איך אני מתקנת דברים

כבר שנכנסו לבית ידענו שאת הסלון נחליף בהקדם האפשרי. שום דבר בו לא מצא חן בעינינו, לא השטיח התעשייתי ולא צבע הקירות ולא הספות שסחבנו מהבית הקודם, או השולחן הסלוני שנראה פתאום מגושם ומכוער. פ' אוהב לתכנן את הכל מראש, להחליף מהמסד לטפחות בבת אחת, אבל לא היה לו רעיון מה לשים שם, וגם לי לא היה, וגם לא היה לנו זמן לחקור או להסתובב, רצינו לסמן וי על המטרה ולהגיע לשלב שיש לנו סלון שבו נעים לשבת. בכל פעם שניסינו לשבת ביחד ולחקור את האינטרנט ולחבר מרכיב למרכיב נשברנו, אז הצעתי אסטרטגיה שהוכיחה את עצמה יותר מפעם – לחלק את המטלה לשלבים: קונים כורסא שאוהבים, מסתכלים עליה שבוע, אח"כ מתאימים לה שטיח ושולחן ואת שאר הפריטים עד שמשלימים את כל התמונה. פתרון הפלא לאנשים חסרי מעוף עיצובי וזמן, ושבמקרה גם יש להם דעות מוצקות על ההעדפות שהם עדיין לא יודעים עליהן.

פ' לא אוהב את זה. כשעצרנו בצד הדרך ומצאנו שתי כורסאות עתיקות יפייפיות הוא התלונן שעוד לא קנינו שום דבר אחר ועכשיו נצטרך להתאים את כל השאר לשתי הכורסאות. הבטחתי שלא. אבל בינתיים עבר הזמן, ואחר כך באה ספה שבה נתקלנו ובמקרה התאימה לכורסאות, ואז גם החלפנו את השטיח ברצפת פרקט, ומצאתי שטיח צבעוני ששנינו אהבנו, ופ' מצא שולחן שהתאים לספה, ואני בניתי בנצ' ארוך מתחת לחלון עם כריות שתואמות את הכורסאות, עד שיום אחד לא היה יותר מה להוסיף והסתכלנו על התוצאה ואמרנו – זה נורא יפה וצבעוני ונעים, ולא תיכננו שום דבר מראש, רק התחלנו מפריט יחיד שאהבנו וצירפנו דבר לדבר ובסוף יצא האוסף האקלקטי והנעים הזה שהוא לגמרי אנחנו.

לפעמים זה פחות מוצלח. כבר די הרבה זמן אני מתלוננת על כאבי גב וצוואר ומפרקי ידיים, תוצאה של שעות ארוכות מול המחשב. סביבת העבודה שלך היא לא ארגונומית, טען פ', ומנה את כל חסרונותיה. תני לי לפתור את זה בדרך שלי, הציע היצור הפרקטי. אבל קצת היססתי. במקום זה, עשיתי את מה שאני מכירה – בהתחלתי הזזתי את השולחן מצד אחד לשני, החלפתי כיסא, אחר כך מקלדת, עשיתי יותר התעמלות, מתיחות, ניסיתי בישיבה, בעמידה. בכל שלב דיווחתי את התוצאה של השינוי אבל הצרות לא נעלמו, כי הבעיה המרכזית – הצורך לעבוד מול המחשב שעות ארוכות – נשאר בעינו. בסוף הרמתי ידיים ונתתי אור ירוק לפ' לעשות את קסמיו.

תוך שבוע, סולקו כל הרהיטים מחדר העבודה שלי. את מקומם תפס שולחן אלקטרוני עצום שמתכוונן למעלה ולמטה בלחיצת כפתור לעבודה בעמידה או ישיבה, ושהוא במקרה גם לוח מחיק גדול שמאפשר לכתוב עליו תוך כדי עבודה. את הלפטופ החליף מסך שמחובר לזרוע שמתכווננת לכל הכיוונים. כל הכבלים שוכפלו למזער את חוסר הנוחות בחיבור הלפטופ למסך ולמטען. המקלדת הוחלפה באחת שמתפצלת לשתיים כדי לתמוך בזוית נכונה של מפרקי היד. את הכסא החליפו לוח וכדור באלאנס. אחרי יומיים של עבודה עם כל הפלא הזה, אני מודה בפה מלא – לפעמים צריך לזנוח אסטרטגיות ישנות. אבל רק בגלל שאני בכל זאת הבת אדם שאני, הוספתי עוד פריט לכל הסטרוקטורה – טרייד מייל לעבודה על המחשב תוך כדי הליכה. את הגרנט שאני כותבת אני אולי לא אקבל, אבל אני לפחות לא אסבול תוך כדי הכתיבה שלו.

מודעות פרסומת

כל קיץ קורה דבר מה

מידי כמה זמן פ' מבקש שנבחר ונדפיס. מה שמודפס נשמר, הוא מתעקש. כשהוא מבקש אני נעתרת אבל בשאר הזמן אני מצלמת ומאחסנת, מתעדת ואוגרת. ההורים של פ' שאלו פעם, איך זה שאין לנו תמונות של אנשים יקרים על הקירות. בטח החזרתי להם מבט תוהה. אף פעם לא הבנתי את הצורך. אצל אחותי כל הקירות מכוסים באנשים. תמונות של הילדים מינקות ועד אין קץ. זה מזכיר לי מקדש, הערתי פעם. כשאני מטיילת אני מצלמת אנשים מעט מאוד. בימים כתיקנם אני מצלמת בעיקר חתולים. כשאני מצלמת אנשים הם לרוב זרים, לא מודעים בכלל למצלמה, אבל גם אחרי שנים אני יכולה להסתכל בתמונה ולדעת בדיוק מדוע צילמתי אותה. הרבה פעמים מדובר בעניין מופשט – סימטריה, התנגשות של צבעים, נוסטלגיה. היום אני מטיילת פחות ומצלמת עוד פחות מזה. בשבת האחרונה הסתכלתי מהחלון והיה קיץ. קיץ. ואני ישבתי מול המחשב ועשיתי את מה שאני עושה בשאר ימות השבוע. אבל הקיץ נשאר איתי. ואז נתקלתי בקובץ תמונות שצילמתי ביפן לפני שנה, ופתאום חשבתי ש- אולי אף אחד לא ראה את התמונות האלו. קיפולי נייר על מיטה מוצעת. מקדשי זן שותקים. חתול מתמתח על הריסות הירושימה. ארוחת צהריים ארוזה בקפידה, רכבות מדויקות, עולם סואן ומיניאטורי. היה קיץ. וכל קיץ קורה דבר מה. אבל מה בדבר בגידת הזמן ומה בעניין העננים.

וכל שברי הדיבורים סביבי הופכים לערפל

אריק הוא בחור שחור וגדול, יש לו כפות ידיים עצומות, אבל כשהן פורטות על הגיטרה או תופפות, חשופות, על פני התוף האינדיאני שהוא מחביא תחתיו הן נראות עדינות נורא. אני מפנה את תשומת ליבו של פ' לעניין והוא מודה שהוא חשב  בדיוק את אותו דבר. הוא לובש חולצת טי רחבה, עשויה כותנה שחורה ועליה רקומים עיטורים צבעוניים, וג'ינס רחבים, אין בו שום דבר שמנסה להיות מגניב, הוא יושב, פשוט רגליים, בכפות רגליים חשופות משני צידי התוף שהוא מחזיק בידיו. לפעמים הוא מתופף על קופסת העץ שהוא יושב עליה, שקט ועצום עיניים.

הוא מנגן בבר השכונתי שלנו. זה גיי באר קטן שאנחנו מחבבים במיוחד. הוא לא באמת בשכונה — השכונות פה הן פרברים סדורים של קוביות וגינות — אבל גם לא מאוד רחוק מהמעבדה. בדיוק בצד השני של הכביש. הברמנית, הלן, היא בת יותר מחמישים, והיחסים איתה כבר מזמן עברו מחוץ לגבולות הבאר. עכשיו היא יושבת מצידו השני של הבאר עם בן הזוג שלה, אנדי, גם הוא מוזיקאי, ועם פ', ומחזיקה בידה כוס בירה כהה. כשאני מוצאת את כולם שם, מקשיבים בשקט לאריק, אני עוברת בינהם ומחבקת אותם אחד אחד. גם בהם אין שום דבר שמנסה להיות מגניב. לאנדי יש כרס ענקית וזקן אפור, כשהוא לא שר או מנגן הוא שותק. הלן בדיוק מכרה את הבית שלה והחליטה לבנות יחידת דיור בחצר של אמא שלה, גם אותה פגשתי פעם. חשבתי שהן אחיות. הלן מפרטת את תלאות הצמצום בזמן שאריק שר את הללויה של לאונרד כהן ואני נועצת עיניים בכפות הידיים הגדולות והעדינות שלו. מפ' ביקשתי שיזמין לי לאכול לפני שהגעתי כי גוועתי ברעב בעבודה. כשהאוכל מגיע אני רואה שהרוטב החלבי נחסך ממנו. אני רגישה ללקטוז, ובמנה הזו יש רוטב שמגיע בנפרד ואני לרוב מתעלמת ממנו, אבל לפעמים, אם הוא מונח לפני, אני טועמת ומתלוננת אח"כ. פ' משייף את הפינות בשבילי.

בבאר כולו יש פחות מעשרה אנשים. פרצופים מוכרים. אריק מנגן ממש לידי. אמצע שבוע, שעת ערב מוקדמת. אנשים, אני חושבת לעצמי, סתם אנשים. לא מנסים להיות מגניבים או יוצאי דופן. רק חיים את החיים שלהם, מרפדים את הפינות בצמר גפן היכן שאפשר. כמה מהם אפילו אוהבים אותי. לפעמים קל לשכוח, אבל יש עוד חיים מעבר לבועה שבצד השני של הכביש.

 

#2

נתחיל דווקא בהוראה: כדי למלא את הצ'ק ליסט לקבלת קביעות, אני צריכה ללמד. עשרים וחמישה אחוזים מהמשרה שלי הם הוראה, והם מיתרגמים לבערך 5 נקודות קרדיט. משהו כמו קורס בסמסטר. זה נכון בארה"ב, נכון גם בישראל. נטל ההוראה כאן הוא אפילו נמוך מהממוצע בישראל. לכאורה אין עם זה בעיה, אני אפילו אוהבת ושמחה ללמד.

אלא ש – אין תלמידים. ממש ככה. יש יותר חוקרים עם צ'קליסט הוראה למלא, מתלמידים שיכולים להירשם לקורסים האלו. האוניברסיטה עושה הרבה כסף מהקורסים האלה, אז רוצים שאני אלמד, אבל אם אני מלמדת, אז יש דברים אחרים שאני לא עושה. בקורס האחרון היו לי שישה תלמידים והדיקאן לא ביזבז הזדמנות לציין שאין מספיק תלמידים בקורס שלי. זה מתסכל, במיוחד לאור המשאבים העצומים שמושקעים בהוראה של קורס. אז אולי משהו אצלי לא בסדר? יכול להיות, אז בדקתי. אבל הקורס היה נהדר והמשובים היו גבוהים מאוד, והתלמידים חוזרים ואומרים שהם צריכים קורס כזה. הסתכלתי גם בקורסים אחרים במחלקה. יש אצלנו יותר משלושים חברי סגל. בכל הקורסים הדומים לשלי יש בין ארבעה לעשרה סטודנטים בשלוש השנים האחרונות. היחידים שמציקים להם הם המרצים ללא קביעות, השאר מלמדים כיתות קטנטנות באין מפריע. היה אפשר למשל ללמד את הקורסים האלו פעם בשנתים במקום מידי שנה, אבל באיזה ספר נשכח כתוב שכדי לקבל קביעות צריך ללמד.

השיא מבחינתי הוא כשמבקשים ממני לפרסם את הקורס. נשמע לי הזוי בכלל שאני צריכה לבזבז על זה זמן. אני שולחת מייל אחרי מייל למחלקה כולה, עד שהחלטתי – לא עוד. בסמסטר הקודם אפילו תליתי פליירים על לוחות המודעות. הו, הימים שבהם עוד הייתי נאיבית. כשאני עושה את הדברים האלה אני לא עושה מחקר, אני לא מנחה תלמידים, אבל יותר מזה – אני הופכת מתוסכלת. איך זה שבכל האוניברסיטה העצומה הזאת, על ארבעים אלף הסטונדטים שבה, אין אדם שזה התפקיד שלו, לוודא שכל הסטונדטים הרלוונטים מקבלים מידע על קורסים שעשויים להתאים להם? שמוודאים שהזמן שלי, שעולה לאוניברסיטה הרבה מאוד כסף, לא מבוזבז על מטלות חסרות חשיבות?

אני כבר יודעת את התשובה לשאלות האלו. המערכת חולה, ומי שמנסח את הכללים ואוכף אותם מנותק מהמציאות. הקולגות הישראלים שלי מתלוננים על כיתות גדולות ועמוסות, אין מספיק כוח אדם למלא את ההוראה הנדרשת. אחד התלונן שהוא צריך ללמד את אותו קורס פעמיים כי אין אולם גדול מספיק להכיל את כל התלמידים הרשומים לו. פתאום הצרות האלו לא נשמעות לי כל כך נורא, הן, לשם שינוי, נשמעות לי כמו בעיות אמיתיות.

 

#1

לפעמים כשאני ממש כנה עם עצמי, אני מודה שהדבקות שלי בארה"ב, במשרה הזו, באוניברסיטה הזו, בעיר הזו, בשפה הזו, בחיים האלו, מסתכמת בסיבה אחת פשוטה. כסף.

החיים הנוחים האלו והבית הגדול והיפה עם שורות התבלינים והירק, והמעבדה המאובזרת וכל המכשירים החינניים והמתוחכמים האלו שאין לי זמן אפילו להבין איך הם עובדים, והתקציבים האינסופיים לנסוע ולקנות ולשכור ולהעסיק, והמשכורת הנאה, ופוטנציאל הגרנטים העצום, כולם כולם עליבות אחת גדולה שאף פעם לא תפצה על הנגיסות הגסות והמכוערות שהמציאות העגומה הזו עושה באהבה שלי למחקר.

אולגה

בעשרה לשש מצלצל פעמון הדלת. היא הקדימה? אומר-שואל אותי פ' בתמיהה. אנשים לא מקדימים בארה"ב, הם יחכו בחוץ, בשלג, בסופת ברקים, עד שתגיע השעה היעודה. בדלת עומדת אולגה ולידה נטשה, ובידיים של נטשה פעוטה-בוהה חסרת סקרנות. נטשה היא בחורה גבוהה וגדולה עם קול קטן. היא לא דוברת אנגלית ורק ממצמצת ברוסית מידי פעם לאולגה. אולגה קטנה ורזה ועושה את כל הדיבורים. יש לה שערות מחומצנות מוחלקות ושורשים שחורים מבצבצים תחתן, וציפורניים ארוכות מזויפות צבועות ורוד עם קישוטים צבעוניים, וקול נחרץ ותכליתי, ותנועות מלאות בטחון, למעט התנועה האחת, המובחנת מאוד, של בחורות עם ציפורניים ארוכות מידי מכדי להסיט שערות סוררות בקו הראיה שלהן.

אולגה פורצת מיד בשטף-מלל שהכינה מראש. היא מציצה בשירותי האורחים בכניסה, וקובעת, אני יודעת מה המצב של הבית לפי השירותים. פ' ואני מרימים את כל ארבעת הגבות שלנו בתיאום. כבר היתה לכם מנקה מקצועית? מתי עברתם לכאן? כמה חדרים יש בבית? את השאלות היא יורה בצרורות, ואת התשובות היא אוספת אליה בחוסר סבלנות מופגן. נטשה דולקת בעקבותיה ואחריה גם אני ופ', חצי המומים, חצי משועשעים מהבעבלוסטה הזאת, שערכה שיפוט מהיר על הרגלי הנקיון שלנו, הזדעזעה מאניצי אבק סוררים, בחנה את הרצפה, מילמלה, שצפה, פתחה-סגרה דלתות, תירגמה לנטשה, שענתה בקול קטן שאותו תירגם לי פ', ובסוף חרצה: פה זה לא סקרמנטו, זה לא עשר דולר לשעה, והתמקחה בינה לבין עצמה ועוד בטרם סיימה, כבר החלה בצרור הוראות לנטשה: את זה לנקות עם זה, ואת זה לנקות עם אחר, ופה כדאי ככה ושם כדאי אחרת. ואת זה לצחצח, ואתם תרימו את הדברים כאן לפני שהיא תבוא, נכון? כשהשאירה רווח קטן, שאלתי אם היא מגיעה עם אספקת חומרי ניקוי משלה, ועוד לא סיימתי את המשפט וכבר החלה למנות את חומרי הנקיון שאיתם היא עובדת, כל משפט נחרץ מקודמו. בזה הם לא נוגעים וזה מזיק לעץ או לאריחים, ובאמצע השצף עצרה, בהתה בי רגע ואמרה – אין לך מושג אה? וציחקקה בקול, ואני חשבתי לעצמי, אלוהים, האישה הזאת חושבת אותי לאיזו פרינססה.

והמחשבה הזאת הצחיקה אותי. אני, שנולדתי בעיירת פיתוח שכוחת אל, האחרונה מבין שישה אחים ואחיות, שפחדתי פחד מוות שההורים יבואו לאסיפת הורים ומישהו יתקל בהם, שלא למדתי מילה משפותיהם הגלותיות של הורי כי אטמתי את אוזני לכל שפה שאיננה עברית, עומדת בבית רחב הידיים הזה, ואולגה אחת עושה לי בית ספר בגאוות המקצוע הטווסית שלה, ובטח חושבת לעצמה, שני הפרופוסרים האלה, בטח סמרטוט לא הרימו בחיים שלהם. ובמקום להיבהל מהאישה הזאת, אני מביטה בפ' שנראה מוכה אלם בדיוק כמוני, ושנינו אומרים, טוב בסדר, אז בשלישי.

 

 

רחוק מהעין ורחוק מהלב

שבוע ארוך ארוך מאוד היה. חשבתי שלא יגמר לעולם. הוא התחיל בועדת דוקטוראט לסטודנטית בתכנית שלנו. אצלנו קוראים לזה ועדת דוקטוראט. בארץ נדמה לי שעדיין קוראים לזה 'ועדה מלווה'. לא ממש הרגשתי שאף אחד מלווה אותי בוועדה ההיא שלי, אבל דווקא בשלנו, למרות היעדר היומרנות בשם, יש המון איכפתיות ומעטפת הדוקה ורצון שהסטונדט יצליח. לפעמים, זה לא מספיק.

קורטני היא אפרו-אמריקאית מרקע לא פשוט. היא התקבלה לתכנית דרך מלגה יעודית שמממנת את כל הדרך לתואר, סיפור יקר במיוחד בארה"ב. המלגות האלו אחראיות להמון סיפורי הצלחה, אבל גם לגרירת רגליים כשהחלטות כואבות צריכות להילקח. קורטני מסתובבת במסדרונות המחלקה כבר קרוב לארבע שנים. המנחה הראשונה שלה עזבה והיא עברה למנחה אחר, שעשה ככל מאודו בתנאים לא פשוטים ובסוף ויתר, לבסוף היא עברה למנחה שלישי. תוך כדי היא הצטרכה להתמודד עם רקע נפשי סבוך שלה ושל בת הזוג שלה. אם כל זה היה מסתיים בסיפור הצלחה מסחרר, זה היה סיפור הוליוודי קלאסי, אבל סיפורים הוליוודים, מסתבר, יש רק בהוליווד.

קורטני היא בפשטות תלמידה לא מתפקדת. ברוב הימים היא לא קמה בבוקר לעבודה, היא לא מופיעה לשיעורים שהיא צריכה לתרגל, היא לא מבצעת את המחקר שלה, היא לא מגיבה למיילים או לטכניקה החדשה של המנחה המסור שלה – הודעות טקסט. היא לא מגיבה לחיבוק מאפשר ומגונן וגם לא לחוקים נוקשים. הצעת המחקר שלה היא ברמה של תלמיד תיכון, והידע הכללי שלה בנושאים שעליהם היא מדברת הוא למטה מזה. אבל גרוע מזה, היא בכלל לא מודעת לחומרת מצבה, היא תמיד מבטיחה להשתפר, היא תמיד מבטיחה שמחר היא תעשה את הדברים שלא עשתה, שתגיב, שתופיע, שתכתוב. וההבטחות תמיד נאמרות בבטחון רב. את כשלונות העבר היא מתרצת בשלל סיבות. ירד שלג, היא שכחה, היה קשה, היא לא מצאה את הכבל, היא שלחה מייל ולא ענו לה, ועדיין, רוב הזמן ליבי יוצא אליה – היא בפשטות לא יודעת איך לתפקד כבן אדם בוגר. מישהו סיפר לה על הכלים לעשות זאת מאוחר מידי בחיים, והיא לא יודעת איך להשתמש בהם.

הועדה ביום שני היתה ההזדמנות האחרונה. המנחה המקורית שלה הגיעה אלינו בטיסה, פירטנו בדיוק רב את הציפיות שלנו מהועדה ההיא. היא שלחה את התכנית כמה ימים קודם לכן, הצליחה למצוא חדר, הציגה את התכנית שלה. היא הצליחה לתפקד באופן בסיסי, אבל זהו פחות או יותר. היא לא הצליחה להסביר למה היא רוצה לעשות את מה שהיא רוצה, לא ממש הבינה את מה שהציגה, לא הצליחה לענות על אף שאלה. היא הציעה למשל להשוות ביטוי גנים, אבל לא היתה מסוגלת להסביר מה ההבדל בין דנא לרנא, או מה זה פריימר. היא הציעה ניסוי שאותו היא תעשה במעבדה של חבר סגל אחר, אבל לא טרחה לשאול אותו אם זה אפשרי. הקשר בין הזמן העומד לרשותה ובין התכנית היה מקרי בהחלט. במשך שלוש שעות היא פירטה את משנתה הלא סדורה ואנחנו שאלנו שאלות עדינות ככל האפשר, כשמידי פעם מישהו גואל אותה מיסוריה ואומר בואו נמשיך. כשהיא יצאה לבסוף מהחדר, אמרתי לשאר שאני מרגישה שאנחנו מענים אותה.

ההחלטה לא להעביר אותה התקבלה פה אחד, אבל כולם היו קרועים. הצענו לה לסיים עם מאסטר אם תצליח להוציא לפועל ולכתוב את התכנית שהציעה עד סוף השנה, אבל זה תלוי בה, ואני לא לגמרי בטוחה שיש לה את כוחות הנפש להתמודד עם המשימה. מתישהו הסתכלתי מסביב וחשבתי שזאת הועדה הכי גרועה שהיא יכולה היתה לבחור: ישראלית, אירי וספרדיה. חוץ מהמנחה המקורית שלה אין אף אחד שמכיר את הרקע החברתי שממנו היא מגיעה. אם הייתי בישראל ומולי היה מציג סטודנט מרקע מקביל, נניח למשל עיירת פיתוח בדרום עם היסטוריית חיים מורכבת, שהתקבל לתכנית עם מלגה לאפליה מתקנת, האם עדיין הייתי אומרת שאנחנו לא ארגון צדקה, ושצריך לשפוט את התכנית לדוקטורט לפי האיכות שלה? או שרחוק מהעין הוא גם רחוק מהלב?

לאחר שלוש שעות ארוכות מאוד, יצאתי לכיוון המשרד ביחד עם הספרדיה. צחקננו על איזה נושא לא קשור, ורק אחרי שנפרדנו לשלום בכניסה לבניין, חשבתי לעצמי שהרגע קיבלתי החלטה מאוד דרמטית לגבי עתידו של מישהו אחר, והנה אני כבר מצחקקת.

וזה היה רק יום שני.