כל החלומות אשר חלמנו

בחמש בבוקר אנחנו מתחלפים – איש הלילה מרפה מעט משריריו ואיש הבוקר מתכונן ליום חדש. בדרך כלל האוגרת ישנה לילות שלמים, וגם אנחנו. לפעמים, אם היא קצת מצוננת, היא מתעוררת בלילה ואז באופן כמעט אוטומטי שנינו מסתכלים בשעון. לפני יומיים היא התעוררה בארבע וחצי בזעקות שבר, זה היה הלילה שלי, אבל פ' כבר נמתח ליום חדש ושלח אותי להמשיך לישון. ביום שאחרי אמרתי לו שאני אוהבת את זה שגם אחרי כל כך הרבה שנים ביחד אנחנו עדיין מתרגלים חמלה יומיומית. הוא צחק ואמר שזאת לא היתה חמלה, אלא חישוב קר – הוא כבר היה חצי ער ובשבילו לקום כל כך מוקדם זה לא כל כך נורא, והוא יודע שזה נורא בשבילי. צחקתי גם אני ואמרתי – הרגע תיארת חמלה.

קוין וטניה הם החברים הכי טובים שלנו. הם מאוד אמריקאים והם גם חברים נורא ישראלים. הם באים סתם לקפה, מתקשרים כדי לפטפט, משאירים לחם שהרגע אפו על מפתן הדלת. אפשר להגיד להם ללכת הביתה כשעייפים ולהגיד להם לבוא בבהילות כי חייבים לדון בחדשות מרעישות. כשהאוגרת חולה, הם מגיעים עם טייק אווי ולוקחים אותה על הידיים בזמן שאנחנו אוכלים. הם יבואו להזיז ספה מהסלון למרתף והם אומרים את האמת, מבלי לנבוח או לשפוט. אני עדיין מתעצבנת שאנשים אומרים שאי אפשר לעשות חברים אמריקאים. ומתעצבנת כפליים כשאומרים את זה ישראלים, כאילו הם המציאו מונופול על חברות, או שיש להם איזה תו תקן צבאי שאף אחד לא יכול לשכפל.

קוין שאל אותי לפני כמה ימים אם הייתי רוצה לחזור לישראל. זה היה אחרי שדמיינו את כל המקומות שהיינו עוברים או לא עוברים אליהם בערב סתיו מורגש היטב, לאורה של מדורה בחצר האחורית שלהם. היססתי. מתישהו כשכל זה התחיל אני חושבת שרציתי, אחר כך כבר לא, ויותר מאוחר כבר הפסקתי להרהר בזה. ועכשיו נוסף רובד נוסף, אני לא רוצה לגור הרחק מההורים של פ' ואני לא רוצה לקחת את האוגרת הרחק מהם. אני נהנית לראות את מערכת היחסים המתוקה שיש להם איתה ואני יודעת שבישראל אין לי משהו אחר לתת לה במקום. ופתאום חשבתי לעצמי – זה מה שאנשים מתארים – ושאף פעם לא הבנתי – כשהם אומרים שהם לא רוצים לגור רחוק מהמשפחה שלהם, כי אפילו מהצד הנורמלי במשפחה שלי מעולם לא היתה לי בעיה להתרחק. והנה – אוגרת אחת וסבא וסבתא, וכמה מחוקי היקום מתגלים גם לי.

כשאני מרדימה את האוגרת אני שרה לה בעברית. אני צריכה לפשפש היטב כדי למצוא שירים שאני יודעת את המילים שלהם ושנעים לי לשיר אותם, כי אם אני סתם שרה, האוגרת ישר קולטת ומסרבת לישון. הרבה פעמים אני נתקעת על אותם שירים ואז יש לי הרבה זמן להרהר במילים שלהם. אחד האהובים עלי הוא שיר ההד של אריק לביא. נורא קל לבלבל בין הבתים שלו ועדיין תקועה לי התמונה הזו מהקליפ שלו, אי שם בשנות השמונים שר את כל החלומות אשר חלמנו וברקע עומדת נערה צעירה, שהנחתי אז שהיתה ביתו. לפעמים אני מתקשה להאמין שעברתי את גיל ארבעים. אבל אז אני מסתכלת סביבי ורואה חמלה וחושבת שזה בסדר, שאם כבר להזדקן, אז ככה.

בהלה מתוקה

לפעמים, בימים שפ' לוקח את האוגרת לגן אני מתעוררת עם תחושת בהלה, מהסוג שהיה קורה לי פעם כשהייתי חושבת על הגרנט שלא שלחתי או המאמר שנדחה, הפעם אני נבהלת שהתעוררתי מאוחר מידי ולא הספקתי להגיד לגורה בוקר טוב ושלום לפני שהיא הולכת. הצחקוק שלה מלמטה מודיע לי שעוד לא מאוחר, כי פ', כמוני, גורר את הבוקר עוד קצת, להנות מהפלא הקטן. ובכל זאת אני חושבת לעצמי – בהלה, הרגל שכבר לא יעבור מהעולם ורק מחליף ידיים, אבל מתוקה.

***

חגי ישראל הולכים ומתמעטים ממני. אני לא מצליחה לזכור אותם ולא להתחבר אליהם. ההורים של פ' והחברים המאוד לא ישראלים שלנו שולחים לנו שנה טובה, עוד לפני שמגיעות הברכות הספורות מישראל, כי הם קראו איפשהו בפייסבוק שזה קורה היום. פ' מתמרמר על כך שהוא שומע על ראש השנה מהם ולא ממני, אבל גם השנה שכחתי עד שפתאום נזכרתי, במחשבה מעט בהולה, שהאוגרת הקטנה שלי נולדה בראש השנה ואתמול היא הפכה מגור לבת אדם קטנה בת אחת.

***

לפני כמה ימים כשהאוגרת היתה חולה, היא התעוררה תכופות במהלך הלילה. זה היה הלילה שלי והייתי עייפה מאוד. האוגרת היתה מצוננת והתקשתה לנשום ולבסוף נרדמה עלי בתנוחה לא מאוד נוחה, אבל לא היה לי לב להזיז אותה עד שכבר נרדמה. אז היה אמצע הלילה, והסלולרי היה בחדר אחר, אז התנדנדתי בכורסה בעיניים עצומות וניסיתי להעביר את הזמן בלהיזכר בכל השותפים לדירה שהיו לי בתל אביב, ונזכרתי בארבעה הראשונים בדירה המאוד ראשונה ליד אוניברסיטת תל אביב, ונזכרתי גם במיכל וברונן ובעומרי שבאו אחריה, אבל לא הצלחתי להיזכר בשלושה שהיו באמצע, היה בחור מעצבן שלא חיבבתי ועוד שתי בנות שגרתי איתן לפחות שנתיים ונדמה לי שדווקא כן חיבבתי, אבל לא הצלחתי להיזכר בשמותיהן. ואמרתי לעצמי, זה רק בגלל שאמצע הלילה ואני חצי רדומה, ובטח מחר אני אזכר, אבל גם ביום שאחרי לא נזכרתי. ומאז אני הולכת בבית או ברחוב ומשתאה – איך אפשר לשכוח? כתובות, שמות, חגים, אנשים. פנים שהיה נדמה לי שאזכור לנצח. ואחריה שוב מגיעה הבהלה הקטנה הזאת – באמת עברו כל כך הרבה שנים?

***

לפני שבוע הגשתי את התיק שלי לקביעות, חשבתי שהאירוע יהיה יותר דרמטי, אבל לא היו דרמות. הגשתי וכנראה שיהיה בסדר. אולי אפילו יותר מבסדר. הלוואי ומישהו היה מספר לי את זה לפני חמש שנים וחוסך ממני את כל הבהלות הלא מתוקות.

יצאנו לחופש

יצאנו לחופש, בפעם הראשונה מאז שהאוגרת נולדה. כלומר בערך, נסענו לאח של פ' בעיר גדולה ולקחנו איתנו גם את אמא של פ' שנידבה את שירותי הבייביסיטינג שלה בעוד אנחנו מתרגלים חופש. חופש זה שריר מאוד חלש, מסתבר, ופ' ואני היינו קצת אבודים ולא ידענו איך מפעילים את השריר התפוס הזה. מידי פעם הזכרנו לעצמנו שהחיים לא צריכים להיות מגניבים, מספיק שאנחנו מגניבים וכל מה שצריך זה לצאת לדרך וכבר נמצא מה לעשות עם עצמנו.

אחרי שיטוט מה, מצאנו את עצמנו נכנסים אל אולם בית המשפט. קצת קשה להסביר את העניין אבל אפשר לקרוא לזה תחביב שהמצאנו לעצמנו מתישהו. רואים בית משפט? נכנסים! תמיד יש לי קצת תחושה שאנחנו עושים משהו אסור, אבל אף פעם לא שואלים אותנו שום דבר ופ' טוען בלהט שזאת אמריקה ושזאת זכותנו הטבעית והמוסרית להאזין לכל דיון שנחפוץ בו. לפעמים אנחנו נופלים על דיונים משמימים של חברות ביטוח. הפעם איתרע מזלנו להיכנס לדיון בעניין נאשם בפונגרפיית ילדים. הנאשם נראה רגיל לגמרי, ובכלל לא פדופיל, מה שהרגיש די קריפי והשופט התעמר בעורכי הדין, די בצדק, כי הם שניהם היו גרועים. העורך דין של ההגנה היה גרוע במיוחד, לא הצליח לנסח טיעון אחד שלם, בירבר ללא אבחנה, שכח תכופות מה הוא רוצה להגיד ופ' ואני הסכמנו שלא היינו לוקחים אותו כתלמיד מחקר. אחר כך היתה הפסקת צהריים וכל האולמות התרוקנו אבל לא ויתרנו וחזרנו גם אנחנו אחרי הסושי. השומרים בכניסה נפנפנו לנו לשלום ולא היה נראה שאיכפת להם מקיומנו או מלבושנו הלא אשם או עורכדיני בעליל. באולם הבא השופט שאל אותנו אם אנחנו קשורים לתיק. שיט, עלו עלינו, חשבתי מיד. נדנו בראשנו. סתם צופים? הוא שאל, ואנחנו אישרנו. כי יש, הוא המשיך, משפט רצח בחדר ליד והוא שמע שאנשים מוצאים את זה יותר מעניין. ואז הוא זנח את התיק וביקש מהרשמת לבדוק באיזה חדר המשפט רצח ושלח אותנו לשם ואמר שאנחנו מוזמנים לחזור אם זה לא מסתדר.

הלכנו לשם, אבל הם בדיוק בחרו מושבעים ולא נתנו לנו להיכנס. ואני ישר התעצבנתי, כי מה פתאום לא נותנים לנו להיכנס באמריקה? אחרי מי יודע כמה דיונים שבהם ישבנו שתוקים בפינת האולם, מחכים שמישהו יבוא ויגרש אותנו, סוף סוף קיבלנו את האישור הרשמי שמעשינו תקינים, מה שמיד העביר אותי ממוד מהוסס למוד אינטייטלד. אז חזרנו לאולם הראשון, ותכף הבנו שהשופט ידע על מה הוא מדבר כי זה היה אחד התיקים המשמימים ששמענו, אבל נשארנו עד הסוף, גם כי לא רצינו להעליב את השופט החביב, וגם כי חופש חייבים לתרגל.

געגוע

קראתי איזה ספר לאחרונה. שום דבר משמעותי לדווח, היו בו הרבה קלישאות על געגועים לארץ של מהגר ישראלי בארהב. עם האישה שמנסה נורא להתערבב ובסוף מוצאת את עצמה בקהילת הנשים הישראליות הטיפוסית והילדה שנהיית אמריקאית ומסרבת לדבר בעברית (החלק הזה הרגיז אותי במיוחד, כאילו שילדים אמריקאים הם מין פלקט שטוח). לרוב אני מתעצבנת מספרים כאלה, כי הם פורטים על איזה מיתר לא משומש ויותר משהם מייצרים איזו מלודיה, הם חורקים כמו צירים של דלת שמזמן לא שומנו. לא צפיתי את הזוית הזאת כשהתחלתי לקרוא, וכשהגעתי אליה, כבר היה מאוחר.

בכל זאת היה איזה משפט שנשאר קצת (עיין ערך – גם תרנגולת עיוורת מוצאת מידי פעם גרגר וגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום) – הגעגוע "לרדת למטה", בכפכפי אצבע ובגדים מרושלים, לשבת על ספסל ברעש והלכלוך של העיר הגדולה ולפטפט עם מישהו. לפטפט מהלב. עדיין לא מצאתי לזה תחליף.

בשנים האחרונות (מינוס קורונה) אני נהנית לנסוע לכנסים בעיקר כדי לפגוש ישראלים. מי שרואה אותנו מהצד רואה לרוב חבורה שמתפקעת מצחוק על איזה קשקוש כזה או אחר. חלק מהאנשים מבוגרים הרבה יותר ממני, מיעוטם נשים, חלקם מגיעים מישראל, חלקם כמוני, כבר שנים ארוכות מחוצה לה, אבל הישראליות חוצה גבולות. יש את החוקר שמידי פעם פולט בעברית איזה אישה קשה את, והשני ששואל אם כבר התחתנתי. ויש את אלה שפורשים ידיים רחבות לחיבוק שעדיין מפתיע אותי. יש איזה מוד שאני מרשה לעצמי רק איתם ועם פ' ואולי עם עוד כמה חברים קרובים, אבל זה לא שם, זמין, בספסל למטה, ואל זה אני קצת מתגעגעת.  

דברים מופלאים

הרבה דברים מופלאים קורים בזמן שאנחנו עובדים. למשל, מישהו מאכיל או מחליף חיתול לקטנה. המישהו הזה הוא סבתא. איזה דבר מופלא זה סבתות? לפעמים הקטנה ישנה וסבתא משתעממת ולכן היא גם מבשלת אוכל. מידי פעם פ' ואני יורדים למטה לגנוב חיבוק קצרצר ומוצאים את סבתא רוקדת עם האוגרת הקטנה (ככה התחלנו לקרוא לה מאז שצימחה לחיים אימתניות שבהן היא מסתירה אלוהים-יודע-מה). לפעמים אנחנו יורדים למטה כי הריחות מפתים מידי. אחר כך מגיעה המשמרת שלי ואז המשמרת של פ'. בדרך כלל יש לי חמש או שש שעות עבודה ביום ואם צריך אז עוד שעתיים שלוש בלילה, כשפ' נרדם והקטנה צונחת לשנת הלילה שלה ואני הופכת לינשוף עירני. אני יודעת שרוב ההורים מתלוננים שהילדים שלהם לא ישנים, אבל אנחנו דווקא מוטרדים מהשאלה ההפוכה, האם להעיר אותה לאכול אחרי שהיא ישנה כל כך הרבה. לפעמים היא ישנה גם שבע שעות ברצף בלילה ואז, בשתיים וחצי לפנות בוקר, כשאני עדיין עירנית לגמרי אני מוצאת את עצמי ניגשת אליה שוב ושוב לראות אם כבר הואילה בטובה להתעורר ולאכול. בין לבין אני משתדלת להזכיר לעצמי שילדים שישנים בנחת זה דבר מופלא.

מתישהו לפני הלידה נרשמנו לפעוטון. הקורונה עוד לא הילכה אימים וליטל דיד וי נו קנואו על ההעדפות העתידיות שלנו. חשבנו שבגיל חודשיים או שלושה כבר נרגיש בנוח לשלוח אותה לזרועותיהן של מטפלות וגננות. כשהיא הגיעה לגיל חודשיים כבר הבנו עד כמה זה מגוחך – עבורנו. עד כמה אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו לשים את האוגרת הקטנטנה הזאת במבטחם של אחרים. אבל היה גם משהו אחר שהתחוור לנו באותה השעה – כמה פריבלגים אנחנו, עם סבתא ועם עבודות שמאפשרות לנו גמישות וחופש, וכמה שזה לא ברור מאליו שאנחנו יכולים להחליט להשאיר את הילדה איתנו עד שנרגיש מוכנים. וגם – כמה זה נפלא שחיכינו עד עכשיו כשדאגות החיים הלאה מאיתנו.

זה כל כך הרבה פחות שעות עבודה בהשוואה לקודם, וגם הרבה פחות שעות שינה, אבל זה עדיין לא מטריד אותי במיוחד. בשעות שאני עם הקטנה, אני יכולה לדחוף עוד זמן עבודה או מייל פה ושם, אבל אני מסרבת לעשות זאת. ויתרתי על המון דברים שהתעקשתי עליהם קודם ושום דבר נורא לא קרה. המציאות החדשה הכריחה אותי להיות יעילה יותר, לסנן מטלות לא חשובות, להגיד "לא" לעיתים יותר קרובות, ואפילו לעשות משהו שהיית צריכה לעשות מזמן – להעסיק מנהלת מעבדה שאליה אני מעבירה עכשיו את רוב המטלות שביזבזו את זמני קודם. לא ברור לי למה לא עשיתי את זה עד עכשיו, היה לי את הכסף, אבל איכשהו רק עכשיו הצלחתי לשחרר. גם מנהלות מעבדה זה דבר מופלא.

הבוקר, בזמן שהשגיחה על הקטנה, סבתא החליטה להכין לביבות, לערוך את השולחן, לקשט אותו בקישוטי חג, ולהוסיף חנוכיה ונרות ומטבעות שוקולד. כשירדנו למטה בשש, הגישה לנו תינוקת חייכנית וישנונית ואמרה שלום וביי. סבתות זה באמת דבר מופלא. גם פריבילגיות. לי מעולם לא היו, לא פריבלגיות וגם לא סבים, וצר לי שלילדה שלי תהיה רק סבתא אחת. גם לפ' לא היו פריבליגיות ושנינו תוהים לפעמים איזה בן אדם האוגרת תצמח להיות מחיים ששונים כל כך מהותית מאלה שהיו לנו בילדותנו. הסבתא, בכל מקרה, אמנם אחת, אבל כזאת סופר סבתא ששווה ארבע סבתות רגילות לפחות.

שמרי נפשך מן הדומם, מן המחכה

הייתי אולי בת חמש או שש. חזרנו הביתה מהיכנשהו, אולי מדודה שלי. זאת היתה שעת צהריים מאוחרת, קיץ, יום שבת, שכונה לא מרוחקת מהבית, חצץ במקום מדרכה, בתי שכנים מוכרים. בתמונה צועדים ביחד לפחות כמה אנשים – אני בת החמש, אמא שלי בודאות ולפחות שתי אחיות, אולי גם אנשים נוספים. אני שמה לב שכולם נושאים משהו, תיק או שקית ואני מבקשת גם, ממש מתעקשת. אמא שלי לוקחת את הארנק שלה, מניחה בתוך שקית ניילון ונותנת לי ביד. אני מרוצה. עכשיו גם לי יש שקית ביד. אבל השקית גדולה ואני נמוכה ועם כל צעד היא משתפשפת במדרכה, עד שהחצץ פוער בה חור. כשאנחנו מגיעים הביתה אמא מגלה שהשקית שנתנה לי ריקה. אני לא זוכרת את ההמשך, אולי פנים מוטרדות, מישהו בודאות נשלח לחפש את הארנק. לא זוכרת אם הוא נמצא בסופו של דבר או לא או אם היה בו משהו חשוב. לא זוכרת אם כעסו עלי או אמרו לי לא נורא, לא קרה שום דבר, או כעסו על עצמם שנתנו אחריות גדולה בידיים של ילדה כל כך קטנה. אבל אני זוכרת את התחושה. עוד לא היה לה שם של ממש אבל התביישתי בהתעקשות שלי, הרגשתי תינוקת, הרגשתי שאיכזבתי מישהו. זה אולי הזכרון הכי מוקדם שלי של אשמה.

שלא כמו אפיזודות אשמה חולפות, הורות היא תחושת אשמה קבועה שנוגעת בכל נים של היום. בהתחלה זה היה ההנקה שלא צלחה, אחר כך ההחלטה להפסיק את השאיבות, או אם הנחתי אותה בעריסה כשהיא ערה במקום לשחק איתה ולדבר אליה, או אם החיתול רטוב מידי ומזכיר לי ששכחתי להחליף אותו בהאכלה הקודמת, או אם אני מוותרת על המנשא כי כואב לי הגב למרות שהיא שמחה להישאר בתוכו. פעם אחת היו אצלנו חברים והיא היתה עלי בתוך מנשא, ופתאום נתקפה אי שקט. ניסיתי להרגיע אותה עד שהחברה אמרה – נראה לי שהיא רעבה – והצביעה על כמה סימנים שלגמרי פיספסתי. אין מצב שהיא רעבה, אני זוכרת שעניתי, היא רק אכלה, אבל בכל זאת ניסיתי והפיצפונת היתה רעבה להחריד, וכל הזמן שהאכלתי אותה חשבתי לעצמי איך פיספסתי את זה? איך מישהו שראה אותה בפעם הראשונה זיהה שהיא רעבה ואני לא?

לא רק אירועים מתויגים עם אשמה. גם חפצים מסוימים נראים כמו אשמה, הכסא נדנדה למשל, על כל מגוון כפתוריו שמערסלים ומנגנים. בקבוק שמבקש לדמות פטמת שד, מסך טלפון שמסיח את דעתי לרגע כשאני איתה, קרע תמונה בחלון של סבתא הולכת איתה בעגלה לאורך ורוחב הרחוב כשאני באמצע שיחת זום. מה הדבר הבא בתור – טבלט? הכניסה לפעוטון? כולם מחכים לי בסבלנות, יודעים שלא אפסח עליהם.

רוב הזמן אני יודעת שזה בסדר. זה חלק מהעניין. לפעמים אני אפספס, לפעמים אני אתעצל, לפעמים אני אהיה מוסחת. שתחושת האשמה הזאת נפוצה, שאני לא המצאתי אותה, שכולם מרגישים ככה, שזה לא אומר שאני אמא גרועה, שהיא תגדל בסדר גמור גם אם היא לא תקבל מאה אחוז מתשומת הלב שלי, ושאני עדיין אותה הבת אדם שהייתי לפני שהיא הגיעה לעולם ומילאה בו כל חלל פנוי ולא פנוי, רק שעכשיו יש לי הרבה פחות זמן לעשות את כל הדברים שאני רוצה או צריכה לעשות. כל זה ועדיין, התחושה הזאת מזדחלת מתחת לעור כמו גנב בלילה והמקסימום שאני יכולה לעשות זה לטאטא אותה החוצה אחרי שכבר ליכלכה לי את הבפנים.

בשבת האחרונה הייתי אצל קאתי. היא מופקדת על לתקן לי את השרירים המקולקלים. הורות היא הרבה דברים, אבל אף אחד לא סיפר לי שהיא (גם) שרירים תפוסים וגב כואב, בערך כל הזמן. לפעמים אנחנו מפטפטות בזמן שהיא נועצת אצבעות נחושות מתחת לשכמות שלי. בפעם האחרונה היא אמרה משהו על טלפונים ואיך שהיא נפטרה מהטלפון החכם שלה אחרי ששמה לב שאנשים מגיבים בגוף כשהיא מוסחת על ידי הטלפון שלה. אמרתי משהו על טלפונים ותינוקות והיא ענתה שזה מסובך כי תינוקות צריכים לדעת שהם עיקר תשומת הלב כי הם באמת העיקר כשמאכילים אותם או רוחצים אותם, אבל שהם גם צריכים ללמוד שהם לא מרכז היקום וגם שלהורים שלהם יש צרכים. זו היתה אמירה פשוטה, כמעט בנאלית, אבל באותו הזמן, גם משמעותית מאוד, מסוג הדברים שנשמעים מובנים מאליהם אבל רק כשהם נאמרים בקול, פתאום מתחוור שהם מעולם לא נשקלו.

אבל בלילה אני חולם עוד בספרדית

לפני כמה זמן פ' ביקש ממני להדפיס תמונות שצילם בבית החולים ושלח לי קישור לתמונות בטלפון שלו. קצת הפתיע אותי שהוא צילם דברים שלא זכרתי שקרו. נגיד אחרי הניתוח לא זכרתי אם הביאו לי את התינוקת או לא, אבל יש תמונות שאומרות שכן, מהרבה זוויות שבכולן אני נראית עירנית למרות שבזיכרוני ישנתי את כל הלידה. אבל אז המשכתי עוד אחורה והיו שם תמונות מדיסנילנד ויוניברסל. נסענו לשם קצת לפני שהתחיל טירוף הקורונה וממש בתחילת ההריון. הסתובבנו עם זוג חברים רק כדי לגלות שאני לא יכולה לעלות על רוב המתקנים. אני עודדתי אותם לעלות בלעדי והם עודדו אותי לרבוץ ביחד איתם על הדשא. לא באמת היה איכפת להם, הם פשוט שמחו לראות אותנו ומזג האויר היה מושלם, ונראינו שמחים ולאף אחד בתמונות לא היתה מסכה. כמה ימים אחר כך כבר סגרו את הפארק. והיו תמונות מכנס וסתם תמונות בבית ואז סדרה תמונות של רחובות. המחשבה הראשונה שהיתה לי – איזה רחובות מכוערים ומוזנחים ומה בדיוק פ' ניסה לצלם. היו שם כמה צילומי חתולים, צינורות מיזוג ערומים, מיכל מחזור וסביבו פזורים ערימות בקבוקים ושקיות, רכבות בניינים אפורים מהסוג שאין כאן. לרגע חשבתי שאלו תמונות שפ' צילם בויאטנם, כשנסע לכנס, אבל משהו בהם נראה מוכר. ואז פתאום זה היכה בי – זו תל אביב. 

כשפ' הגיע לתל אביב בפעם הראשונה הוא אמר שהיא נראית כמו שהוא היה מדמיין את קאבול באפגניסטן. אני זוכרת שקצת נעלבתי בשביל תל אביב. אחרי 13 או 14 שנה היה נדמה לי שאני מכירה כל פינה בעיר. היא היתה העיר הנהדרת בעולם עם הפינות האותנטיות, המדויקות כל כך שהיו שלי. מעולם לא ראיתי את הכיעור. כדי לתת תוקף לפסיקה שלו הוא הצביע על בנייני הרכבת הכעורים, האשפה ברחובות, צנורות החשמל והאינסלטציה החשופים על קירות הבתים, והבניה האקראית (פעם אחת נסענו בואדי ערה והוא שאל על כל הבתים החצי בנויים בכפרים הערביים ועניתי שככה זה אצלם והוא חשב שזו הערה גזענית נורא ומאז לא הפסיק להצביע על מבנים חצי עשויים, שאריות חצץ וחומרי בניה בתל אביב). פ' נורא אוהב את תל אביב ומאז הספקנו לחזור אליה כמה פעמים, אבל מעולם לא הסכים לשנות את דעתו על היותה מכוערת.

אמריקה נורא סינתטית ביופי שלה, במיוחד אם לא גרים בעיר גדולה, הרחובות סימטרים וירוקים. הכבישים רחבים וחלקים, החצרות אחידות, אין אשפה, אין צנרת בוטה או מדרכות שבורות או ערימות אופניים דחוקות לגדר אקראית. בהתחלה לא רואים את זה, או אולי רואים חיים בורגנים מזויפים הדוקים מידי, אחר כך מתרגלים לזה. העין מורגלת בסימטריה ומתחילה למצמץ כשהנוף סוטה מהמצופה.  

יצא לי לקרוא כמב פוסטים על תל אביב לאחרונה. בכולם היו ציוני מקום שכבר לא הכרתי. בתי קפה שכולם יודעים עליהם ואני כבר לא, מפגש רחובות שאולי ידעתי את שמם פעם ואיפה הם ממוקמים בזכרון הגלובלי של ערים אורבניות ועכשיו אני בקושי זוכרת. והמחשבות האלו עוברות לי בראש באמצע הלילה, כשאני מאכילה תינוקת חצי רדומה ומדברת אליה מילמולים כאלה של הורים ומגלה, ששוב פעם, אני מדברת אליה באנגלית.

לגעת במשהו קצת מושלם

לפני שש עשרה או שבע עשרה שנים היה לי חבר שקראו לו ערן. אני זוכרת ממנו מעט מאוד, בעיקר את העובדה שהיה מתוק מאוד. אפילו עכשיו ממרחק השנים, ועל אף שלא דיברתי איתו מעולם אחרי שנפרדנו, ליבי יוצא אליו. אני זוכרת ממנו אנקדוטות ספורות – הכרנו בחופשה בסיני, עוד כשהיה סיני וסטודנטים עניים נסעו באוטובוס לאילת ועמדו שעות במעבר הגבול למצריים וחצו אותו עם תרמיל על הגב ומעט כסף והבטחה לחופים קסומים וניתוק מהציווליזציה. נסעתי לסיני כמעט מידי שנה, אולי ארבע או חמש פעמים, עד הפיגוע ההוא שלאחריו סיני כבר לא היתה הבטחה גדולה, ובכל פעם חזרתי עם בחור אחר. גם בפעם הזאת צחקנו רוית – השותפה שלי אז לנסיעה – ואני שאני נוסעת להצטייד בבחור. עם ערן שברתי שיא מיוחד – היינו ביחד קצת יותר משנה. שנינו היינו סטודנטים לתואר ראשון, אני בתל אביב והוא באיזו מכללה עלומה. אני עדיין זוכרת את הדירה שלו, דירת שותפים במרכז תל אביב. זוכרת את הסנדויצ'ים שהיה מכין בבוקר, לחמניה רכה, שהיה מתעורר חצי שעה לפני הזמן כדי להפשיר, עם סלט ביצים שהייתי מתמוגגת עליו בהפסקה שבין השיעורים. הוא היה בן יחיד עם הורים שכירכרו סביבו ואחר כך כירכרו גם סביבי, והיה לו אופנוע שעליו היה מרכיב אותי לאוניברסיטה בבוקר. אני זוכרת שאהב אותי. נורא. הרבה יותר משאני אהבתי אותו. שהיו הרבה ציפיות סביב הקשר ההוא. ממנו, מהוריו. בדיעבד, הוא מצא את אהבת חייו ואני מצאתי המון שאלות והייתי צעירה מידי מכדי להכריע בהן אז נתתי לזמן לעשות את שלו, ועברה קצת פחות משנה עד שהגעתי למסקנה שהכל נהדר אבל לא בדיוק מה שאני רוצה. לא ממש ידעתי מה אני רוצה, אבל ידעתי שזה לא ערן.

מתישהו בספטמבר 2003 הצעתי לו הפסקה. נדמה לי שכבר ידעתי שאין לאן להמשיך אבל עוד לא היה לי אומץ לשבור לו את הלב. הוא לא היה צריך הפסקה, אבל הסכים. ככה זה נמשך שבוע או אולי שבועיים עד שהגיעה יום ההולדת שלו, ב-19 בספטמבר. נדמה לי שרגשות האשמה לא נתנו לי מנוח ולמרות שידעתי שזה רק עניין של זמן עד שניפרד רציתי שתהיה לו יום הולדת נעימה, אז נסעתי לדירה שלו כשלא היה בה, ומילאתי את החדר בבלונים ובמתנות והשארתי כרטיס ברכה. אני זוכרת שניפחתי המון בלונים, שזה לקח שעות ושכל הזמן הזה חשבתי לעצמי, אולי אני בכל זאת רוצה להישאר איתו? אולי זה יכול לעבוד? ולמה אני לא רוצה להישאר עם הבחור הזה שמוצלח וחכם ונהדר ויש לו לב מזהב ושאוהב אותי כל כך? בסוף נגמרו הבלונים והלכתי, לא יכולתי לחגוג איתו, וחשבתי שכל מה שעשיתי היה אולי מנחם, עדיף על כלום, אבל כשהוא חזר הביתה ומצא את הכל והתקשר אלי בקול סדוק, הבנתי שאולי היה עדיף לשחרר. בשיחה ההיא הוא התעקש שאני אחליט לאן הקשר שלנו הולך. אולי נדחה את השיחה למחר? שאלתי, אבל הוא לא רצה, אולי קיוה שהמחווה שלי הוא סימן חיובי לבאות, ואני זוכרת שנפגשנו, אולי אסף אותי מאנשהו, שישבנו ודיברנו ברכב או על מדרכה, לא רחוק מדירת השותפים שלי, ושהיה עדיין אור יום, ובסוף אמרתי לו, את מה שידעתי כבר מזמן – זה לא ילך, זה לא אתה זה אני, ובטח עוד כמה קלישאות ונשבר לי הלב מלשבור לו את הלב, אבל ידעתי שאין מוצא אחר, ושאולי נוכל להישאר ידידים? הוא לא היה מעוניין, הוא העדיף לחתוך ולהמשיך הלאה. אולי יום אחד – הוא בטח אמר, כשישקע האבק, אבל מעולם לא שמעתי ממנו שוב אחרי היום ההוא, והיתה בי מספיק הגינות לא להשמיע לו את עצמי.

בחודשים שבאו אחר כך הירהרתי בו מידי פעם אבל אף פעם לא הסתכלתי לאחור. אפילו קצת התביישתי בטבעיות שבה המשכתי הלאה כאילו השנה ההיא לא קרתה. המחשבה עליו ועל השנה הארוכה איתו תמיד קצת כיוצצו לי את הלב, אז כשקבענו את הזירוז ל-18 בספטמבר, תהיתי אם היקום יזכיר לי את היום הולדת ההיא. מבית החולים ביקשו מאיתנו להגיע בשבע וחצי בבוקר וקמנו מוקדם נורא, נדמה לי שעדיין היה חשוך אבל הרגשנו מאוד חגיגיים, שהנה היום זה סוף סוף יקרה. פ' הכין לי לאכול ארוחה אחרונה, את השילוש הקדוש שמתאים לכל שעה: טוסט עם חביתה, אבוקדו ועגבניה. בחוץ עלה לאט הבוקר ואני, שפתאום הבחנתי בתאריך, אמרתי לפ' שאין סיכוי שזה יקרה היום וסיפרתי לו את הסיפור על ערן ועל איך שבערך הדבר היחיד שאני זוכרת ממנו הוא התאריך שבו נולד, ושזה מחר, אז שיתכונן ליום ארוך, ושזה לא כל כך נורא כי מחר זה ראש השנה, שזה תאריך די נחמד להיוולד בו, ושאני רק מקווה שאף אחד לא ישבור לה הלב ביום ההולדת, על איזה מדרכה סתמית ליד אוניבריסטת תל אביב וימשיך הלאה כאילו כלום, כי היא לא איכזבה ונולדה עשרים דקות אחרי חצות, ועכשיו יום ההולדת של ערן תקוע איתי לנצח.   

טראומה זה כשלא מצילים אותך

"אז הוא הציל אותך?"
"מה?"
קולו של פרחיאן היה רחוק.
"החבר שלך. הוא הציל אותך."
"כן."
"אז זאת לא הטראומה. טראומה זה כשלא מצילים אותך."

[מתוך "האיש שמחק את העולם", עוזי וייל]

עוזי וייל הוא איש מוזר לקרוא, במיוחד כרגע, כשהשמיים החליפו את הקרקע, אבל אולי דווקא כתשובת מחץ לורטיגו, הורדתי את הספר האחרון שלו ביחד עם עוד שניים אחרים לטבלט שלי לפני הלידה. משום מה דמיינתי את עצמי מנסה לשרוף הרבה זמן בבית החולים והכנתי את עצמי לגרוע ביותר, אפילו את המחשב שלי הבאתי איתי – למקרה שיהיה לי קצת זמן לעבוד – הסברתי לפ' השואל. אבל הוא נשאר בתיק בדיוק באותו מנח ארבעה ימים מאוחר יותר כשחזרנו הביתה עם חבילה עטופה בצרור שמיכות. בפנטזיה ההיא שכבתי במיטה, או הסתובבתי במחלקה, משועממת, מחכה לדברים שיבואו וספר טוב היה נראה כמו הדבר שאני בטח אצטרך. זה לא קרה.

את הספר השלמתי ארבעה שבועות מאוחר יותר, במה שהפך להיות משמרת הלילה שלי, בין תשע בערב לשלוש בבוקר. גם אותה דמיינתי אחרת. דמיינתי למשל עיסוק בלתי פוסק בהאכלה והרגעה והחתלה. דמיינתי אותי קורסת בין לבין לשינה חטופה, אבל מי שהמציא את ההצעה "לישון כשהתינוק ישן" לא ידע על מה הוא מדבר. תמיד יש עוד בקבוקים לרחוץ, מטלית להרים מהרצפה, כסא להשיב למקומו, חתול נטוש. לפעמים יש גם ספר, עוגן. אולי גם דמיינתי חוסר אונים, אבל אף אחד מאלה לא קרה.

עוזי וייל, או האיש שהוא כתב עליו, הולך ומאבד את הזכרון שלו ומוצא רופא מפוקפק בלונדון שנותן לו כמוסות זכרון ושולח אותו לחפש את הטראומה ולמחוק אותה. לפני שהעניינים מסתבכים הוא באמת מחפש אותה, אבל טועה שוב ושוב. באחת הפעמים הוא נזכר בסיפור ההוא למעלה עם החבר הזה שלו שמציל אותו, אבל הדר' מתעקש שהוא במקום הלא נכון, הלאה, הוא אומר לו, טראומה זה כשלא מצילים אותך. והמשפט הזה נתקע לי בראש הרבה אחרי שסיימתי את הספר, אבל גם מה שנתקע לי בראש הוא העובדה שסיימתי ספר שלם מההתחלה ועד הסוף בארבעה שבועות שבהם קרה מעט מאוד ממה שדמיינתי וקרה הרבה יותר שלא הצלחתי לדמיין בכלל, והעובדה הזאת בפני עצמה – שהתחלתי וסיימתי ספר, מזכירה לי שהחיים עוד יכולים לשוב למסלולם, זה רק מסלול אחר.

קצת לפני הלידה לקחנו שיעורי הכנה והמדריכה ביקשה מאיתנו לשחק מין משחק כזה עם כרטיסיות על העדפות שונות הקשורות בלידה. בהתחלה היא ביקשה מאיתנו להפוך כרטיסיה אחת עם משהו שנהיה מוכנים להתפשר עליו. זה היה קל, היו שם הרבה דברים שלא היה לי איכפת מהם, או לא היתה לי העדפה ברורה לגביהם. אחר כך היא ביקשה שנהפוך עוד כרטיסיות, זה נהיה יותר מורכב כי היו דברים שנורא לא רציתי שיקרו, כמו שיכבלו אותי למליון צינורות ואני לא אוכל לנוע בחופשיות והיו דברים שפחדתי מהם נורא כמו כאב או זירוז או ניתוח קיסרי. והיתה עוד כרטיסיה שלא היה עוררין לגביה – תינוק בריא. לא היתה כרטיסיה עם "אמא בריאה". הפכתי את הכרטיסיות אחת אחרי השניה, גם את אלה שלא אהבתי, ולא בלי מרמור, אבל לא אמרתי שום דבר. לא אמרתי למשל שכל התערבות רפואית מובילה לעוד מליון ולכן עדיף להימנע מהראשונה, כי מה כבר ידעתי אז. גם לא אמרתי שחסרה כרטיסיה.

עד שבוע 41 לא קרה שום דבר. אחר כך קרו דברים, בקצב שבו מערכת הבריאות האמריקנית מכתיבה, ולא בהכרח בקצב הגוף האנושי וכל מה שחששתי ממנו קרה ועוד קצת, אבל בקצה של כל אותם דברים נולדה היצורה המשונה שגרה איתנו כבר ארבעה שבועות ולא דומה לאף אחד מאיתנו וששוכבת כרגע די בנחת בתוך מנשא ונושמת ושואפת לתוך החזה שלי. וצדקתי שכל התערבות מובילה למיליון אחרות, וגם טעיתי כי בסופו של דבר זה לא היה כל כך נורא, או לפחות – ככה עובד הזכרון שלנו ואין שום כמוסות שיכולות לתקן אותו – או לקלקל אותו – ובכלל, זה לא באמת טראומה אם בסוף מצילים אותך, בטח לא אם בין לבין גם הספקת לקרוא ספר שלם.

צנצנת עם מדוזה

פ' ואני הורים מאוד פונקציונאלים. יש לנו רשימות מסודרות עם מה צריך לקנות ולברר. הציוד הדרוש מוכן עד לפרטים הקטנים, אנחנו קוראים את הספרות המדעית ולא סומכים על מוצא פיהם של הרופאים ועושים (כלומר אני) את כל הבדיקות הנדרשות ומבררים את המשמעויות שלהן עם מקורות מוסמכים. יש לנו תכנית סדורה על איך נגדל את היצורה כשתגיע. פינינו את הלו"ז לסמסטר שלם. סילקנו הוראה מהדרך והזהרנו סטודנטים וקולגות מזמינות מופחתת. זה היה יותר פשוט במקרה שלי, וקצת פחות במקרה של פ'. גם בשנת 2020 אבות צריכים להתעקש על חופשת לידה. אבל היתה לנו תכנית ואף אחד לא תפס אותנו בלתי מוכנים והגבנו מיד ולעניין עד שנתקבלו כל טענותינו. בהליכות הליליות שלנו אנחנו מסמלצים כל מיני מצבים, איזה מין חיים אנחנו רוצים עבור הילדה שלנו. בהליכה האחרונה ניסינו למשל לחשוב על כל ההתנהגויות מוטות-מגדר בחיינו. את רוב מטלות הבית אנחנו מחלקים ביננו אבל האם ההחלוקה היא סטריאוטיפית? לא ממש, אני מכניסה את הכלים למדיח, פ' מוציא. פ' אחראי על הכביסה, אני על רוב החשבונות השוטפים, אבל פ' הוא גם זה שמטפל במשכנתא ובמיסים (כלומר אוסף את המסמכים ושולח לרואת חשבון), ונגיד, כשאנחנו נוסעים מחוץ לעיר, פ' עדיין נוהג יותר ממני. אז איך אנחנו מצמצמים או אולי מאזנים את החלוקות האלו? כי לומר דברים זה נחמד, אבל להוות דוגמא זה יותר משמעותי.

אתמול הכנו תכנית לידה. גיגלנו את מה שלא ידענו ומילאנו רשימת הוראות ארוכה. ממה להימנע, מתי להתייעץ איתנו, מה רצוי ומה לא רצוי. מי מוזמן לחדר הלידה ואיזה תאורה כדאי שתהיה שם. הקו המנחה שלי הוא מינימום, מינימום אנשים ואור ורעש והתערבות רפואית, חוץ מסמי אלחוש. את אלה אני מקבלת בברכה, אין לי עניין בחקירות פנימיות על איך כאב מרגיש. הכנו רשימת שאלות לרופאה והתחלנו לקחת שיעורי הכנה ללידה, בזום, שזה דבר נפלא, כי מידי פעם אנחנו יכולים לסגור את הוידאו ולהתפוצץ מצחוק, למשל, כשהמדריכה אומרת ש-nesting זה אחד מהסימנים שהלידה קרובה.

אנחנו מסונכרנים היטב בלהדוף עצות לא מוזמנות. יש הרבה כאלה מסביב, ואני לא רוצה אפילו לדמיין איך כל זה היה נראה אם היינו גרים בישראל. המון כוונות טובות ומעט מאוד הקשבה פעילה. קולגה אחת שלחה לנו מייל עם המלצה על הרופא שלה. הייתי כבר בחודש חמישי, אבל זה לא שינה לה במיוחד. כשעניתי תודה מנומסת היא שלחה עוד מייל, ממשיכה להפליג בשבחי הרופא. ג'יזס, מה לא הבנת? פ' ואני שאלנו זה את זו. בשום שלב היא לא טרחה לשאול אם אני מעוניינת ברופא או רופאה. למעשה, היה מרכז רפואי אחד שפסלתי בדיוק בגלל הסיבה הזאת, רוב הרופאים בקבוצת הרופאים היו גברים. אני מתקשה להבין למה גברים נדחפים למקצוע הזה ולמה שאני ארצה לדון בתלאות ההריון שלי עם אחד מהם. בקבוצת הרופאים שאני מטופלת בה יש בעיקר רופאות, לא כולן מבריקות אבל יש להן יותר קרדיט מלשני הרופאים הגברים בקבוצה. כשתיארתי לאחד מהם כאב מסוים והוא אמר לי שאין מה לעשות חוץ מ- to put up with it, נשארתי עם גבה מורמת לשלוש שעות לפחות. אולי גם הייתי מתעצבנת לשמוע את זה מאחת הרופאות, אבל למסכן לא היה סיכוי להגיד דבר כזה ולצאת מזה בשלום.

אבל רגע, שאלתי את פ' אתמול, עם כל הפרקטיקה הזאת, אתה מתרגש? לא במיוחד, ענה. זה עדיין מרגיש כמו משהו נורא היפוטתי. לי זה מרגיש קצת פחות היפוטתי עם הבטן הזאת שהולכת לפני ושלל התופעות שהיא מביאה איתה, אבל גם התשובה שלי זהה. אני אפילו לא מצליחה לחשוש יותר מידי מהלידה עצמה. כשפ' מניח יד על הבטן שלי ומרגיש את היצורה הקטנה מתהפכת ונמתחת, זה מוזר ומופלא, אבל מרגיש כמעט כמו להסתכל בצנצנת אלכוהול עם מדוזה בתוכה, או לבהות בציור מרהיב. כל זה עדיין לא מיתרגם למחשבה שעוד קצת והיצורה הקטנה הזאת תצא החוצה לעולם שהכנו בשבילה. בינתיים לפחות, היא יצור מרהיב מאוד ובעיקר מתוחכם נורא עם רשתות הפרקטיקה שנפרשות לכבודה.