פירות יער

אתמול היה יום שלג, שירד וירד במשך שעות והיה נדמה שהולך לכסות את העולם. בערב שלפני כבר שיחררו הודעה שכל השיעורים לפני עשר בבוקר מבוטלים, בבוקר כבר הודיעו שכל השיעורים מבוטלים לאורך כל היום. ואז חידדו ואמרו, אולי כדאי שכולם ישארו בבית אלא אם כן יש להם סיבה ממש טובה לבוא. את הפגישה היחידה שהיתה לי לי לאותו היום ביטלתי בתירוץ מוצלח: יש שלג. והכבישים חסומים. קצת היססתי כי הפגישה היתה עם מישהי בכירה מאוד שביקשה להיפגש ועדיין לא הצלחתי לנחש את כוונותיה, אבל הביטול שלי נענה מיד והתקבל בשמחה, בצירוף הצעה לתאריך אחר ואיחולי יום שלג שמח.

פ' היה מרוצה מפני שהיה צריך ללמד. אני הייתי מרוצה פחות מפני שזה היום היחיד שבו אני לא מלמדת. כמה אי צדק יש בעולם, התלוננתי נמרצות, אבל שני חתולים מעוננים ושמיים לבנים והתכנית לבנות איש שלג בחצר בהפסקת הצהריים שפ' ואני ניקח אחרי שנעמיד פנים שאנחנו עובדים למשך כמה שעות, פיזרו את הטרוניות. כשהצצנו מהחלון גם הבחנו שמישהו ניקה את השלג מהמדרכות שלפני הבית. כאן זו חובה המוטלת על בעלי הבתים, ושאם אינה מבוצעת תוך יממה מסיום השלג, גוררת אחריה קנס כבד (ושכנים ממורמרים). שיפשפתי את העיניים כדי לוודא שאני לא מדמיינת ומצאתי שהשלג פונה גם מהדרייבווי, מה שגרם לפ' ולי לפעור עיניים בתמיהה ולחפש את התמהוני שלא רק מפנה את השלג של עצמו בשעת בוקר מוקדמת אלא גם מתנדב לעשות זאת עבור אחרים. מסתבר שזה היה אחד השכנים, שקנה מכונה משוכללת לפינוי שלג. כשחלפנו לידו בבוקר שאחרי, משך בכתפיו ואמר – אני בפנסיה, מה כבר נשאר לי לעשות?

לפ' יש רשימת יעדים שבה הוא מסמן וי מידי יום. הוא מניח אותה על השולחן במטבח ומיד ערב מתכופף להרים את העט שהפילו החתולים אל הרצפה ומונה את הישגיו. אחד הדברים ברשימה הוא "לאסוף בלקבריס". זה נשמע יותר טוב באנגלית. אבל הרעיון הוא לא להתפתות לחיים של עבודה ומטלות, אלא לעצור בדרך חזרה הביתה ולעשות משהו עבור הרוח, נגיד למשל, לפנות את השלג של השכנים. זה הפך להיות המאבק המרכזי שלנו בחיי האקדמיה. למצוא זמן לעשות דברים קטנים: יוגה או כושר, תחביבים, טיול לאור ירח, שיחה שהיא לא על התלמידיםשלנו הקורסיםשלנו הגרנטיםשלנו הפוליטיקותשלנו. בערב הסתכל בי במבט חמור וסימן איקס בלתי מתפשר ברשימה מולו. זה היה יום טוב, סיכם, אבל היינו צריכים לבנות איש שלג.

מודעות פרסומת

עוד אותו הצליל

הקבוצה בפייסבוק כבר מונה קרוב למאה ועשרים חברים. עוד פחות מעשרה חסרים כדי להשלים את מניין התיכון ואת פגישת המחזור שמתוכננת למאי הקרוב. בעוד חודשים ספורים ימלאו עשרים שנה מאז סיום התיכון. אני מגלגלת את המספר ולא מאמינה. רק הבוקר התכנסנו במעבדה לאיזו משימה סיזיפית, היינו צריכים להכין כלובים והדרך היחידה לעשות את זה בזבנג וגמרנו היתה לכנס את כולם לשעה של עבודה. ג'קי היא הפרוייקטנטית החדשה שלנו, היא בת שמונה עשרה בדיוק. מתישהו היא שאלה את הפסוטדוק בן כמה הוא. שלושים ושלוש, הוא ענה לה, והיא חשבה שהוא צוחק. הוא צוחק נכון? שאלה אותי בתמיהה, כאילו שנאמר סביבה משהו בלתי הגיוני בעליל. צחקנו. לפחות השאר הבינו שזה מצחיק. יכולתי להיות אמא של ג'קי אמרתי לפוסטדוק, והוא הוסיף – שלא סתם יכולתי להיות אמא שלה, זה אפילו יכול היה להיות לגיטימי. אולי במרחק שעתיים נסיעה מכאן, הוספתי, אבל כן, טכנית, יכולתי להיות אמא של ג'קי.

אז עשרים שנה, וכמה מהבוגרים אינם ניתנים לאיתור, ההיא הפכה חרדית, השניה רבנית, השלישי יבוא רק אם תהיה הפרדה, לכמה מהם אין פייסבוק. חלק מהשמות קשים לאיתור, רובן המכריע של הנשים שינו את שמן. תמיד הפליאה אותי העובדה שאנשים רבים(ות) כל כך מוכנים להמיר את שמם בלי להניד עפעף. את שם המשפחה שלי לא שיניתי, אבל את שמי הפרטי דווקא כן, הוא דומה במקצת לקודם ואחדים ממי שפונים אלי עדיין משתמשים בשם הקודם, אני חוככת בדעתי האם לתקן או לא, וכשאני מחליטה לתקן בסופו של דבר, הם מתנצלים בגיחוך מה ומודים שהם לא מצליחים להתרגל. אני מניחה להם.

על הקונצרט מנצח אחד, נקרא לו גדעון. גדעון היה מהאנשים השקופים בתיכון, אף אחד לא שנא או אהב אותם, לאף אחד לא היה מה לומר עליהם. הם היו ברקע, מוסווים היטב בנוף. לפני כמה שנים מצא אותי בפייסבוק וסיפר לי שהיה מאוהב בי בתיכון, ושפעם אחת הלכתי הביתה ושמטתי בדרך ספק תהילים קטנטנן שנשאתי איתי (ספר תהילים? אני?), ושהוא הרים ושמר עד עצם היום הזה. ספר ירוק קטנטן כזה, מהסוג שמקבלים במתנה, ניסה להזכיר לי אז, אבל שום דבר לא צילצל לי מוכר, ורק נשארה איתי המחשבה הקריפית שמישהו שומר אצלו באדיקות, כבר כמעט עשרים שנה, חפץ שהיה חסר משמעות עבורי ושבטח שכחתי מקיומו עוד בטרם אבד לי.

את רוב הפרצופים בקבוצה אני לא מזהה. רק את המעטים שסבבתי סביבם ובמילא כבר ידעתי לאן גילגלו אותם החיים. בערך רבע מהאנשים מחזיקים במקצועות חופשיים, כמה פזורים ברחבי הגלובוס, לרובם המכריע תמונת פרופיל של ילדים חייכנים. מקום המגורים של רובם הוא אותה עיירת פיתוח קטנה שעזבתי בגיל שמונה עשרה וקצת ומעולם לא חזרתי לבדוק בשנית. יותר מידי מהם עקרות בית ושיפוצניקים ובונות ציפורניים, אני חושבת לעצמי בשיפוטיות שאני מנסה למחוק. בתמונות שהם מעלים לקבוצה הם מעלים זכרונות שמעולם לא איחסנתי, הם אומרים הרבה: בעזרת השם ואם ירצה השם. כמה בנות חיקו את עצמן במדויק כשהתלוננו על התאריך שנקבע ועל כך שלאף אחד לא איכפת מהן, ושהן כנראה לא חשובות מספיק. אותן דווקא כן זכרתי. העתק דהוי של הגרסה שלהן מהתיכון.

לעזרתו של גדעון נחלצו שתי בנות, שמה של אחת מהן זכור לי, מעיין, אבל זו שחברה אליה נראית ונשמעת כמו מישהי שמעולם לא פגשתי, אבל היא מתעקשת שלמדה בכיתה המקבילה לשלי. מעיין היתה ילדה עכברית, קטנה ורזה נורא שלא היתה יותר מידי חכמה ולא יותר מידי יפה ולא יותר מידי משום דבר ובילתה את כל שנותיה בתיכון בלנחש את הדבר שיגידו אנשים אחרים ולומר בדיוק אותו. מעולם לא שמעתי אותה מתנגדת לשום רעיון, רק מהדהדת דברים שנאמרו לפניה על ידי אנשים שנדמו בעיניה כחזקים. היא היתה המעריצה האולטימטיבית, אבל לפחות בעיני לא היתה מהסוג שמרחמים עליו, אלא דווקא מהסוג המעצבן, מפני שהיא עשתה מאמצים עילאיים לא סתם להיבלע ברקע, אלא לוודא שכולם יודעים שהיא מסכימה. היא שולחת לי אימייל וכותבת בו נשמה-געגועים, ועוד לפני שאני עונה לה, אני מרגישה את הכעס המבעבע הזה כלפי הוד הסכמותה. לא דיברנו עשרים שנה. ללא ספק לא חשנו שום צורך לדבר במשך עשרים שנה, היא לא באמת התגעגעה אלי ולא אני אליה, אבל אני לא אומרת לה את כל זה. למעשה אני דווקא עונה לה באדיבות, משתדלת בכל מאודי לגייס חמלה. אני לא בארץ, אני עונה לה, בהקלה.

לפ' אמרתי, איזה מוזר זה שחלפו עשרים שנה ואנשים עדיין חיים באותו לופ של עצמם, ולא רק שהם עצמם חגים באותם מנגנוני-עשרה אלא שהם אפילו מעוררים בי את אותן התחושות, שהתעוררו בי אז. ומי האנשים האלו בכלל, כל כמה שאני לא מתאמצת אני לא מצליחה להיזכר בשביב זכרון הקשור אליהם, ורק אחרי שנסתיימה השיחה שלנו והוא המשיך הלאה לטגן את הבצל שקצץ במסירות, אני שמה לב פתאום שגם אני כלואה באותו המעגל משנות התיכון, מלהטטת שמיניות באויר כדי לא לחטוא בחטא הנורא ביותר שיכולתי להיחשד בו – התנשאות.

והרוח מתפרעת בנפשנו הלבנה

כשחששתי להישאר במחלקה בה עשיתי פוסט צדקתי בהרבה מהחששות שלי: המורכבות בשינוי הסטטוס באותה הסביבה, היחסים המורכבים עם המנחה לשעבר ועוד עניינים אחרים שהספקתי לשכוח. בדבר אחד טעיתי בגדול.

לפ' אמרתי אז – עם דבר אחד אני אצטרך להשלים: אני הולכת לאבד את כל החדווה שבללמד. אמרתי את זה אז כאילו זו היתה עובדה מוגמרת. ומפני שכך, פ' לא חשב שיש בכוחו לשכנע אותי אחרת. לא חשבתי רק על הלימוד הפרונטלי בכיתה, אלא על כל ההיבטים של הוראה והנחיה, כיתות לימוד וסמינרים ותלמידי מחקר ופרוייקטנטים, וסדנאות, וועדות בהם אני נדרשת להביע את דעתי, ומלחמות שאני צריכה להנדס בקפידה, כל היבט שבו אני נדרשת לאינטרקציה שבה אני נמדדת ביכולת שלי לזרוע מוטיבציה ודיוק ועניין ושכנוע באופן וורבלי. מבחינתי ללמד באנגלית היה גזר דין סופי של בינוניות. אני יודעת שאני מורה טובה, אמרתי אז לפ', אבל אני טובה בגלל שיש לי את היכולת ללהטט במילים. ללמד באנגלית זה כמו לקשור לי את הידיים מאחורי הגב ולומר לי – עכשיו את צריכה לעשות את אותו הדבר, אבל עם הרבה פחות כלים.

ראיתי אותך מרצה באנגלית מלא פעמים, התווכח איתי פ' עוד בשלב שחשב שיש לו סיכוי, אני לא יודע על מה את מדברת, האנגלית שלך בסדר גמור, בקושי יש לך מבטא וגם כשמזהים אותו לא יודעים מאיפה הוא בכלל. את כמעט ולא עושה טעויות, וגם כשאת עושה, למי איכפת בכלל? זה לא מה שעושה מורה לטוב יותר או פחות. אתה לא מבין, התעקשתי, בעברית אני יכולה לאלתר, בעברית אני יכולה לדייק. בעברית אם לא התכוננתי כמו שצריך, אני יכולה לחרטט. בעברית אני נשמעת כל כך הרבה יותר חכמה, אין לי את היכולות האלו באנגלית. אני יכולה לדבר על נושא מסוים באנגלית אבל זה יבש, משמים. אני עסוקה בניסוח ושוכחת את האינטונאציה. אני חושבת על המבטא ושוכחת להתלהב מהדברים שאני מדברת עליהם. אני אף לא אהיה מורה איומה, אבל באנגלית אני אהיה בינונית, בזמן שבעברית יכולתי להיות מעולה. אני לעולם לא אצליח לטעת בתלמידים שלי את החדווה מללמוד את הדברים שאני מלמדת, אני אשקיע מאמץ בעטיפה במקום בתוכן, אני אוותר על דקויות ואני אחזור הביתה וארגיש שזה בסדר, אבל זה לעולם לא יתן לי את הסיפוק המקביל בעברית. תסתכלי מסביב, פ' הציע רגע לפני שנואש, חצי מהאוניברסיטה הזאת הוא מסין או מהודו. חצי מחברי הסגל במחלקה שלך הם לא אמריקאים. הסטודנטים כאן רגילים לקורסים שמועברים במבטא כבד. אף פעם לא לימדו אותך מורים שעברית לא היתה שפת האם שלהם? לימדו, הודיתי, והם לא זכורים לי כאיומים או מעולים בגלל קשיי השפה, אלא בגלל אינסוף סיבות אחרות, ורק הטיעון הזה סדק במקצת את הנחרצות שלי בנושא. נדמה לי שמתישהו פ' התייאש ורק מידי פעם חזר לבדוק האם התיאוריה תואמת למציאות.

באחד הפגישות עם הדוקטורנטית שלי, שגם לוקחת את הקורס שלי, שאלתי אותה אם היא חושבת שהחומר מאתגר או פשטני מידי. זו הנקודה העיוורת המרכזית שלי. אני לא מכירה את הרקע של התלמידים שלי, מעולם לא למדתי או לימדתי במסגרות חינוך אמריקאיות, הקודים שבהם התלמידים משתמשים כדי לתאר אם משהו מוכר להם או לא (למדתי באיקס..) נשמעים לי חסרי פשר. הפוסטדוק שלי טען לפני כמה ימים שאני תמיד מניחה שאנשים יודעים יותר ממה שהם יודעים בפועל, וזה הזכיר לי מחשבה דומה שהיתה לי על המנחה שלי לדוקטוראט שתמיד ריחף מייל וחצי מעל לרמה של הסטונדטים אותם לימד. על בריאנה, הדוקטורנטית, אפשר תמיד לסמוך שתספק תשובות אותנטיות, יש בה שילוב של חריפות ונאיביות, בשילוב עם פנים שקופים לחלוטין. לפעמים נדמה לי שאת המושג פני פוקר, המציא מישהו שהסתכל עליה, ואמר – ההפך מזה.
לרוב זה ברמה הנכונה, היא ענתה, לא מואכל בכפית וגם לא יותר מיד קשה, תלמידי מחקר צריכים להיות מסוגלים לעקוב בקלות. סטודנטים לתואר ראשון צריכים להיות יותר קשובים אבל גם עבורם זה לא צריך להיות מסובך מידי. נדמה לי שהיא אמרה שזה לרוב יחסית קל. היא אפילו נתנה כמה דוגמאות למקומות שבהם אפשר להשתפר, באותה נאיביות קסומה ואותנטית. אבל את יודעת מה? אמרה בסוף, בלי קשר לדרגת הקושי זה הקורס היחיד שלקחתי עד כה שהוא פשוט – ג'ויפול.

"ג'ויפול", היא אמרה, דיווחתי לפ' באותו היום, מכל המילים שיכלה לבחור היא בחרה 'ג'ויפול' והוא חייך את החיוך הזה שיש לאנשים צודקים, ואפילו אחרי שדחקתי בו לומר את האמרתילך המתאפק שהוא מחזיק בבטן, שתק ולא הוסיף דבר.

זאת קומדיה אלוהית (ולאן שלא תביט אותו סיפור חוזר חלילה)

כשחיפשתי משרה, התראיינתי לכמה אוניברסיטאות בישראל. היתה את אוניברסיטת האם, שם גדלתי וממנה יש לי זכרונות נעימים. הביקור שם היה נוסטלגי וחברי (למעט המזכירות שנשארו מאותגרות), ולא דמה לשום ראיון שבו הייתי. היתה לי הכרות מוקדמת עם מרבית האנשים שנפגשתי איתם באותו היום והרגשתי שאני מבלה יום ארוך בלשתות קפה עם חברים. שם גם נאמר לי מפורשת, עוד בטרם הביקור, שאם אני רוצה את המשרה היא שלי. אין עדיין משרה אבל אפשר לארגן משהו זמני עם הבטחה כתובה מהדיקאן שמשרה תוענק לי בשנה שלאחר מכן. לא באתי בסוף, מהרבה סיבות שלא היו קשורות למחלקה ולאנשים, ובטח לא לתחושת ההחמצה שנשארה לי בבטן אחרי שהחלטתי שלאוניברסטת האם אני לא חוזרת.

באוניברסיטה השניה, ללא ספק אחת מהמכובדות בארץ, הגעתי לראיון שני. את הראיון הראשון עשינו בסקייפ כשכל חברי המחלקה המצומצמת מצוטפפים בחדרון קטן לשמוע את ההרצאה, שבדיעבד, ולמרות המגבלות הטכניות ופער השעות שאילץ אותי להתעורר באישון בוקר, היתה המוצלחת ביותר מכל הראיונות האחרים. כבר אז ספרתי, בקוביה הקטנה בתחתית המסך כמה גברים וכמה נשים ישנם במחלקה. זו היתה אחת המחלקות המאוזנות ביותר שראיתי בישראל, וזקפתי את זה לזכותם, אבל בגלל הסקייפ יצא שהם ראיינו אותי מבלי שתהיה לי ההזדמנות לראיין אותם. אז ביקשתי להגיע לביקור והם נענו בשמחה ועוד לפני שהגעתי כבר קיבלתי הודעת קבלה המותנית באישור הדיקאן. גם הדיקאן אישר בסופו של דבר, אבל גם על המשרה הזו ויתרתי, מהרבה סיבות שלא היו קשורות בהתנהלות של אף אחד, זה פשוט לא הסתדר.

האוניברסיטה השלישית היתה סיפור מיוחד. קודם כל, לא בדיוק מהאוניברסיטאות המובילות בארץ ולא בדיוק מהמחלקות בקוצו של עפרון. למעשה, למעט נוף יפה לים, לא מצאתי שום סיבה טובה ללכת לשם. המחלקה עצמה היתה על טהרת הגברים, ואני לא מדברת על חברי הפקולטה שבמקרה נכחו ביום הראיון. על הנייר, מאה אחוז מחברי המחלקה הזו היו גברים. ולבנים, להוציא חבר סגל אחד. זו היתה המחלקה היחידה שהזמינה אותי לראיון באופן פורמלי, אבל אף אחד לא סבר שהם לכל הפחות צריכים להציע להשתתף בהוצאות הנסיעה או השהיה שלי. למעשה, כששאלתי מפורשות, ראש המחלקה הדהים באומרו שהפילוסופיה שלהם היא לשלם את הוצאת הנסיעה למועמד שהתקבל וגם (!) קיבל את ההצעה. עברתי על זה בשתיקה מכיון שהתכוונתי להגיע לארץ במילא, אבל עוד לפני שהגעתי היה ברור לי מדוע המחלקה שלהם נראית כפי שהיא נראית. בראיון עצמו, חבורת הגברים לא הכזיבה והיתה מרחק פסיעה מלקרוא לי מיידלע. הארגון היה איום, הסגנון היה אגרסיבי, השאלות כוונו כחיצים, ארוחת הצהריים היתה מוזרה. במיוחד זכור לי פרופסור אחד שהיתה לי היכרות שטחית איתו עוד מקודם, ושהפליא ביהירותו. אני זוכרת שחשבתי שאולי הייתי מסוגלת לשאת את זה אם לפחות היה מבריק במיוחד, אבל אפילו לא זה.

כשדיברתי על כך עם חבר באותה מחלקה לא יכולתי להסתיר את התרשמותי, הוא מצידו אמר: זה-לא-אגרסיבי, זה-ישראלי, ואני אמרתי זה-לא-ישראלי, אלא-עלוב, ועוד לפני שנגמר היום היה לי ברור שלמחלקה הזו אני לא מגיעה, אפס מודעות גיוס, אנשים שאני לא רוצה לאכול איתם צהריים, אוניברסיטה עלובה ורמה מדעית מבישה, ולא בהכרח בסדר הזה. נפרדנו כידידים. גם הם לא רצו בי ובחרו במועמדת אחרת שדחתה את ההצעה שלהם, ואז עברו למועמד השני שגם דחה את ההצעה שלהם ובסוף הסתפקו במועמד השלישי שהיה, איך לא, גבר צעיר, תלמיד לשעבר במחלקה. כשקיבלתי מהם את הודעת הדחיה, חשבתי שזה פרק סיינפלד קלאסי – כמה חוצפה לדחות אותי ממועדון שבכלל לא רציתי להתקבל אליו 🙂

לפני כמה זמן ביקש ממני ראש המחלקה הנוכחי שלי לערוך גיליון מיוחד. הוא העורך הראשי של כתב עת נחשב מאוד בתחום, והציע שאני אבחר משהו שמעניין אותי. בחרתי, מצאתי שותף למלאכה ואספתי כשנים עשר כותבים בתחומים שונים שיכתבו על נושא שמאוד יקר לליבי. הדדליין להגשת המאמרים היה לאחרונה, ואחד המאמרים המאוחרים היה, אעפס, בתחום מומחיותו של אותו פרופסור יהיר. כבר מצאנו שופטים מתאימים למאמר וכבר שילחנו אותו לדרכו, אבל אחד היתרונות בלהיות עורכת-אורחת היא היכולת להזמין שופטים נוספים — אחרי הכל, חוות דעת נוספת עוד לא הזיקה לאף אחד. למצוא שופטים למאמר זה לרוב סיפור מעיק. רבים מסרבים ולרוב אני מבינה לליבם, מרביתם ישלחו נימוק מפורט ויציעו שופטים אחרים, אחרים יסכימו בשמחה. כמעט כולם יגיבו תוך יום או יומיים, מעטים מאוד יתעלמו מהזמנה כזאת, שמגיעה ממערכת ממוחשבת ולא ממני אישית (אם כי חתומה על ידי).

אז שלחתי עוד הזמנה אחת, לפרופסור היהיר, סתם בשביל הסיפוק הקטן, ושאלתי אם יהיה מוכן לערוך ריוויו למאמר בגיליון שאותו אני עורכת. הרקורד שלו במערכת מעיד שהוא לרוב נענה בחיוב להזמנות מסוג כזה, אבל הוא כמובן התעלם. יכול להיות שהוא פשוט דוחה את רוע הגזירה, כי אני די משוכנעת שהוא לא יודע איך לפתור את הדילמה: להכפיף את עצמו למרותי או לא לקחת חלק בשיפוט מאמר רלוונטי מאוד לתחומו. אני מבחינתי תרמתי את חלקי ליקום 😉

 

היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה

יום חם היום, דיווח פ', רק מינוס ארבע מעלות. גם האפליקציה הצטרפה אליו ודיווחה על יום שמשי ונאה עם שמיים צלולים. ואכן רוב השלג נמס והכבישים היו רחוצים ופנויים. מסתבר שהם תמיד פנויים בשמונה בבוקר, שעה שאני בדרך כלל לא צופה בעולם. חווה אלברשטיין זימזמה לי באוטו את צמח בר ואני נזכרתי בפעם ההיא שנהגתי לראשונה בארצות הברית.

פחדתי פחד מוות – לא מארה"ב, ממכוניות. בארץ כמעט ולא נהגתי אחרי שקיבלתי את הרשיון בצבא או קצת לאחריו, עם קשר או בלי קשר לאופן שבו ניתן לי הרישון לנהוג, עם מורה ראשון בסוף התיכון שהטריד מינית (לא אותי, אלא כל אישה שעברה ברחוב, מה שהיה גרוע אפילו יותר) ומורה שני אחרי הצבא שתיקן את החוויה, אבל גם אם רצה, לא יכול להיה לתקן את כולה.

אין לי הרבה חרדות מהיקום ולאנשים בלי חרדות קשה להבין מה הסיפור של אנשים עם חרדות. פחד קהל, פחד ממבחנים, פחד מדייטים, פחד מלטייל לבד בעולם, פחד מעימותים, אין לי דרך להבין את שורת הנוירונים שיורה לכל עבר בראשם של חרדים ולכן את חרדת הנהיגה שלי אני משננת היטב. אני זוכרת במדויק את הפחד מלהתניע את הרכב, את הפחד מלנסוע ולראות מכונית נוסעת בנתיב שמולי, את הפחד לתדלק. אני זוכרת את חוסר האונים להסביר לאדם אחר את החרדה.

יום אחד פשוט קניתי אוטו. לא נהגתי לפחות כמה שנים טובות לפני שזה קרה, וזה בעצם גם לא בדיוק קרה ביום אחד. החיים בלי אוטו בתל אביב לא היו סיפור גדול, אבל בארה"ב זה הפך למגוחך יותר ויותר. המרחקים. השלג. הזמן ההולך ומתמעט. אותו יום אחד התחיל בזוג ישראלי שהגיע לכאן לסוג של שבתון, נחום היה אקדמאי, מירה כבר פרשה לגמלאות והתיידדנו. הם אימצו אותי ואני אותם. בניגוד לאחרים ששמעו את סיפור חרדת הנהיגה שלי וניסוי להבין את מקורותיו הפסיכולוגיים, נחום היה פרקטי והתחיל לשלוח לי מידי פעם מכוניות למכירה שכדאי לי לבחון. פרקטיות תמיד דיברה אלי ולכן כשמצאתי בסופו של דבר מכונית שמצאה חן בעיני, הוא ומירה באו לאסוף אותי והודיעו לי שהולכים לקנות אוטו. היא הכינה חטיפים לדרך, הוא ליהג על העולם ואני זוכרת שחשבתי שאנשים הם לפעמים פלא. אז קניתי. את נסיעת המבחן עשה נחום וגם את האוטו, אחרי הקניה, הוא נהג חזרה לדירה שלי, בזמן שמירה נוסעת אחרינו. בבוקר שאחרי היה לי אוטו בחניה, אז פשוט נכנסתי אליו ונסעתי.

השאר קרה בצעדים קטנים עד שיום אחד נסעתי לטיול דרכים בארה"ב וגמעתי (עם האוטו הלא רע!) יותר מ-7000 מיילים לבדי. החרדה נעלמה ובמקומה הגיעה שלווה נעימה שמלווה את הנסיעה על אוטומט, התרגשות מכבישים חדשים, פליאה מדרכים מהירות, רגע של חסד עם מוזיקה טובה לפני שעולה היום, ורק מידי פעם מפציעה המחשבה הזו – פעם פחדתי נורא והיום כבר לא.

אני לא יודעת למה נזכרתי בזה דווקא אתמול בבוקר בדרך להרצאה הראשונה שלי. התרגשתי אבל לא נלחצתי במיוחד. אחרי הכל מה יש להילחץ, לא מדובר בספרינט, אלא במרתון שהולך לחזור על עצמו פעמיים בשבוע בארבעת החודשים בקרובים. אבל הייתי מוצפת – בגלל כמות הזמן הלא סבירה שביליתי בלהכין את הקורס וההכרה בכך שהעבודה רחוקה מלהיגמר, ובגלל הר המטלות האחרות שהשארתי בצד, ורק קיויתי לעצמי – שיום אחד כל זה יהפוך קל יותר.

(חוצמיזה שהיה ממש בסדר, למעט העובדה שהברחתי את תלמידי התואר הראשון ועכשיו הקורס שלי הוא על טהרת תלמידי המחקר – לא בדיוק מה שתיכננתי אבל שיהיה)

 

 

בהשתקפות הזאת, עוד יום

כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון ושמעתי שמרצים מלמדים קורס יחיד או מספר שעות בשבוע, אני זוכרת שתמהתי, שחשבתי שזה מגוחך. כמה כבר זמן לוקח לתכנן וללמד קורס יחיד? ומה הם עושים בשאר הזמן? הקונספט של מחקר עוד לא לגמרי היה נהיר לי ועל ועדות ומאמרים וגרנטים בכלל לא שמעתי. בכלל, כדור ראשון להשכלה אקדמית נאבקתי בעיקר להבין את שיטת הקרדיט באוניברסיטה, לפענח איך להרכיב מערכת ולבחור קורסים ולקרוא באנגלית. הכל היה נורא מסובך. לא עזר במיוחד שעשיתי תואר בתחום שאז עוד היה נסיוני ונבחרו אליו בפינצטה פחות מעשרים תלמידים. לא זכיתי להיעלם בכיתות של מאות סטודנטים ולשמור על פרופיל נמוך עד שאני אבין מה קורה סביבי, אלא נדדתי עם הכיתה הקטנה שלי ברחבי האוניברסיטה עם מרצים שהכירו אותנו היטב ושדרך עיניהם ההשוואה לחברי לכיתה היתה בלתי נמנעת. היה נדמה לי שכולם יודעים כל כך הרבה יותר ממני על העולם.

שלא כמו חברי לכיתה, שאותם ראיתי כמפונפנים ופלצנים, הייתי צריכה להרוויח את לחמי, ולכן כשהם הסתגרו בספריה וקראו את חומר הלימוד כהכנה לשיעור, אני עבדתי כמדריכה ומורה במסגרות נוער שונות. בעוונותי הייתי אפילו מורה בבית ספר יסודי (על הטרגדיה הזאת – בפוסט אחר), והוראה היתה קרובה לליבי, ולכן לא הבנתי את המרצים האלה אפילו עוד יותר, על מה הם משחתים את זמנם? בעיני הם קודם כל היו מורים ולא הבנתי אז שבעיניהם להיות קודם כל מורים היה עלבון.

במחלקה שלי אין תכנית לתואר ראשון, זה אומר שלחץ ההוראה הוא קטן במיוחד, יש לנו את הפריבילגיה לבחור מה אנחנו רוצים ללמד, והכיתות קטנות ומורכבות בעיקר מתלמידי מחקר ומתלמידי תואר ראשון מתקדמים בתוכניות מקבילות. הקורסים שבחרתי ללמד, כך חשבתי, תפורים עלי במיוחד, הם בדיוק בנושאים שמעניינים אותי, בנושאים שבהם אני מבינה היטב, ובנושאים שבהם היה חסך קריטי במחלקה, אבל הו אלוהים, כמה מעט ידעתי על העולם כשהצעתי את הנושאים ההם, וכמה עוד פעמים תחלוף בראשי המחשבה הזאת – וכמה שזה מנחם.

בעוד יומיים, אני אכנס לכיתה הראשונה שלי, ללמד את הקורס שעליו עמלתי במשך כמה חודשים טובים ושכנראה אמשיך לעמול עליו תוך כדי הסמסטר, למשך הרבה יותר מיד שעות משאני יכולה להרשות לעצמי. אז רק רציתי לומר לדורותי מאז שכן – זה לוקח נצח, וכן, הוראה היא לא הסיבה ששכרו אותי לעבודה שלי. אני כאן בשביל מחקר וגראנטים ותלמידי מחקר, ובשולי העבודה מוגדרת גם רבע משרה של הוראה, שאף אחד לא בדיוק מפרט את הרכבה וכולם משחקים במשחק החביב הזה שבו אני צריכה להראות שאני מתאמצת מספיק אבל לא יותר מידי, שמספר סביר של סטודנטים נרשם לקורסים שלי, שהמשובים סבירים וזהו בערך. אבל גם – שלמרות כל זה אני חושבת על הוראה כאחד האספקטים המספקים ביותר בעבודה שלי. שבזמן האינסופי שבו ביליתי עם ההרצאות שלי גיליתי שלחפירה הארכיאולוגית בספרי לימוד אין מתחרה מבחינת השראה למחקר, ושהאינטרקציה עם תלמידים משמחת אותי באמת ובתמים. וגם (שומעת דורותי?) שבעוד יומיים אני אכנס לכיתה הראשונה שלי ושאני מתרגשת באמת באמת.

אבל בלילה אני חולם בספרדית

מדים?

פ' שואל מהקומה למטה. אני בחדר העבודה למעלה. הוא רואה בטלויזיה "סרוגים". אנחנו מנסים לראות ביחד אבל הוא נרדם בקביעות ולכן צריך להשלים פרקים לבדו. כל פרק לוקח המון זמן כי מידי פעם אנחנו עוצרים ואני מסבירה. אתה קולט שיכולתי לגדול להיות אחת מאלה? אמרתי לו פעם. טלויזיה, אגב, זה הדבר הזה שאפשר להשתמש בו אחרי שמשיגים גרנט או קביעות.

לוקח לי שניה להבין מה הוא רוצה, "מדהים", אני מתקנת, ושומעת אותו ממלמל לעצמו מדים מאוד, שתי המילים החדשות שלמד היום.

כשעשה פוסט בטורנטו היה לו שותף ישראלי לחדר. קראו לו יצחק. או בקיצור איזי, והבדיחה המפורסמת היתה לשאול אותו איפ איטס איזי טו בי איזי. לא היה קל להיות איזי, פ' מספר שלפעמים, בחדר הקטנטן שלהם יחד, איזי היה מדבר ארוכות עם אמא שלו בסקייפ, והאמא שלו היתה מפטפטת למוות בעוד איזי היה ממשיך בעבודת המחקר שלו ופעם בכמה דקות היה נוהם אהה ואממ. ממנו פ' למד את המילים בסדר, טוב תודה, ובאמאשך. את המילה השלישית הוא אוהב במיוחד.

בישראל היינו ביחד כבר כמה פעמים ומשם הוא בעיקר זוכר את המילים לא-כל-כך וקצת, ושאותן הוא אוהב לשלב במשפטים באופן חסר פשר לחלוטין.

אצלו בבית דיברו אנגלית ורוסית. לפעמים עדיין מדברים רוסית. אח שלו הוא פרופסור לצרפתית, הוא כותב עכשיו נובלה שלתוכה דחס את כל הדמויות בחייו. הוא נתן להן שמות שונים ומכחיש שיש להן קשר למציאות. לפעמים הוא גם עובד כנהג אובר. הצרפתית יקרה לליבו אבל הוא עדיין מתעקש ללמד אותי רוסית, ומפני שכל חייו לימד שפות, יש לו אסטרטגיה: בכל משפט באנגלית הוא דוחף מילה אחת ברוסית. לרוב הוא בוחר מילים מגוחות או חסרות שימוש. המילה הראשונה שלמדתי ממנו היא גרשו – בית שימוש.

פ' מתלונן שאני לא משתמשת בשיטות הידועות לשימצה של אחיו, רק מילה אחת במשפט, הוא חוזר ומבקש, אחרת אני לא זוכר כלום.

טוב, אני עונה לו בעברית.

טוב, יופי, הוא עונה בעברית. ומוסיף – רואה? את המילה הזאת אני זוכר.