת וקורקטית ככל שאהיה, הגישה הזאת מייצרת לי תדמית של ביצ' ומצריכה תחזוקה קבועה. אי אפשר להתעלם מנושא אחד ולהיטפל לאחר, אי אפשר להעמיד סטודנט במקומו ואז לעבור לסדר היום כשאחר עושה את אותו הדבר, אבל צריך גם לבחור את המאבקים בתבונה.

היתרונות: פיחות מופלא במספר האירועים האלה עם הזמן. הסטודנטים שלי למשל יודעים שיש השלכות למעשיהם ואם הם לא יכולים להסביר אותם מראש, אז הם נמנעים מהם. הם מפנימים את אותה ההתנהגות ומיישמים אותה עם אחרים. התקשורת איתי הופכת ישירה (כי אם היא עקיפה, אז היא חוזרת בבומרנג למי שהתחיל אותה), ובטווח הארוך אני מצמצמת את הסטרס הפאסיבי בחיי. הציפיות שלי מאנשים ברורות ואני מבזבזת פחות זמן על אי הבנות. זה עוזר לי להכיר במה שאין לי שליטה עליו ולהגיב מיד בנושאים שעליהם יש לי שליטה.

המקומיים לא אוהבים עימותים. חצי מהעימותים שאני רואה סביבי מסתיימים בהתעלמות. מיילים נפתרים בהעברתם לפח ההיסטוריה. ניסיתי גם את זה. לא עובד לי. יש ימים שאני אומרת לעצמי – שחררי, יצא שנולדת ישראלית, חיי עם זה בשלום. הכי גרוע שיכול לקרות שזה שמישהו לא יחבב אותך. את המישהו הזה, אני מזכירה לעצמי, לא חיבבתי עוד קודם.

צעד וחצי

יוחנן ואני מלווים זה את חייו של זו כבר שנים. התחלנו דוקטוראט כמעט ביחד. אני התחלתי חצי שנה לפניו והצעד וחצי הזה מאחור נצמד לסולייתו כמו מסטיק דביק ועקשן בנחישות שלא תתואר. הוא את הדוקטוראט שלו עשה אצל מי שהיה הסטודנט של המנחה שלי. כבר עברו לא מעט מים בנהר ובכל זאת יחסיהם של אלה – המנחה ותלמידו בראשית דרכו, נותרו מתוחים ועגמומים. אבל יוחנן ואני, שלא כמו הורינו האקדמיים, דווקא חיבבנו זה את זה, ובמקום לשלוף ציפורניים ולהכריז על טריטוריות, איחדנו כוחות. מצאנו שפה משותפת והרכבנו יחד שני מחקרים שנסתיימו בשני מאמרים, האחד בראשותי והשני בראשותו, ועל שניהם התאחדו שמותיהם של היריבים הנושנים. לא באמת תיכננו שום דבר, אבל היתה לנו הנאיביות של תלמידים צעירים, שלפעמים מחוללת פלאים.

זה סיפור על מנחה ותלמידו, או על אנשים שחייהם נשזרו בנסיבות אקראיות, אבל זה גם סיפור על ירושלים ותל אביב, וגם על מי שאמורים היו להיות גבר לבן ופריבלגי ואישה, האחד דתי והשניה אתאיסטית, אף אחד מאיתנו לא בתחום המחקר הסטראוטיפי המתאים למגדרו ואישיותו, אבל חיי שנינו נקשרו דרך חיות המחקר שלנו והשאלות שנקרו בדרכנו.

כשאני נסעתי לכנסים, יוחנן לפעמים נשאר בבית לשמור על הילדים, אבל מידי פעם בכל זאת מצאנו את עצמנו באותו הכנס או הסדנה. תמיד מצאנו זמן לשתות קפה ביחד או לחלוק ארוחת צהריים, ובכל הפעמים האלו נשתכחו מליבי הסיבות להיכרותנו. באמת חיבבתי אותו, וגם כשהחיים התעקשו לא יכולתי לראות בו את תוית המתחרה שדבקה בו. לפעמים גם היו בסביבה המנחה הסבלן והקשיש שלי והמנחה השאפתן שלו, שלעיתים ניפנפו בהישגיהם של תלמידיהם בנונשלאנטיות לא אמינה. עם הזמן, גם ליבם של אלה נחצה לשנים, כי כל אחד מהם הפך להיות כותב מכתבי ההמלצה של התלמיד האחר. מפעם לפעם בכל זאת ביצבץ תיסכולו של המנחה של יוחנן. פחות על יוחנן ויותר על הצעד וחצי המדומיין ששמר ממנחהו לשעבר. בפעמים האלה ספר את מאמריי בנוכחותו של יוחנן או אמר לו בנוכחותי, תראה את דורותי, למה אתה תמיד צעד וחצי אחריה.

את הדוקטוראט הוא סיים שנה אחריי ונסע לפוסטדוק בארה"ב אצל מי שהיה המנחה הדגול של המנחה שאני בחרתי לפסוטדוקטורט, ושוב פעם הפכנו שלובים זה בזו במארג עקשן של תלמידים-של מנחה ותלמידה, נושאים דומים מאוד, מזרח ומערב. את הפוסטדוק כבר התחיל באיחור של שנה וחצי, קיבל את אותה מלגה שקיבלתי אני, בשנה שאחרי. ושוב נפגשנו בכנסים וסדנאות, ושוב חיבבנו זה את זה, והחלפנו עצות על החיים האקדמים ועל פרוייקטים שנוכל לקדם יחד וכבר נשזרו חיי בחיי אשתו וילדיו, ובשבת אחת מושלגת אפילו זימרתי זימרות שבת אצלם בבית.

במרוץ למשרה כבר שאל לעצותיי. לא הייתי הרבה לפניו, רק מרחק אותו צעד וחצי עקשן שדבק בסוליתו ולא הרפה. מקולגות שמעתי שכמעט תמיד השתחל לרשימה הסופית של המועמדים, אבל פעם אחר פעם, כמו באיזה בדיחה תפלה של היקום, נותר שני.

לפני ימים אחדים קיבלתי מייל משותף ישראלי שהפנה אלי מייל שקיבל מיוחנן. הוא שואל, אמר השותף, על המודל שלי ואם אני מעוניין לשתף פעולה – להגיד לו שלא יטרח כי אני כבר עושה את זה איתך? בכל סיטואציה אחרת הייתי מודה בליבי לשותף על נאמנותו. הפעם, הטעם היה חמוץ-מתוק. יוחנן המסכן, חשבתי לעצמי, לאן שהוא לא יסתכל, אני תמיד צעד וחצי לפניו.

צד שמאל של החושך

אחת הסיבות שבגללן אני רוצה לעזוב הוא המנחה לשעבר. כבר מזה זמן מה שהתנמרלו יחסינו, אבל בראי ההיסטוריה היא עברה מהמשבצת של שומרת סוד פוטנציאלית לאדם שאני זהירה בקרבתו. היא לא במעגל האנשים איתם אני מתייעצת, היא לא יודעת על כוונתי לעזוב וממילא אף אחד לא מצפה ממנה לכתוב מכתבי המלצה. זה קצת טראגי, בגלל שהיא יכלה להיות כל כך הרבה יותר מזה. היא לימדה אותי המון, אבל למצער, השיעור האחרון שלה היה להתרחק מאנשים מסוגה.

לפעמים אני מגיעה הביתה ואומרת לפ', שומע, המנחה לשעבר? אז היא עשתה משהו נחמד היום. פ' לרוב נותן בי מבט ספקן ושואל אם לא אמרתי שהיא מרשעת. היא באמת מרשעת ואין לתת בה אמון, אני לרוב עונה, אבל היום שוב האמנתי לה.

זה מצחיק אותנו. כבר אלף פעם הגעתי למסקנה שהיא מרשעת, שהיא עושה דברים לא אתיים, שיותר מפעם קיבלתי אישור גמור לעובדה שאין לה כוונות טובות, שתמיד יש לחשוד בכוונותיה כי היא מחייכת ואז עושה דברים אחרים לגמרי מאחורי הקלעים. שהיא הסיבה שלא הייתי צריכה להישאר במחלקה הזו. כל זה, ועדיין, מידי פעם אני מאמינה לה, מידי פעם אני חוזרת הביתה וחושבת היא היתה בסדר, עד ששוב טופחת המציאות על פני.

אתה יכול לעשות לי טובה? ביקשתי מפ'. בכל פעם שאני מספרת סיפור חיובי עליה, אני צריכה שתזכיר לי שהיא מרשעת, וככה מידי פעם אני חוזרת הביתה ואומרת משהו ופ' מבצע את המוטל עליו ואומר לי – vicious וזה מספיק בשביל להזכיר לי לא לבטוח בזאב הרשע גם כשהוא מתחפש לסבתא. אבל החלק שבאמת מפתיע אותי בכל הסיפור הוא שבכל פעם שמגיעה התזכורת, אני שואלת את עצמי – גם הפעם האמנתי לה?  והתשובה היא כן. גם הפעם, כמו אישה מוכה.

רייצ'ל טוענת שהיחסים של חוקרים עם האקדמיה הם abusive relationship. אין דרך אחרת לתאר את הסיבה של אנשים לדבוק במערכת הזאת כל עוד נפשם בם ואז לחזור ולבקש עוד. זה תמיד נורא ואיום ואז נהיה עוד יותר גרוע,  ובכל פעם חושבים שזה יהיה בסדר מחר – אחרי שהגרנט יתקבל או המאמר יעבור, אחרי שסטודנט איקס ילך לדרכו, אחרי הקביעות, אחרי כל אלה תמיד יש משהו נוסף מעבר לפינה. היחסים הסבוכים עם אנשים אחרים הם חלק מאותו מעגל – אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם, וגם כשאפשר – חוטים בלתי נראים קושרים ביניכם. חלק מהם השאירו חותם עמוק, חלק איכזבו עד עמקי הנפש, ועם אלה וגם אלה צריך לחיות.

הבוקר שלחה לי המנחה לשעבר אימייל שלא תוכל להגיע לסימפוזיום שאליו הזמנתי אותה (עע התנרמלו יחסינו). המייל היה אפולגטי וארוך כגלות, לא הבנתי למה היא מכבירה במילים. יהיה נחמד אם תבוא, ויהיה לא נורא אם לא תגיע, הנוכחות שלה היא לא עד כדי כך קריטית. ואז בקצה המייל ניסתה להסביר מדוע היא כל כך מאחור עם המטלות הדחופות שהיא מנסה להשלים כרגע – היא קיבלה הצעה מאוניברסיטה אחרת ורק עכשיו החליטה להישאר. זה היה משונה, שום דבר במערכת היחסים ביננו לא הצדיק את חשיפת הפרט הפרטי הזה. מזה זמן רב שאני לא חולקת איתה שום אינפורמציה אישית על אף אינטרקציה די אינטנסיבית בקורס שאנו מלמדות יחד, בגרנט ששתינו חלק ממנו ובועדות שונות. קראתי את המשפטים הארוכים שבהם תיארה את לבטיה ושאלתי את עצמי, למה היא מספרת לי את זה? ולמה שתרצה לעזוב אוניברסיטה שבה הקימה מפעל חיים ומחלקה שיש לה אחיזה בכל קצותיה? ואיפה פ' שיזכיר לי שהיא מרשעת?

יש חוסר סימטריה מובנה ביחסים שבין מורה לתלמיד או בין הורה לילדיו, גם הרבה אחרי שהאחרונים בגרו. בזמן שברור לי כשמש שהנוכחות שלה לא חיובית עבורי, אף פעם לא באמת עצרתי לתהות מה המשמעות של נוכחתי פה עבורה. במערך הכוחות המדומיינים בראשי ברור לי שלה יש יותר כוח משיש לי, ולכן היא עשויה להוות איום. מעולם לא שאלתי את עצמי מה השפעתי עליה. כמובן שאין צורך להרחיק לכת במחשבות, קיומי הוא בטח לא המניע למעשיה, ואולי גם היא בדרכה מיואשת מהנתק בין האדמנסטריציה לאנשי הסגל ורואה את החסרונות הגיאוגרפיים המקומיים, אבל הבוקר תהיתי לראשונה שאולי לא רק אני רוצה לברוח ממנה, אלא, אולי, גם היא רוצה לברוח ממני.

היינו ילדים וזה היה מזמן

יש אנשים שמאוהבים בפעמים ראשונות. אני יותר בחורה של פעם שניה. פעמים ראשונות הן עינוי בשבילי, אני מתענה לפניהן בגלל חוסר הודאות ומתענה אחריהן בגלל החרטה. אני תמיד חכמה נורא בדיעבד, אבל האמת יותר מורכבת, אני טובה יותר באנליזה של העבר מאשר בתכנון העתיד ולומדת תוך כדי תנועה, ולכן מתענה בקסם ההיפותטי שמזמנות הזדמנויות שניות. אחרי פעמים ראשונות אני מרכיבה משנה סדורה על מה הייתי צריכה לעשות ואיך אני אעשה זאת בפעם הבאה, אם רק תינתן לי ההזדמנות.

אם מישהו אחר היה מספר לי את זה, נניח תלמיד, הייתי אומרת שזה רעיון רומנטי ולא מציאותי. אולי הייתי חוזרת על מנטרות כמו — אנשים משתנים מעט מאוד, או — אנשים מעריכים ביתר את היכולת שלהם ליישם לקחים, ורוב הזמן הם פשוט חוזרים על טעויות עבר. אבל כל זה לא משנה את הקסם שיש עבורי בחוויה שניה. נניח בלקחת את הסטודנט השני, או בלהגיש את הגרנט מחדש, או בלעבור למקום חדש.

אז ראיון למשרה באקדמיה – בפעם השניה. כלומר בסבב השני שבו נדמה לי שאני יודעת קצת יותר על החיים באקדמיה, וקצת יותר מכירה את התרבות והציפיות, ובעיקר פחות מנסה להרשים ויותר מנסה להתרשם. הגעתי מוכנה והשמש זרחה על אף אי אילו ביטולי טיסות של הרגע האחרון. פחות התמקדתי במה שהם רוצים ממני ויותר במה שאני רוצה מהם, פחות השתדלתי להתאים ויותר התעניינתי בהתאמה. ושאלתי המון שאלות וביקשתי להיפגש עם המון אנשים ובתום יומיים אינטנסיביים חשבתי לעצמי שקיבלתי את כל המידע שרציתי, ומה שגיליתי מצא חן בעיני. מידע שלקח לי שנים לאסוף במקום הנוכחי שלי ושעכשיו אני יודעת איך למצוא אותו בכל מקום. ביומיים.

והרגשתי טוב עם עצמי, כמו שלא הרגשתי מזמן, ובחצי שעה בערב שפ' ואני הצלחנו להיתקל זה בזו בין הראיון שלי לשלו, סיכמנו שהכל באקדמיה מתחיל ונגמר בתחושה שאתה רצוי, ושזו התחושה החמקמקה שכרגע אין לי. שהאוניברסיטה הענקית שבה אני נמצאת מלאה בביורקרטים עייפים שמנותקים מהצרכים של חברי הסגל, שרוב חברי הסגל סביבי מתקיימים בבועה פרטית, ושגם אני סגורה בכלוב של זהב, שמרבית העבודה שלי מבוססת פרוייקטים שאני מובילה ושעליהם אני משלמת מחיר גבוה באחריות ובעבודה אינטנסיבית ובמעט מאוד תגמול, ושאני לא זוכה להנות מהפשטות שבשיתופי פעולה שמובילים אחרים. המחשבה הזאת לבדה מילאה אותי בהמון אופטימיות. זו לא האקדמיה שחולה, זו האוניברסיטה שלי שחולה, ויש מקומות שבהם זורחת השמש, תרתי משמע.

מתישהו במהלך הראיון כבר לא היה איכפת לי אם הפתרון הוא במקום שבו אני מתראיינת או במקום אחר. בעיקר שמחתי על המחשבה שלמחלה שלי יש פתרון ושלא צריך להאשים את כל מערכת הבריאות, די בלהחליף את הרופא. וכמו בדייט, זה רק הפך אותי ליותר אטרקטיבית. הרגשתי שמחה ועצמאית ומשוחררת כמו הבן אדם שהייתי פעם ואפילו קצת מצחיקה. התבקשתי לתת שתי הרצאות נפרדות – אחד על מחקר והשניה על הוראה. בהרצאה השניה אחת מחברות הסגל שפגשתי יום קודם ציחקקה, אז שאלתי אותה מה מצחיק ואם היא רוצה לשתף את כל הכיתה בבדיחה. כשסיפרתי על זה לפ' הוא נשנק מצחוק. אני עדיין נזכרת בזה ומחייכת, כי זה מזכיר לי משהו שלא עשיתי מזמן – הייתי אני וזה היה מספיק.