צנצנת עם מדוזה

פ' ואני הורים מאוד פונקציונאלים. יש לנו רשימות מסודרות עם מה צריך לקנות ולברר. הציוד הדרוש מוכן עד לפרטים הקטנים, אנחנו קוראים את הספרות המדעית ולא סומכים על מוצא פיהם של הרופאים ועושים (כלומר אני) את כל הבדיקות הנדרשות ומבררים את המשמעויות שלהן עם מקורות מוסמכים. יש לנו תכנית סדורה על איך נגדל את היצורה כשתגיע. פינינו את הלו"ז לסמסטר שלם. סילקנו הוראה מהדרך והזהרנו סטודנטים וקולגות מזמינות מופחתת. זה היה יותר פשוט במקרה שלי, וקצת פחות במקרה של פ'. גם בשנת 2020 אבות צריכים להתעקש על חופשת לידה. אבל היתה לנו תכנית ואף אחד לא תפס אותנו בלתי מוכנים והגבנו מיד ולעניין עד שנתקבלו כל טענותינו. בהליכות הליליות שלנו אנחנו מסמלצים כל מיני מצבים, איזה מין חיים אנחנו רוצים עבור הילדה שלנו. בהליכה האחרונה ניסינו למשל לחשוב על כל ההתנהגויות מוטות-מגדר בחיינו. את רוב מטלות הבית אנחנו מחלקים ביננו אבל האם ההחלוקה היא סטריאוטיפית? לא ממש, אני מכניסה את הכלים למדיח, פ' מוציא. פ' אחראי על הכביסה, אני על רוב החשבונות השוטפים, אבל פ' הוא גם זה שמטפל במשכנתא ובמיסים (כלומר אוסף את המסמכים ושולח לרואת חשבון), ונגיד, כשאנחנו נוסעים מחוץ לעיר, פ' עדיין נוהג יותר ממני. אז איך אנחנו מצמצמים או אולי מאזנים את החלוקות האלו? כי לומר דברים זה נחמד, אבל להוות דוגמא זה יותר משמעותי.

אתמול הכנו תכנית לידה. גיגלנו את מה שלא ידענו ומילאנו רשימת הוראות ארוכה. ממה להימנע, מתי להתייעץ איתנו, מה רצוי ומה לא רצוי. מי מוזמן לחדר הלידה ואיזה תאורה כדאי שתהיה שם. הקו המנחה שלי הוא מינימום, מינימום אנשים ואור ורעש והתערבות רפואית, חוץ מסמי אלחוש. את אלה אני מקבלת בברכה, אין לי עניין בחקירות פנימיות על איך כאב מרגיש. הכנו רשימת שאלות לרופאה והתחלנו לקחת שיעורי הכנה ללידה, בזום, שזה דבר נפלא, כי מידי פעם אנחנו יכולים לסגור את הוידאו ולהתפוצץ מצחוק, למשל, כשהמדריכה אומרת ש-nesting זה אחד מהסימנים שהלידה קרובה.

אנחנו מסונכרנים היטב בלהדוף עצות לא מוזמנות. יש הרבה כאלה מסביב, ואני לא רוצה אפילו לדמיין איך כל זה היה נראה אם היינו גרים בישראל. המון כוונות טובות ומעט מאוד הקשבה פעילה. קולגה אחת שלחה לנו מייל עם המלצה על הרופא שלה. הייתי כבר בחודש חמישי, אבל זה לא שינה לה במיוחד. כשעניתי תודה מנומסת היא שלחה עוד מייל, ממשיכה להפליג בשבחי הרופא. ג'יזס, מה לא הבנת? פ' ואני שאלנו זה את זו. בשום שלב היא לא טרחה לשאול אם אני מעוניינת ברופא או רופאה. למעשה, היה מרכז רפואי אחד שפסלתי בדיוק בגלל הסיבה הזאת, רוב הרופאים בקבוצת הרופאים היו גברים. אני מתקשה להבין למה גברים נדחפים למקצוע הזה ולמה שאני ארצה לדון בתלאות ההריון שלי עם אחד מהם. בקבוצת הרופאים שאני מטופלת בה יש בעיקר רופאות, לא כולן מבריקות אבל יש להן יותר קרדיט מלשני הרופאים הגברים בקבוצה. כשתיארתי לאחד מהם כאב מסוים והוא אמר לי שאין מה לעשות חוץ מ- to put up with it, נשארתי עם גבה מורמת לשלוש שעות לפחות. אולי גם הייתי מתעצבנת לשמוע את זה מאחת הרופאות, אבל למסכן לא היה סיכוי להגיד דבר כזה ולצאת מזה בשלום.

אבל רגע, שאלתי את פ' אתמול, עם כל הפרקטיקה הזאת, אתה מתרגש? לא במיוחד, ענה. זה עדיין מרגיש כמו משהו נורא היפוטתי. לי זה מרגיש קצת פחות היפוטתי עם הבטן הזאת שהולכת לפני ושלל התופעות שהיא מביאה איתה, אבל גם התשובה שלי זהה. אני אפילו לא מצליחה לחשוש יותר מידי מהלידה עצמה. כשפ' מניח יד על הבטן שלי ומרגיש את היצורה הקטנה מתהפכת ונמתחת, זה מוזר ומופלא, אבל מרגיש כמעט כמו להסתכל בצנצנת אלכוהול עם מדוזה בתוכה, או לבהות בציור מרהיב. כל זה עדיין לא מיתרגם למחשבה שעוד קצת והיצורה הקטנה הזאת תצא החוצה לעולם שהכנו בשבילה. בינתיים לפחות, היא יצור מרהיב מאוד ובעיקר מתוחכם נורא עם רשתות הפרקטיקה שנפרשות לכבודה.

אני והמדיה

אז קיבלתי איזה גרנט והקולג' רצה להוציא פרס רליס. הם נורא אוהבים להוציא הודעות לעיתונות, אני קצת פחות מחבבת את העניין, במיוחד עיתונות שמנסה לתווך מדע לציבור הרחב, אז בדרך כלל אני מתעלמת מהם. זה לא תמיד לטובתי, יש אנשים שיודעים להשתמש בכלים האלה היטב, הם מיטיבים לחייך למצלמה, הם אומרים את כל הדברים הנכונים, עונים לכל כתב שמנחית שאלות בתיבת המייל שלהם וקופצים על כל הזדמנות להשתתף בפודקאסט, תכניות טלויזיה, סרטון קצר על פועלם, ראיון רדיו ואחרים. לאחרונה אפילו שמעתי פרסומת ברדיו באמצע שיר ביוטיוב, של לא אחרת מאשר המנחה בפוסטדוק. פ' ואני החלפנו מבט המום ואז פרצנו בצחוק. יש כמה אנשים שהלכו רחוק מידי. יש כאן הרבה מאלה, גם אנשים כאלה וגם הזדמנויות כאלו. אוניברסיטאות בארה"ב הן עסק כלכלי לכל דבר ויש מאחוריהן מכונה תקשורתית משומנת שעובדת מסביב לשעון. הם מעסיקים עיתונאים פרילנסרים שתפקידם לרחרח אחרי הגרנט היוקרתי או המאמר שיהיו הקליק בייט הבא ושמהם הם יכולים לגזור משמעויות נסתרות, גם אם בניגוד לכל הגיון מדעי.

אבל לא רק את חוסר הדיוק אני מתעבת, אלא גם, ואולי בעיקר, את השימוש הציני בהישגים של אחרים. ההתרברבות הריקה. כשאני מבקשת מהקולג' שישלמו עבור פתרונות בחינה אונליין, הם מתעלמים ממני או ממציאים תירוצים, כשקולגות מתלוננים שאין מספיק מיקרוסקופים ללמד במעבדות, הם נמוגים אל האופק, אבל כשהם רוצים להתרברב בהישגים שלי, הם יודעים יפה לשלוח אחרי את עדת העיתונאים שלהם. לא כל הקולגות שלי רואים את הציניות, וחלקם רואים ועוצמים עיניים, אבל אני, איך לומר, נולדתי למשפחה שפיתחה מומחיות בעניין. מידי פעם הייתי צריכה להדוף שמועות מקרובים רחוקים על מיני הישגים מופרכים שמישהו ממשפחתי רשם לזכותי בעוד איזה מונולוג חסר אחריות. במפגשים משפחתיים אף אחד לא טרח לשאול אותי למעשיי. בימים שעוד הייתי חוזרת מידי פעם מהאוניברסיטה הביתה היו שואלים אותי – אז את בשנה שניה ראשונה שלישית? תואר ראשון? דוקטורט? היה קשה לעקוב, מסתבר. אף פעם לא באמת הקשיבו לתשובה כי שבועיים אחרי זה היו שוב שואלים ברבע עניין – אז מה זה בדיוק התואר הזה? זה תואר שני? שלישי? לפעמים היה נדמה לי שמנסים להבין את הפרטים הבסיסייים רק כדי שאפשר יהיה לעשות בהם שימוש מאוחר יותר, דרך להתרברב על חשבון הישגיו של מישהו אחר, ובמחיר די כבד – במחיר האמת. זכורה לי פעם אחת שפגשתי את החברה החדשה של אחי. אז את לומדת וטרינריה? ההיא פצחה בשיחה ידידותית. מסכנה, חשבתי לעצמי, והוספתי ביובש, לא, זה לא מה שאני לומדת. נשמע קצת לא קשור, אבל איכשהו שני העניינים האלה יושבים אצלי באותו חדר מלא כאוס.

עיתונאים פרילנסרים מצוותים אצלנו כמעט לכל מחלקה, כבר היה לי עניין עם אחד או שניים ובמקום להתעצבן מאיך שהם הופכים כל עובדה מדעית לאוסף רנדומי של תגליות פופוליסטיות הפסקתי לדבר איתם. אז כשאחד כזה, צ'אק, שולח לי מייל על הגרנט שלי, אני מנסה בהתחלה להתעלם. קצת יחסי ציבור זה לא רע, מעיר פ'. אבל אני יודעת שגם הוא מתעב אותם. וגם – שהוא צודק. אני לא יכולה לגמרי להתעלם מחוקי המשחק גם אם הם לא לרוחי, אז במייל השני אני מתעלמת מבקשתו של צ'אק להיפגש, ובמקום זה שולחת לו פרטים טכניים יבשים – זה הגרנט, הנה התקציר, זה אתר המעבדה שלי. בהצלחה בתחקיר. אחרי כמה ימים הוא שולח לי את הכתבה. הוא גזר חלקים מהתקציר והציג אותם כציטוטים שלי, שילב ביניהם פרטים מפורמולה ידועה מראש של כתבה, הוסיף כמה קישורים מהקרן המממנת, מהאתר וסגר עניין. לא רק שהיה מדויק, זה נשמע כאילו הוא ממש ראיין אותי, ושהצלחתי למצוא את כל המילים הנכונות לומר בכל המקומות הנכונים. וואו, אמרתי לפ', הם טובים! קצת בתיעוב וגם קצת בהערכה. נראה טוב, אמרתי לצ'אק. וגם אני סגרתי עניין – גיליתי איך לדבר עם עיתונאים.

בשיעור מולדת על הקיר תמונה

לפעמים אני מוצאת את עצמי מהרהרת באמירות ששמעתי בחיי ממורים. חלקם השפיעו עלי עמוקות בדרכים שאני מגלה רק בדיעבד.

דן היה המורה לאנגלית בתיכון, הוא היה מין ענק עדין שדיבר תערובת של אמריקאית ועברית והיה תמים באופן שכאב לי פיזית. הוא נהג לומר "honesty is the best policy" ולהשאיר אותנו לבד במבחנים, שאז הלב שלי היה מתכווץ מבושה ומצער כשכולם היו מעתיקים. תמיד היתה לי חולשה לאופטימיים ונותני אמון, אבל הכיווץ ההוא מאז הבטיח שגדלתי להיות מורה שלא בונה על אמון ולא משאירה פתח לטעויות. לא יכולתי לסבול את המחשבה שתהיה תלמידה שתתכווץ מצער כשהפרקטיקות שלי יושמו ללעג. לא היה לי קל בשיעורי אנגלית, שפה שניה אף פעם לא באה לי בקלות. בבית דיברו מרוקאית וצרפתית ועברית ואני נצמדתי לעברית כאילו היתה הטיטאניק ולא ספגתי דבר מהמלל האחר. פעם אחת, כמעט כבדרך אגב, אמר לי דן שהוא חושב שיש לי יכולת הפשטה מופלאה. אני לא חושבת שהבנתי אותו לעומק אז, הוא אמר בעברית-אנגלית המגומגמת שלו שאני יכולה לקחת רעיון מורכב ולפרק אותו למבנים פשוטים ושאני עושה את זה בקלות. נדמה לי שאמרתי תודה, אולי לא ראיתי בזה מחמאה כל כך גדולה בתיכון, אבל היום, בכל פעם שאני מקבלת פידבק על גרנט או מאמר עם מישהו אנונימי שאומר – "this is so well written", אני נזכרת באמירה של דן ומבינה שזו לא השפה השניה שלפתע פיצחתי, אלא אותו גרעין ישן של היכולת להנגיש רעיון מורכב.

אחד אחר היה מורה להיסטוריה ואזרחות (עד היום נראה לי מופרך שחיברו את המקצועות האלו יחדיו). אני לא זוכרת את השם שלו, רק שהוא היה אבא של יוסי ושפעם אחת הוא סטר ליוסי בפני כל הכיתה. בשנות התשעים עוד עשו דברים כאלה. אבא של יוסי נכנס אלינו פעם אחת בשעה שאינה שלו ואפשר לנו את מה שקראנו לו אז "שעה חופשית", כל עוד נהיה בשקט. אני ישבתי בשורה הראשונה ואבא של יוסי התחיל לפטפט איתי על תוכניותיי לעתיד. אמרתי לו שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה או קרימינולוגיה. למה לא רפואה או משפטים, שאל? מקצועות שלפי דעתו היו יוקרתיים יותר והתאימו לפרופיל שלי. לא ידעתי למה, הייתי תיכונסיטית, קראתי ספרים על ביון וחשבתי שפסיכולוגיה זה מגניב. הוא טען שהאמא המרוקאית רוצה שהבן שלה יהיה מורה והאמא האשכנזיה רוצה שהבן שלה יהיה רופא. הוא היה מזרחי בעצמו. אני זוכרת שקצת נעלבתי, הוא רמז שאני מכוונת לבינוניות, ולא הייתי בינונית אז לא הלכתי ללמוד פסיכולוגיה.

יעל היתה מורה לביולוגיה מהסוג הדתי-מתנחל. לא שייכתי אותה לקבוצה הזו אז, הייתי בבית ספר דתי והמורות היו דתיות, היא התאימה לנוף. בשנה האחרונה לתיכון הגשתי את עבודות הביוטופ שלי, זכור לי שהיא מאוד חיבבה אותי ואמרה שזו העבודה הכי טובה שהיא ראתה. מתישהו לקראת הסוף אמרתי לה שפיברקתי חצי מהביוטופ, שהיו ימים שלא התחשק לי לצאת מהבית והמצאתי טמפרטורות ואחוזי לחות וכיסוי שטח ושלא באמת מדדתי שום דבר מאלה. היא אפילו לא עיפעפה, ורק אמרה שצריך שכל גם בשביל להמציא ביוטופ. אני זוכרת שהתגובה שלה מילאה אותי בתערובת משונה של הקלה ובושה וגאווה. שיקרתי, ולשקר שלי לא היו השלכות כי הייתי חכמה מספיק לכסות אותו, וחכמה מספיק בשביל להיסלח, אבל לא יכולתי לשאת אותו ובסתר ליבי רציתי להיענש בגללו, אבל לא נענשתי ולא ידעתי מה לעשות או להסיק מהסיפור. אני לא יודעת אם היא התחבטה בשאלה מאוחר יותר והחליטה לא לעשות דבר, הייתי התלמידה הכי טובה שלה ואולי היא לא רצתה לתת לעובדות לבלבל אותה. אני רציתי לוודא שהיא יודעת שאני לא חכמה כמו שהיא חושבת, אבל היא הסיקה שאני יותר חכמה ממה שהיא חשבה והכיווץ הזה בלב אף פעם לא השתחרר.

היו עוד הרבה, ואני רוצה לכתוב אותם כאן כדי לזכור אותם, גם אם אף פעם לא באמת שכחתי.

מצעד הפזמונים

המאורעות האחרונים ומותו של ג'ורג פלויד מטרידים, אבל הם לא יוצאי דופן בנוף הגזעני של ארה"ב. ואם לא די בבחילה שמעוררת הצפיה בחדשות, מצטרפת אליה בחילה חדשה – מתרבות ההכרזות באקדמיה, שאם לא היתה המציאות, בטח היתה נכתבת על ידי קפקא או סארמאגו.

בהתחלה נשיא האוניברסיטה כתב מייל ובו הביע את סלידתו מהאירועים האחרונים. קראתי אותו ברגשות מעורבים. לא להגיד כלום זו אמירה אבל גם להגיד משהו שהוא כלום הוא אמירה. אני מנחשת איך כל זה התפתח – כבר היו אירועים כאלה בעבר, הנשיא לא אמר שום דבר, המוחים התחילו לתהות למה הנשיא לא אומר שום דבר ואם זה אומר שלא איכפת לו, ואז בסיפורים כמו בסיפורים הזעם החברתי הופנה לגורם שלישי – האוניברסיטה, אז כשמשהו כזה קורה שוב, מישהו ביחסי ציבור אומר לנשיא, הי, אתה חייב להגיד משהו אחרת יחשבו שלא איכפת לך ואז הנשיא, שאולי באמת ובתמים מוטרד מהאירועים, משרבט משהו ומפיץ את זה לארבעים אלף ומשהו העובדים והסטודנטים. ואז מתחיל המצעד.

הדיקאן רואה את זה, וחושב לעצמו רגע גם אני חייב להגיד משהו אחרת יחשבו שלא איכפת לי, ואחריו גם ראש המחלקה שמשתף את דברי הנשיא והדיקאן. עוגה בחושה וסרת טעם של כלום. והמצעד ממשיך לאורך שרשרת המזון, ראש הועדה לכלום ושום דבר גם מרגישה צורך לחלוק את מחשבותיה, ואחריה שורה של אנשים שיורים קלישאות בכל הכיוונים. זה נורא! גם אני גרתי במינוסטה! אסור לנו להרשות שזה יקרה! אנחנו חייבים לומר בקול תקיף וברור שאנחנו נגד! איך? זאת כבר שאלה לסיפור אחר. והאמת שבא לי להקיא על כולם, הם משלמים מס שפתיים בצורה של מייל רגשני ומרגישים שהם שילמו את חובם לחברה, ועכשיו הם יכולים לחזור בנחת לחיים הבורגנים שלהם ולספר לעצמם שהם מהטובים.

ויש את המדיה החברתית, בטוויטר שלי אני רואה קולגות ובפייסבוק חברים ומשפחה. בשניהם אני מדברת ביחס הפוך לכמות הפטפטת שאני צופה בה. עשרות שיתופים של סרטונים והוגי דעות מטעם עצמם מתפרסמים מידי שעה. לכולם יש דיעה והיא מתומצתת בחמש עשרה מילים נבובות. הסלידה שלי ממדיה חברתית העמיקה לתהומות שאין לתאר. לפעמים אני צריכה לסגור את העמוד כדי לא לחשוב רעות על אנשים שאני מחבבת. ולחשוב שרק לפני חמש או עשר שנים הייתי חלק מהאנשים האלו וחלקתי איתם את המחשבה שיש ערך בלצעוק את עצמך לדעת.

כל זה גרם לי להיזכר בתהילה של עגנון, סיפור שאני מהרהרת בו לעיתים קרובות, על חשיבותן של מילים, על ערכם של תמצות ודיוק ועל פסולת מילולית והנזק הגלום בה. אם אנשים היו עושים רק מאית מכמות המלל המיותר שהם מפיצים, העולם היה מקום כל כך הרבה יותר טוב.

מי שמאמין לא מפחד

דבר אחר שאני לא מתגעגעת אליו: השיח האקדמי בארץ. ובמיוחד לתופעת ה"אני לא מאמין למדע שלך", שנתקלתי בה כבר יותר מידי פעמים מכדי לחשוב שמדובר בתופעת שוליים. על מה אני מדברת? יותר מפעם יצא לי לדבר עם ישראלים על ממצאים מדעיים, לא בהכרח שלי, ולשמוע נימה ספקנית שלא מגובה בעובדות. ספקנות זה דבר בריא, במיוחד כשמדובר במדע, אבל אני מתקשה להבין את הספקנות האמוציונלית שאימצו לעצמם כמה חוקרים ישראלים שאני מכירה. אני יכולה למשל לתאר תופעה ולומר שהיא מסתמכת על כך וכך מאמרים וממצאים, אין לי עניין אישי בתופעה אבל גם אין לי שום סיבה להטיל בה ספק. השומע יגיב ב"זה קשקוש" ולא יטרח להוסיף דבר. העניין הוא שכבר שמעתי את התגובה הזו בעבר ולכן אני לא מתרגשת במיוחד. לרוב אני שואלת אם הם מוכנים להסביר מהו החלק שנשמע להם כמו קשקוש ולמה, ועל מה הם מבססים את הדיעה שלהם ואם יש להם סיבה טובה לא להאמין לספרות המקצועית שאני מתארת להם. ברוב המקרים לא מדובר במומחים גדולים יותר ממני, ולצערי גם לא בכאלה שמכירים את הספרות לעומקה. למעשה, לרוב מדובר במומחים קטנים ממני, אבל העובדות לא מעניינות אותם, גם אין להם הסבר אלטרנטיבי לממצאים. הם רואים בנחרצות ודעתנות תכונות נעלות וסייג לחכמה ואין להם שום דבר ללמוד מאחרים. הם גברים או נשים בכל הקשת האקדמית ויש להם מכנה משותף אחד: הם תמיד ישראלים.

הפסקתי לספור את האירועים האלו, וככל שעובר הזמן אני לוקחת אותם פחות ופחות אישית. זכורים לי שני ראשי מחלקה, ומספר לא מבוטל של מדענים ומדעניות במגוון של נושאים. מדען אחד כזה שאני אפילו די מחבבת, פצח בדיון כזה איתי מעל דפי האתר. ובגלל שמדובר היה בתקשורת כתובה, היה לי יותר זמן להרהר בבחירת המילים שלו, ובעובדה שעל אף בורותו בנושא המחלוקת, לא חזר בו, גם אחרי שטרחתי לחפש כמה מאמרים ולשלוח לו. ובאמת, איך יחזור בו אם האמירה הראשונה שבחר בה היה ביטול מוחלט של תופעה שאין לו מושג בה? קשה לקפוץ מאילן גבוה. קשה עוד יותר לקפוץ מגג בניין רב קומות.

בעיני אין דרך אחרת לעשות מדע מלבד להאמין למדענים אחרים. יש הרבה כלים להעריך תוצאות מדעיות ורובן לגטימיות. אף אחת מהן לא כוללת את הטיעון "לא מאמין לך". לזכותו של המנחה לדוקטורט, נזקפת מורשת שרק היום אני מבינה כמה היא היתה יוצאת דופן בנוף שסביבו. לפעמים היה אומר לי "את רוצה שאני אשנה את דעתי, שכנעי אותי" ואם הייתי עושה עבודה טובה, היה מכריז – השתכנעתי. מעולם לא התאהב בדעותיו והיה זהיר מאוד בכבודם של אחרים, גם אם היו בתחתית שרשרת המזון, ומעולם לא זילזל בעבודות של אנשים אחרים גם אם ביקר אותן בחריפות. גם עם הסטודנטים שלי אני מתעקשת שאין להם את הזכות לא להאמין. האמונות שלהם לא יותר חשובות מאמונות של אנשים אחרים. ואם יש להם מה להגיד, שיארגנו טיעון קוהרנטי ומבוסס עובדות וטוב יהיה אם יזכירו לעצמם שאולי יש משהו שהם לא יודעים ושהם אולי יכולים ללמוד. אין להם טיעון כזה? מוטב שישתקו.

מעודי לא נתקלתי בתופעה הזאת פה. גם אם היו כאלה שלא הסכימו אותי, הם מיעטו בהכרזות בומבסטיות, והלכו בזהירות מסביב לוודא אולי יש משהו שהם לא מבינים לעומק, וגם אני למדתי להיזהר מנחרצות כמו ממגפה, כי אין בה שאר רוח ללמידה, ותרבות של עלבונות מעולם לא קדמה את החברה האנושית. וזו אולי הסיבה שמעצבן אותי כל כך שישראלים אומרים על אמריקאים שהם כל כך ונילה, שהם לא אומרים מה שהם חושבים, כאילו יש איזו גאווה גדולה בלהכריז "קשקוש" או להטיח עלבונות בבן השיחה שלך, גם כשאין לך מושג במה מדובר. לא קוראים לזה צביעות – אלא צניעות. בקושי אות אחת, והבדל של עולם ומלואו.

בעקבות הזמן האבוד – המלצות קריאה

שלושה ספרים שקראתי (וקוראת) בזמן האבוד:

גרוסמן. גרוסמן הוא מסוג הפצעים שאוהבים לגרד. בשנות עשרים שלי הייתי מהופנטת מכל מה שהוא אי פעם כתב ומתישהו איבדתי את זה, או שהוא איבד את זה. לא ברור, אחד מאיתנו. מאז אני ממשיכה באדיקות לקנות כל ספר שכתב ואו שאני לא מצליחה לסיים או שאני קוראת ובסוף אומרת לעצמי, זה לא היה כיף. משהו בכתיבה של גרוסמן נשאר רלוונטי לשנות העשרים שלי, ואולי שם הייתי צריכה להשאיר אותו. השכול והפוליטיקה שהצטרפו לחייו הפכו את הכתיבה שלו למרירה, והקסם שהיה ביש ילדים זיגזג או במישהו לרוץ איתו כבר לא עובד בשבילי יותר. הייתי צריכה להפסיק בסוס אחד נכנס לבאר או באישה בורחת מבשורה, אבל התעקשתי להמשיך ל"איתי החיים משחק הרבה". התחלתי וסיימתי וזה כל מה שיש לי להגיד על הספר הזה. לא לקרוא אם לא מוכרחים.

תולדות הדבורים של מאיה לונדה. לפחות חמישה אנשים אמרו לי בחיי, את חייבת לקרוא את הספר הזה, את ממש תהני. או – חשבתי עליך כשקראתי אותו. במשך כמה שנים התעלמתי מתוך מחאה פנימית. בסוף נתקלתי בגרסה אלקטרונית שלו והתחלתי לקרוא, ההתחלה היתה קצת מייגעת, אבל די מהר היגע עבר. זה ספר קריא מאוד שנע בין העבר להווה לעתיד ובכל אחד מנקודות הזמן האלו מצייר תמונה משכנעת וריאלית. אפילו המדע לא מביך, שזה דבר די מחמיא לומר על ספר שמתיימר לצייר אפוקליפסה עתידית. אני עדיין מתכווצת מזכרון כתבה ב-YNET שבה נאמר ש"טרמיטים הם סוג של נמלים", ועל כתבות פסאודו מדע בעידן הקורונה (איך קרא לזה הכתב? "מחסור בחומרים כימיים הנקראים ריאגנטים") אני בכלל לא רוצה לדבר. הספר הזה, לעומת זאת, בהחלט שווה קריאה.

בואי הרוח של חיים סבתו. האמת שאני בכלל לא יודעת איך הספר הזה הגיע לטבלט שלי. אני די משוכנעת שמעולם לא קניתי אותו (אם כי יש לי נטיה לקנות ספרים באימפולסיביות ולשכוח מקיומם), אבל הוא היה שם, בטבלט, כששוב התעוררתי בארבע וחצי בבוקר, רעבה ועירנית מאוד, ותהיתי מה לעשות עם חיי. פ' ישן עמוקות ואפילו החתולים סירבו לפקוח עין. בחוץ היה עדיין חושך ואני ניסיתי להרדים את עצמי בשיטה שמעולם לא עבדה – בלגלוש באינטרנט. בסוף התייאשתי והלכתי לחפש משהו לקרוא, לא ציפיתי לשום דבר מיוחד, בכלל לא ידעתי על מה הספר, אבל הוא היה הפתעה נעימה. הספר הזה הוא מהקלאסיקות שגורמות לאדם להניח את הספר מהיד מידי כמה רגעים ולהרהר בחיים. אני עדיין באמצעו, סיפור ילדות של עולה חדש ממצרים ותמונה כל כך נוגעת ללב של חיי מהגרים מנקודת מבטו של ילד בכיתה ב'. מהספרים שאפשר להריח ולטעום ולהתרגש מהמחשבה שיש עוד עוד גרוסמנים בהמשך הדרך. כדאי, אבל אני אדווח בהמשך אם ידרדר.

וקצת לפני שהטירוף הזה התחיל (מתי זה יגמר?), סיימתי אחד נוסף "לידה" של עמנואלה ברש רובינשטיין. איכשהו הצלחתי לסיים אותו, אבל לא בלי זעם על הכותבת. זה אחד הספרים הכי לא אמינים שקראתי בחיי, עם חוסר תיאום מוחלט בין הדמויות והקול שאמור להיות להם. הוא מספר את סיפור הלידה מנקודת מבטם של שלושה זוגות, כולם מרירים, פסימיים ושונאי חיים. כולם בוגדים בכולם, משקרים לכולם, מעמידים פנים, ממש האנושות במירעה. אחד הספרים האיומים שיכולה לקרוא אישה בהריון, ואת השגיאות כתיב והדקדוק בספר אני אפילו לא רוצה להזכיר. שומר נפשו ירחק.

החדשות הטובות – יש לי זמן לקרוא. קורס אחד סיימתי ללמד והשני מתקרב לסיום, ואפילו המבחן אונליין שעשיתי וחששתי מאוד מלסמוך על יושרם של התלמידים התברר כהצלחה (עם ממוצע דומה ואפילו נמוך יותר בהשוואה למבחן הראשון. או שהתלמידים ישרים מכפי שנדמה לי, או שמרוב חששות כתבתי מבחן שקשה מאוד לרמות בו). השאר- קורה או שלא קורה, בלי יותר מידי דאגות. הגינה נכסחה ונשתלה, ואפילו פ', ביאושו מהסגר, נרתם לעניין. אתמול חגגנו חמש שנים ביחד. הזמנו טייק אווי מהמסעדה האהובה עלינו וביחד סיכמנו שהחיים מינוס קורונה, לא רעים בכלל.

 

צל עץ תמר באור ירח

בצהריים פ' הודיע שהוא הולך לקנות כדורסל. זה אסנשל, צרף הבהרה. תוסיף לזה זרעי ירקות ותבלינים, אדמה לזרעים, ומגשים לזריעה. זה אסנשל, הבהרתי. כשחזר, רחץ את הכדור בסבון, ויצא לחצר. אחרי חמש דקות זרק אבן קטנה לעבר חלון המשרד שלי ושאל אם אני באה לשחק. הייתי בשלב הדימדומים בין להניח לעבודה ולפרוש לשנת צהריים. גם שנת צהריים נהייתה אסנשל לאחרונה. הסכמתי אבל הצעתי שהמפסיד יכין ארוחת ערב. הפסדתי.

שני אנשים שנמצאים כל היום בבית אוכלים המון. בימים כתיקונם אנחנו הולכים לסופרמרקט פעם בשבוע, לפעמים אפילו פעם בשבועיים. עכשיו נגמרים מצרכים מידי כמה ימים, וזה אחרי שגם אנחנו נכנענו ואגרנו. הימים חסרי זמן. ההתלבטויות הכי קשות עד כה היו מה לאכול בצהריים ומה לאכול בערב. מידי פעם אנחנו ממציאים את עצמנו כדי לא להשתגע. אתמול אפיתי לחם, פ' מפליא בפסטות. התנועה בין עבודה למנוחה לעבודה היא בלתי רציפה. באמצע היה סוף שבוע ואפילו לא שמנו לב.

בערבים, אנחנו יוצאים להליכה. יש פארק גדול ליד הבית ובכל יום אנחנו חוקרים אותו מזוית אחרת, עוקבים באדיקות אחרי מספר הצעדים שצעדנו. לפעמים אנחנו מגלים שכונות שלא ידענו על קיומן. אנשים עדיין רצים, משחקים טניס, כדורגל. שני ילדים העיפו רחפן. אבל הם מעטים, והם כמו בדידים קטנים מפוזרים בחלל גדול. כשאנשים עוברים זה מול זה באותה מדרכה, כמעט תמיד, אחד מהם יחצה את הכביש בצעדים זריזים. מחר ננסה טניס, אנחנו מודיעים זה לזה וכמעט תמיד שוכחים ביום שאחרי.

גם האורחים הם לא בדיוק מה שהורגלנו בו. אמא של פ' ביקרה בצהריים, כלומר הניחה כמה שקיות ליד הדלת ואז דיברה איתנו מהמרפסת. נופפנו לה, נתנו לה כמה שקיות אחרות בתמורה. שני ההורים של פ' בני שבעים. אנחנו שומרים מרחק. אחר כך דיברנו עם חברים בסקייפ. זה לא היה ספונטני, קבענו את זה לפני שלושה ימים. פ' הכין לעצמו קפה, ולי הכין גלידה. שוקולד ווניל וחתך מעליה תות ובננה, גם החברים הכינו לעצמם מרטיני ותה. הכנו עוגיות אבל אף אחד חוץ מאיתנו לא אכל.

העבודה, כפולה עד כה. זה רק נראה מעט. בקורס אחד אני מקליטה הרצאות, זה לוקח נצח. בשני אני מנהלת דיונים עם הסטודנטים בזום. בערך מנהלת, יותר כמו – כל אחד מדבר בתורו. במעבדה עושים רק את המינימום ההכרחי, מאכילים את החיות, אוספים דגימות מניסויים שטרם נסתיימו. קבענו ישיבות מעבדה בזום, ישיבות שבועיות בזום, אפילו האפי האוור בזום. התקשורת עברה לואטס אפ. אני בדרך למעבדה, מודיעה סטודנטית אחת, מסיימת באחת. יופי, עונה אחרת, אני אגיע בשתיים. רק אחד יכול להופיע למעבדה בו זמנית ורק אם הכרחי. כפפות מסכות וחומרי חיטוי לא חסרים לנו. מעל המעבדה יש ענן עם ריח של אתנול. ליד כל הדלתות במסדרון מישהו הניח מטליות חד פעמיות וחומרי חיטוי. כולם יושבים בבית וכותבים, גרנטים, מאמרים, כותבים את עצמם לדעת. למעשה, אני צוואר הבקבוק, אני לא עומדת בשטף הטיוטות. אחרי שכל זה יגמר הולך להיות פפר-בום מטורף.

לפעמים אני מהרהת בכל הציוד שעומד יתום אצלי במעבדה. מכשירי PCR, מכשירים לכימות PCR. כפפות, מסכות, אינקובטורים, צנטריפוגות. רק הפריימרים חסרים לנו והנה גם אנחנו יכולים להיות מגויסים למלחמה בנגיף. מצד שני, אני מזכירה לעצמי, בוטלו כל הכנסים בקיץ שבו במילא לא התכוונתי לנסוע לשום מקום. הזמן הזה הוא הזדמנות מעולה להוציא את כל המאמרים שישבו וחיכו בשקט. אף אחד לא הולך לפטר אותנו או להוציא אותנו לחל"ת. אפשר להנות קצת מההפסקה. את יודעת משהו, אמר לי פ' היום, זה קצת כמו חזרה גנרלית, עכשיו זה בעצם כמו שיהיה כשמיקה (ככה קוראים לה בינתיים) תגיע, רק שבטח נהיה קצת יותר עסוקים ויותר עייפים.

בחסות הקורונה

ארה"ב הצליחה לשמור על שקט תעשייתי לזמן קצר ואז נשרף לה הפיוז. כמו באפקט דומינו הודיעו אוניברסיטאות אחת אחרי השניה שהסטודנטים מוזמנים להאריך את חופשת הסמסטר ולמעשה רצוי מאוד שלא יחזרו, ואם יחזרו שידעו שהמעונות סגורים ושאתרי ההסעדה סגורים ושבכלל הכל סגור. אי אפשר להגיד שלא ראיתי את זה בא, אבל הכחשתי, יש לי שני קורסים בסמסטר הזה ואיך לעזאזל אני מלמדת אותם אונליין. בסוף זה הגיע גם אלינו. המייל הראשון הגיע מהרקטור, השני עד הרביעי מהדיקאן והחמישה הנוספים מראש המחלקה. אין כנסים, אין ישיבות מחלקה, אין סמינרים, אין נסיעות, אין פעילויות לא נחוצות. כלומר – אין פעילויות. את הקו הזה השלמתי גם אני עם ביטול ישיבות מעבדה, שחרור כל הפרוייקטנטים ממטלות מחקר וצמצום פגישות. לסדטונטים אמרתי שהם מוזמנים לעבוד מהבית עד כמה שאפשר ושאם הם חולים, שלא יבואו. ושישטפו ידיים.

וככה בהדרגה, ביום שחזרתי מחופשה (ואולי חלקתי מיקרואורגניזמים עם כמה אלפי תיירים) ניקיתי לי את היומן מהרבה מאוד רעש בחסות הקורונה, ולאט לאט החולה הרעה נראתה לי קצת פחות חולה וקצת פחות רעה. אז נכון שיש לי שני קורסים ללמד בדרך מסתורית כלשהי, אבל מלבדם, זמני בידי ואין לי אפילו תכנית מוגדרת מה לעשות בו.

קצת לפני חמש אסף אותי פ' מהעבודה. במשרד שתיתי מים קרים מידי מה שהביא עלי התקף שיעול. אי אפשר היה לטעות במבטים שננעצו בי בשישים השניות בין המשרד שלי לחניה. בטח נראיתי להם כמו פצצה מתקתקת. קוריאנית אחד העבירה בי מבט הלוך וחזור לפחות שלוש פעמים, לפני שהידקה את המסכה שעל פניה והיטיבה, רק לשם הסדר הטוב, את הקפוצ'ון שמעל ראשה. את היום סגרה הודעת טקסט מטניה – הבראנצ' במקום שאליו הזמנו כרטיסים לפני חודש (!) בוטל. WTF, שאלתי. בגלל הקורונה, ענתה, כאילו שהייתי צריכה הסבר.

שיהיה, אמרתי לעצמי. לא כל יום זוכה אדם לעזוב את משרדו לפני חמש ולא להרהר בעניין אפילו לדקה.

אין סוסים שמדברים עברית

אתמול בבוקר קבענו להקשיב לו. עוד לא שלושה אינצ'ים וכבר תובע לעצמו את זכות ההקשבה. הייתי צריכה ללמד ואחר כך היו לי פגישות אז קבענו את פגישת ההקשבה בין לבין. הרופאה חיפשה אחריו קצת, לא עלה בדעתו להכפיף את עצמו ללוח הזמנים שלנו, אבל לבסוף התרצה, פעם כמו רכבת הרים קטנה וחזר לענייניו.

ענייניו או ענייניה, מרובים, אני מניחה. בכל יום צומח דבר חדש ושינויים הם דבר מפרך. אבל לייפ גואז און ואני חוזרת למעבדה, לדון בתלאותיהן של שתי סטודנטיות. גם הדיאטה החדשה לא עובדת, מדווחת הראשונה. הזחלים גדלים קצת ואז מפסיקים לעלות במשקל, מוסיפה האחרת. פתאום עולה בדעתי כמה יומרני מצידנו לחקות את אמא אדמה. במה לעזאזל הן מאכילות אותם? אנחנו תוהות ביחד, ולמה השיקויים הכה מדויקים שרקחנו באינקובטורים לא מתקרבים אפילו לקצה המורכבות הקיומית של יצורים חיים. אל תאמרו נואש, אני מסכמת את הדיון. יש עוד קסמים שטרם שלפנו מהכובע.

כשאנחנו מספרים לאנשים, הם מגיבים בהתרגשות שמפתיעה אותנו בכל פעם מחדש. כמה מהם, יכולנו להישבע, דמעו. בשבילנו כל הסיפור הוא עדיין פיקציה. יש עוד שני קורסים ללמד, ולט מי טל יו דיס – המצגות האלו לא כותבות את עצמן, ושמונים וכמה סטודנטים ממשיכים להופיע מידי שבוע, ויש מאמרים וגרנטים, ושאר צרות. איכשהו יש כבר שנים עשר אנשים במעבדה שלי, ורובם מצליחים לעשות את מה שצריך כמעט לבד. אני רק מקפלת פינות, משייפת קצוות, משלימה משפטים. לפעמים נדמה לי שאני בעיקר עוזרת להם לקבל החלטות. הם כבר אנשים קטנים ומגדלים את עצמם וזה את זה, ואני גאה בהם, ויש לי זמן, אבל אפילו שיש לי זמן, כל הסיפור הוא עדיין פיקציה. הרי שום דבר לא באמת קורה, אפילו הבחילות הקלות כבר חלפו. בבוקר אני נעמדת מעל המשקל ומדווחת לפ' – כלום. אם הדבר הזה גדל, זה על חשבון הצלולטיס שלי. כבר עכשיו הוא מבין עניין.

אבא של פ' נסע לקרובי משפחה במערב החם וחזר עם ערימה של מה שנדמה היה לנו לרגע כמו בגדי סקי, ששלחו הקרובים שמעולם לא פגשתי לקרובים האחרים (אנחנו) שמסתבר, גרים באנטארקטיקה. הם היו די קטנים, אבל לא כל כך קטנים. מה אנחנו אמורים לעשות עם זה עד שיגיע לגיל חמש? פ' ואני שאלנו זה את זו, אבל התוית טענה שמדובר בביגוד קוטב לילדים עד גיל שנה. סירבנו להאמין. יש פה אי הבנה, דיווחנו להורים של פ', אנחנו מתכננים על דבר קטן כזה, משהו בגודל של בערך כיכר לחם, מעילי הקוטב האלו נראים כאילו הם שייכים לדבר הרבה יותר גדול. בבית הסתכלנו עליהם שוב. שמע, אמרתי לפ', האוברול הזה הוא בגובה האגן שלי. ומכל הדברים המוזרים שקרו בכמה חודשים האחרונים, ערימת הקוטב הזו נראתה פתאום – הכי קרובה לקצת פחות פיקציה.

אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט

אבא של פ' מספר לנו שלקליפורניה בשנות השמונים הם הגיעו עם שלושת אלפים דולר. למשפחה בת שש נפשות, כלומר ביחד עם פ' ואמו וסבתו ואחיו ואחותו, היה מותר להוציא עד 600 דולר מהאיחוד הסובייטי. לפעמים הפערים האלה עוברים ללא התייחסות מיוחדת, אבל הצטרפתי אליהם בערב מושלג ישר מהעבודה והחושים החקרניים שלי טרם שקעו למצולות סוף היום. אז איך הגעתם לשלושת אלפים, שאלתי. פ' בקושי פקח עין מתחת לשמיכה הכתומה, הוא מכיר את רוב הסיפורים, וגם אמא של פ' נימנמה לסירוגין בספה שממול, אבל אבא של פ' התעורר.

זה לקח בערך שעתיים להבין את הפרטים, אבל לפני שהם עזבו את האיחוד הסובייטי היתה אפשרות לנסוע לביקור בארה"ב. אבא של פ' מילא את המסמכים וקיבל את הזכות להחליף רובלים לדולרים, זה לא משהו שהיה אפשר לעשות ככה סתם. 600 הדולרים שזכה להחליף כקצובה לנסיעה הגיעו עם אישור ממשלתי נוצץ. דולרים חוקיים. אבל אז מישהו אמר לו שנסיעה לארה"ב עלולה לסכן את סיכויי הקליטה שלהם כפליטים בארה"ב, כי אם אחד יכול לנסוע הלוך וחזור מהאיחוד הסובייטי כנראה שמצבו לא כל כך רע. אז אבא של פ', נקרא לו סרגיי, ויתר על הנסיעה. רק מה, הדולרים עדיין נשארו בחזקתו. אחרי כחצי שנה הוא נקרא לתת הסברים לרשויות ולהחזיר את הדולרים. הוא הלך, הצהיר שלא נסע וגם שביזבז את הדולרים. על מה? שאלתי, ומיד עניתי לעצמי – אמרת להם שביזבזת את זה על וודקה. נכון, אישר בחיוך. עם זה אפילו הרוסים לא יכלו להתווכח. מסתבר שהיו חנויות כאלה שמייבאות משקאות אלכוהוליים וקיבלו דולרים כתשלום. הכסף הלך, שום עונש לא הושת וסרגיי חזר לביתו שמח.

כשהגיעה השעה לעזוב, כבר היו בידיו 1200 דולרים אבל היתה בעיה אחת. מישהו עשוי היה להקליד את האישור הממשלתי לדולרים הנוספים ולגלות שהוא בטל. רוב האנשים שעזבו את האיחוד יצאו בטיסה ממוסקבה, אבל סרגיי, איש מחשבים במקצועו תיאר לעצמו שהגישה לרשת תהיה אופטימלית במוסקבה ולכן חיפש נקודת יציאה אחרת, האפשרויות היו קייב, שהיתה קרובה מידי לבית, או בלרוס, שהיתה עניה מספיק בשביל להניח שהאישור יבדק ויזואלית ולא יותר מזה. התוכנית הסתיימה בהצלחה. אמא של פ' הוסיפה שהיה קרב עיניים מדוקדק בינם בין הפקיד שסרק בעיניו את המסמך שוב ושוב, היה ברור לו שהם משקרים והיה ברור לו שאין שום דבר שהוא יכול לעשות בנידון.

פ', כבר קצת יותר עירני, התלונן שהוא לא מכיר את הסיפור הזה, אבל מחאותיו נקטעו בסוגיה חדשה, מאיפה הגיעו ה-1800 הדולרים הנותרים? כאן הצטרפה אמא של פ', ובכן , אסור היה להעביר דולרים אבל היה מותר להעביר טובין וכך התגלגלו השמועות מפה לאוזן שאפשר לקנות מצעים, קוסמטיקה, כדורי טניס, מצלמות, ואלוהים יודע מה ולמכור אותם בשוק הרוסי בתחנת המעבר.

שלושה חודשים הם המתינו באוסטריה. הם שוכנו באולם תאטרון במיטות קומתיים, פריבילגיה שניתנה למשפחות, כי השאר שוכנו במזרנים באולם הגדול. את הבניין חלקו עם בית בושת קטן. את התקופה הזו פ' בן השמונה דווקא זוכר היטב, הם נשלחו לשוק במקומי ומכרו בסנטים בודדים את כל המרכולת שהביאו איתם. לא כל כך סנטים אם בסוף הצלחתם לאסוף עוד 1800 דולר, אני מעירה.

והיו עוד הרבה סיפורים קטנים. ההורים של פ' זוכרים פרטים מדויקים. אלפיים הרובלים שהצליחו להעביר תמורות שוחד קטן ושהתבררו כחסרי ערך. העזרה החודשית שקיבלו מהסוכנות היהודית. הרכב המקרטע הראשון שקנו, הרהיטים שקיבלו מהספונסר, מה קרה למי שביקשו לעזוב את האיחוד, על המסורבים שפוטרו מעבודתם ביום שביקשו לנסוע לישראל ונשארו בלימבו, לפעמים שנים רבות עד שנפתחו השערים ומסך הברזל נפרץ. את העבודה הראשונה מצאה אמא של פ', כטכנאית במעבדה לכימיה. 12 דולר הם שילמו לה לשעה, זה היה הון עתק אז. החברה שהעסיקה אותה היתה סינית, הם לא ידעו מילה באנגלית וגם לא היא, אבל איכשהו תיקשרו. אחר כך גם אבא של פ' מצא עבודה כמהנדס בחברה קטנה.

מה נספר לילדים שלנו? אני שואלת את פ', שהגעתי לארה"ב עם החתול שלי בטיסה ישירה? שמצאתי דירה אחרי חמישה ימים בבית מלון? ופ' מוסיף — שהייתי צריך להסתפק במענק מעבר צנוע של 8000 דולר? הסתדרתם לא רע, אני אומרת בסוף לשניהם, מביטה בשלג דרך החלון הגדול, גידלתם שני פרופסורים ועורכת דין, לא רע. בכלל לא רע, מסכם אבא של פ' בגאווה לא מוסתרת.

אתה צריך לכתוב את כל הסיפורים האלה, אני אומרת לפ' בדרך הביתה. הוא מהרהר בהם, במיוחד באלו שלא הכיר ומהנהן. אבל אני לא באמת חושבת שהוא מבין את מה שאני אומרת. איך בכלל אפשר להבין את הערך של דבר שמעולם לא איבדת. זה לא מובן מאליו שיש לך היסטוריה, לא מובן מאליו שיש לך עדיין את מי לשאול. אני מהרהרת בכל הסיפורים שאולי היו פעם להורים שלי ואני אף פעם לא אשמע. ההורים שלי ואני התקיימנו בשתי ספירות שלא יכלו לחפוף. אני אכתוב בשבילך – אמרתי בסוף.