תמיד בקצה סמסטר האביב אני מרגישה שאני מקיצה מהיברנציה ארוכת שנים. מרוץ העכברים (שני קורסים) נגמר ואני יכולה לחזור אל השגרה המבורכת שלי, כלומר לזו שבה אני מכתיבה ליום כיצד להיראות ולא היום מכתיב לי. אני נורא טובה בפעולות, אבל נהנית יותר לחלום בהקיץ. לא הצלחתי להיכנס לוורדפרס יותר מחודשיים, היתה איזו בעיה טכנית שנדרשו לפתרונה שבע דקות שלא היו בנמצא. כעת יש רשימה ארוכה של פוסטים שלא קראתי, ולרגע הייתי כל כך המומה מהכמות שסגרתי את העמוד ופניתי לכתוב. את הדברים שלא הצלחתי לכתוב החלפתי בדברים שיכולתי לשמוע, תמיד בדרך לאנשהו, אבל דברים נאמרים כל כך הרבה יותר מהר מהקצב שבו הם נקראים וכמו לאונרד כהן אני מרגישה שיש כל כך הרבה דברים יפים שאני לא מצליחה לאחוז בהם. יש כל כך הרבה רגעים שהייתי רוצה לכלוא בבועת סבון ולהסתכל עליהם מסתחררים בכל הצבעים. כתבתי שלוש שורות וכבר פעמיים גיגלתי את המילה שלא הצלחתי למצוא בעברית. יש לי את המילים באנגלית והעברית שלי מעלה חלודה. היא מצטמצמת לספרי ילדים פשוטי מילים ולמשפטים בני שתי מילים. כבר שיניתי את דעתי לגבי השבתון בישראל לפחות עשרים פעמים ובסוף גיליתי שהעולם לא חיכה לי וכעת אני כלואה בהחלטה שלקחתי מזמן. ההגעה שלנו לישראל הפכה לעובדה מוגמרת. כבר לא איכפת לי להזדקן, אבל הילדה שלי גדלה מהר מידי. יש לי שנה שלמה לעשות ככל העולה על רוחי ועדיין צר עולמי כעולם נמלה.
ניסויי במדענים
ג'נליה פארם הוא מכון מחקר פרטי שמתעסק בעיקר בנויורוביולוגיה והדמיה והוא מקום יפייפה. אבל מעבר ליופי העוצר נשימה באי הקטן והמבודד הזה, הוא קונספט – שהמציאו מדענים שמאסו בשיטה הרגילה. ידעתי על המקום אבל לא ממש ידעתי עליו כלום עד שיום אחד פנה אלי חוקר שעובד שם. הוא רוצה לפתח פרוייקט שאפתני במיוחד ולשם כך היה זקוק לעזרתי ולשיטה מסוימת שפיתחנו במעבדה. הוא שאל אם יוכל להגיע אלי וללמוד את השיטה, אמרתי שכן וחודש לאחר מכן הופיעה משלחת של שבעה אנשים אצלי במעבדה. הראיתי להם מה שרצו (זה לא מדע טילים, אני נוהגת לומר, ומסבירה את כל הפרטים, אבל איכשהו זה תמיד נגמר בצד השני שסבור שזה כן מדע טילים) והם הלכו לדרכם. אני והחוקר הראשי פיטפטנו קצת והוא שאל אם אני רוצה להגיע אליהם במסגרת תכנית המבקרים שלהם. בהתחלה מיסמסתי את זה, אחר כך התחלתי לקרוא קצת על מה עושה הקבוצה ואז על ג'נליה והקריאה העירה תחושה שנימנמה כבר המון זמן – התלהבות.
הסיפור התחיל בנדבן שהשאיר אחריו הרבה מאוד כסף ושהאקדמיה ככל הנראה נגעה לליבו. המקום הוקם אחרי מותו כניסוי מדעי שנמשך כבר כמעט עשרים שנה. עובדים שם מדענים אבל אין הוראה ואין סטודנטים, לפחות לא בצורה מובנית. החוקרים מממונים פנימית בהרבה מאוד כסף, משהו כמו מליון דולר בשנה ולא רק שלא מצופה מהם להגיש ולהשיג גרנטים אלא שממש אסור להם לעשות זאת. מספר המעבדות קטן והציוד העומד לרשותם הוא הסטייט אוף ארט של המדע. יש להם קבוצות יעודיות שמפתחות ציוד מתוחכם בעצמם, והרבה מהחידושים המדעיים שמפותחים במכון מוצעים בחינם למדענים ברחבי העולם ללא מטרת רווח. המעבדות קטנות ומוגבלות לשישה אנשים ומבוססות בעיקר על טכנאים, פוסטדוקים וחוקרים צעירים והחוקר הראשי הוא חלק אינטגרלי מכוח העבודה, כלומר הוא לא יושב במשרד וכותב גרנטים ומאמרים ומתעסק בביורקרטיות, אלא נמצא במעבדה עם כפפות על הידיים, כמו שדמיינו פעם לפני שגילינו מה באמת עושים באקדמיה. הביורקרטיות צומצמו משמעותית. כוח אדם יעודי מטפל בכל הדברים שזוללים למדענים את היום, והחוקרים? יש להם זמן לחשוב, לתכנן, לעשות את מה ששכרו אותם לעשות – להשתמש במוח שלהם. הם לא מוערכים על ידי מאמרים ולא נדרשים לפרסם באופן אינטנסיבי, לפחות לא באופן התעשייתי שאוניברסיטאות וקרנות מחקר מעודדות. ואין קביעות, לכל חוקר שמצטרף יש בדיוק עשר שנים לפני שהם ממשיכים הלאה (עם חבילת הטבות לא קטנה שמאפשרת להם להיקלט חזרה באקדמיה) בשביל לעשות משהו שאפתני, גדול, מסוכן – והדבר הזה שקל לשכוח כשטובעים בשעמום הבירוקרטי – משמעותי.
כדי לעשות את זה בהצלחה, הערך העליון הוא שיתופיות. כמעט כל פרוייקט מאגד מספר מעבדות שעובדות יחד על פרוייקטים עתירי סיכון. חלקם מתוך המכון וחלק אחר הוא פרופסורים, סטודנטים, ופוסטדוקים מבקרים. למעשה, היכולת של מדען לרתום כמה שיותר אנשים סביבו סביב רעיון הוא המרכיב המרכזי בהערכה שלו ובהצלחה שלו. כשלמדתי את כל הדברים האלה, זה היה נשמע לי כאילו מישהו שם קבוצת מדענים בכיתה ואז שאל אותם מה הבעיות עם השיטה הקיימת ואז מחק אותן – אחת אחרי השניה. הבניין היפייפה הזה בנוי סביב העקרון הזה. מדובר באי בודד עשוי זכוכית ואפשר לראות מקצה המסדרון עד האגם. בקומת הקרקע יש מסעדה ובה רק שולחנות עגולים גדולים. אי אפשר לאכול לבד גם אם נורא רוצים. ממול, בנוי מלון מזמין עבור מבקרים ובתוך המתחם הלא גדול יש גם מתחם דיור לעובדים ופעוטון ועוד כל מיני דברים שישכנעו אותך לא לעזוב את מקום העבודה לעולם.
אז נסעתי וביליתי שם יומיים ופגשתי אנשים שהזכירו לי למה בחרתי במקצוע הזה, וגם שיקפו לי כמה העולם האקדמי שבו אני חיה מאלץ אותי לחשוב בקטן. מפה לשם, שיניתי קצת את התוכניות לשבתון ועכשיו אני מתכננת לבלות את הסמסטר הראשון שלי שם. העובדה שהעיתונים בישראל התמלאו בסיפורי אלימות ופוליטיקה מכוערת עזרה מעט לצנן את ההתלהבות שלי מישראל, שתחכה לסמסטר השני, אלא אם כן היא בינתיים תחרבי את עצמה מבפנים.
המקום הזה הוא קצת כמו גן עדן למחקר, דיווחתי לפ' מהדרך. היה לי קצת זמן בנסיעה הארוכה חזרה. הג'יפיאס לקח אותי לדרכים צדדיות ומפותלות דרך שלוש מדינות ואני הנחתי לו. לא יודעת אם הייתי באה לגור פה ולמכור את נשמתי למדע, אמרתי לפ', אבל נראה לי שאנחנו בהחלט יכולים להנות מכמה חודשים של אוטופיה מדעית. אולי בסופם נגלה שאנחנו דווקא אוהבים את הרעש שעושים הסטודנטים במסדרונות.
שבת בבוקר יום יפה (אבא קורא המון עיתון)
ביציאה מבית קפה אחד שאני מחבבת יש צומת נוראית שיוצאת אל כביש מרכזי עם מספר נתיבים ואין בה רמזור. לרוב אני צריכה לקחת שמאלה ביציאה הזאת ולפעמים הכביש הראשי פקוק, ואז יוצא שהמכוניות שנוסעות בניגוד לנתיב שבו אני מעוניינת פשוט עומדות וחוסמות לי את היציאה. עשרות פעמים עמדתי בצומת הזאת אבל אף פעם לא חיכיתי יותר מידי. תמיד מופיע הנהג או הנהגת שיעצרו בפקק קצת לפני היציאה שלי, כדי שאני אוכל להידחף פנימה ולעבור לנתיב הנגדי. לרוב מדובר ביותר מנהג אדיב אחד מאחר ואני צריכה לחצות מספר נתיבים. אחר כך אני צריכה להשתלב בנתיב ביניים ולקוות שמישהו יתן לי להשתלב בכיוון התנועה שבה אני נוסעת. כמעט תמיד יהיו נהג או נהגת שיאטו ויהבהבו לי להיכנס. זה קרה כל כך הרבה פעמים, אבל בכל פעם שזה קורה עוברת לי בראש אותה המחשבה – שאני אף פעם לא אוכל לגור בישראל.
Can it be that all us heroes have a path, but not a plan
הפעם הראשונה שטסתי היתה בגיל 24. זה היה לאיסטנבול. טיסות לא היו בלקסיקון של ההורים שלי שחיו חיים פשוטים ועסקו במאבקי קיום ובלהיאבק אחד בשני. אני זוכרת שהתרגשתי, לטוס היה תגובת הנגד הכי גדולה לחיים שהכרתי. אהבתי לטוס וטסתי אחר כך מספיק לחיים שלמים ועוד קצת. אבל מתישהו זה הפך מעיק, לעבודה, משהו שרציתי לצמצם למינימום, הפכתי לאנשים האלה שמוכנים לשלם הרבה בשביל נוחות או בשביל לעלות על הטיסה הקצרה ביותר. במקביל, העדפת החלון שלי התחלפה בהעדפת מעבר, העדפה שאני תמיד חושבת עליה כקלאסיקה של זיקנה. זה נראה כל כך לא הגיוני בנקודת זמן אחת ואז הכי הגיוני בנקודה אחרת, כמו להתחיל פתאום לאהוב חצילים, או קפה מר בלי סוכר. כשהאוגרת נולדה זה הפך גרוע יותר, כי כל שניה מיותרת שביליתי בשדה תעופה היתה שניה פחות שביליתי איתה. והיתה גם הקורונה וביחד, עליתי למטוסים בסטרס נוראי. שלא יתקרבו אלי אנשים, שלא יזיזו או יבטלו לי טיסות, שלא יחליפו לי אף אחד מהפרטים שעליהם טרחתי מראש. אני חושבת שההתנהלות של הרבה אנשים במרחב השתנתה בזמן המגפה ועוד לא ממש חזרה לעצמה.
אז היום שוב עליתי על מטוס ועדיין לבשתי מסכה (הרגל שאני שוקלת להמשיך לעד בלי ועם קורונה), אבל כבר לא היה איכפת לי שרוב האנשים סביבי היו ללא מסכה, ואפילו קצת ריחמתי על הבחור הגבוה שישב לצידי וניסה בכל מאודו לא לפלוש למרחב שלי. לא היה שום דבר דחוף להשלים בטיסה הראשונה, אז שמתי אוזניות ושקעתי אל רשימת השמעה שהכנתי די מזמן ושכחתי מקיומה, וכל שיר היה הפתעה, רסיס מחיים אחרים שהזכיר לי רגעים שכבר שכחתי – שפעם אהבתי לטוס, שהגהנום הוא לא הזולת, שגם אם צפוף ולא נוח, יש איזה שקט פנימי פתאום בראש, בלי אינטרנט ובלי מטלות ובלי שום דבר לעשות.
בשדה השני, לפני הטיסה לקנדה, התיישבתי ליד סטארבאקס עם כוס אמריקנו בהמתנה הלא קצרה שהיתה לי ושפתאום שמחתי בה, וכתבתי. וחשבתי על המוזיקה, ועל היופי והחמלה שהיא מעוררת, ועל שזה לא כל כך נורא לטוס, ושזו הפעם הראשונה בשלוש השנים האחרונות שהרגשתי כמו אני, עם תקווה לשמץ של נורמליות במרחב.
אנחנו לא נהר גדול
שנתיים שהתלוננתי על כאבי שרירים לא ספציפיים. חולשת שרירים או נוקשות שרירים שבאים והולכים, צוואר תפוס, חוסר אנרגיה, נשירת שיער, צינונים תכופים, עליית משקל לא מוסברת. אני מכירה את עצמי מספיק שנים כדי לדעת שמשהו לא בסדר, ומשהו היה לא בסדר מאז שנולדה האוגרת. האמון שלי ברופאים אמריקאים הוא זעום. אני מתעבת את המערכת וחסרת הערכה לכישורים המקצועיים שלהם. רובם לא מאוד בקיאים בספרות המקצועית ופשוט מתנהלים לפי פרוטוקולים לא מעודכנים וסבירויות חסרות הגיון. הראשונה שלחה לאינסוף בדיקות חסרות משמעות ולא חזרה אפילו שכמה מהן העלו סימני שאלה. החלפתי אותה. השניה, הקשיבה קצת יותר אבל גם היתה חסרת אונים. הציעה כל מיני מבחנים לבדוק אם יש לי מחלות עצבים נדירות. למה אנחנו מתחילות שם? שאלתי אותה ביאוש. אני לא צריכה עוד בדיקה של בלוטת התריס או של רגישות קצות העצבים שלי. הכל בסדר שם. אפשר להתחיל בבייסיקס? אחרי הכל הייתי אדם די בריא עד הלידה.
חזרנו לבייסיק, כלומר אני חזרתי לבייסיקס עם רשימה של בדיקות שביקשתי מהרופאה ומצאנו מחסור די משמעותי בויטמין די. מרבית האוכלוסיה סובלת ממחסור כזה או אחר מויטמין די למרות הלכאורה קלות שהגוף שלנו יכול לייצר אותו. אולי המעבר מארץ שטופת שמש למעוננת והעבודה התכופה מהבית עשו את שלהם. כל המאמרים שקראתי מסבירים את הסימפטומים שלי די בבהירות, אבל הרופאה המשיכה לטעון שזה לא המקור לבעיה והמליצה על עוד בדיקות. אמרתי לה שלא תודה וקניתי ויטמין די בסופר. אחרי מספר שבועות, רב הסימפטומים נעלמו. שנתיים של סבל, חשבתי לעצמי, איזה יאוש. לא איזה סבל קיומי שאי אפשר לזוז או לתפקד, אבל סבל קטן כזה, מתמיד, מציק, כזה שגונב ממך כל טיפת אנרגיה שאין לך. חשבתי לשלוח לרופאה כמה מהמאמרים שקראתי, ויתרתי.
סיפור דומה קרה לי לפני עשרים שנה. כאבי בטן בלתי מוסברים. בישראל אז ערכו לי כל בדיקה אפשרית כולל קולונוסקופיה. הכל היה בסדר. רופא אחד רמז שזה אולי מסטרס. אחת הבדיקות היתה סבילות ללקטוז. התוצאה היתה גבולית והרופאים טענו שזו לא יכולה להיות הסיבה, האמנתי להם ולא שיניתי את הרגלי התזונה שלי. אבל מאוחר יותר כשהתייאשתי מהמערכת חתכתי חלב מהדיאטה שלי. זה היה ויתור קשה, אבל הוא פתר את הבעיה. בהמשך גיליתי את התחליפים ואת הניואנסים, באיזה סוגי חלב יש יותר או פחות לקטוז. בארהב גילו את הקונספט של מוצרי חלב נטולי לקטוז (שמשום מה לא קיימים בארץ) וטבליות לקטאז, ומאז גם לא נצרכתי ליותר מידי פשרות. גם אז היה מדובר בכמה שנים של סבל קטן, מציק, לא נורא אבל נוכח, ובעיה שפתרתי בסוף בעצמי. בהתבוננות.
בהריון הפסקתי לשתות קפה. לא יכולתי לשאת את הריח או הטעם. עברתי גמילה של ממש עם כאבי ראש שלבסוף חלפו. כמה זמן אחרי הלידה התחלתי לשתות נטול קפאין ועדיין נמנעתי מקפאין למשך תקופה ממש ארוכה. מתישהו התחלתי לשתות קפאין, אבל אף פעם לא בבוקר כדי להימנע מליצר הרגל וגם לא בקביעות. כשאני שותה קפה היום אני מרגישה בבירור את ההייפ וכוס אחת יכולה להשפיע עלי משמעותית. זה מדהים בעיני שיכולתי לשתות ארבע וחמש כוסות קפה בעבר. כששואלים אותי היום למה אני לא שותה קפה אני עונה – שפעם הייתי שותה קפה כשהייתי עייפה, ושעכשיו אני יכולה להרשות לעצמי פשוט ללכת לישון. לפני ההריון סבלתי מהמון מיגרנות, חלקן קשות ממש. הם נעלמו בהריון ומעולם לא חזרו. כבר שלוש שנים שחיי נטולי מיגרנות. מחקרים מדברים על קשר בין צריכת קפאין ומיגרנות. אף רופא לא שאל אותי אי פעם על צריכת הקפה שלי.
אני לפעמים מדברת על זה עם קאתי, שאליה אני עדיין הולכת באדיקות מידי חודש כבר כמעט שנתיים. אני חושבת שמה שאני מחבבת בה זה את היכולת שלה להתבונן באמת. היא יודעת להבחין האם היציבה שלי השתנתה ולבלות זמן רב בלשחרר שריר תפוס שאפילו לא ידעתי על קיומו. יש לה קליינטים בודדים, היא לא שחוקה, היא נהנית מהעבודה שלה וכמעט אף פעם לא מתייחסת לשעון, אלא לתהליך שהיא מתחילה ומוכרחה לסיים.
ובכל זאת אני מהרהרת לעצמי, שנתיים. מה עושה כאב קטן ומציק לאופן שבו אנחנו חווים את העולם? כמה מן היאוש שלי מהאקדמיה היה היאוש מהגוף.
הכוח בלא לעשות כלום
אחת התובנות המשמעותיות שהביאה עלי זקנתי היא היכולת לא לעשות כלום.
פעם לא העליתי בדעתי שזה אפשר. העולם זרק עלי את חיציו והרגשתי מחויבת להגיב לכל אחד ואחד מהם. זה גבה ממני כמות בלתי נסבלת של אנרגיה. חיצים לא בהכרח מגיעים טבולים ברעל, לפעמים הם סתם בקשות או מענות שנשלחות כלאחר יד, מתוך עצלות של מישהו אחר, לרוב – מתוך אדישות. בהתאמה, נעלבתי עד כלות כשמישהו אחר התעלם ממני. לא הבנתי למה זה קשה לזכות את האחר בתגובה. מעולם לא חשבתי על הבקשות או הציפיות שלי מאחרים כלא ריאליות או כנטל לא הוגן, אבל הן יכלו להיות כאלה ולי לא היה מושג שהן כאלה.
שלושה סיפורים מהשבוע האחרון מדגימים זאת היטב. בראשון, חוקרת בכירה במחלקה אירגנה כנס ו"החליטה" שאני ושני חברי סגל נוספים נארגן את אחד המושבים. בהתחלה זה נשמע סביר וקרוב לתחום מומחיותי, אז הגבתי באדישות ושיתפתי פעולה חלקית, אבל לאט לאט היא התחילה לשנות את הנושא והזמינה למושב אנשים שבהם היא מעוניינת ובהדרגה איבדתי עניין. אם זה היה קורה לפני חמש שנים, כנראה שהייתי כועסת, מרגישה שמשתמשים בי אבל לא באמת נותנים לי מקום, ואולי הייתי נלחמת לשנות את המושב או מבקשת להסיר את עצמי מעמדת הארגון. לא עשיתי את זה פעם, פשוט התייחסתי בשוויון נפש לכל המיילים בנושא, ובכל פעם שהגיעה בקשה לעשות משהו, או שהתעלמתי או שהודעתי שאני לא פנויה, הרי הבהרתי מראש שאני בכלל לא יכולה להשתתף בכנס והקשר שלי לנושא קלוש. המייל האחרון ביקש מאיתנו לברור תקצירים למושב ושבו הסתבר שנשארו לנו רק שלושה תקצירים להזמין (מתוך עשרות) מאחר וכל המקומות כבר נתפסו על ידי הזמנות מהחוקרת המארגנת. המייל ישב אצלי בתיבה מספר ימים ובכל פעם שהסתכלתי עליו, התעורר בי חוסר חשק עמוק להסתכל על התקצירים או לשחת עליהם את זמני. היום הודעתי לשאר בנימוס ובשורה קצרה שאני משאירה להם את ההחלטה, ובזה נגמרה התעסקותי בעניין. אני עדיין המארגנת של המושב, אין שום דבר שאני צריכה או מתכוונת לעשות. סידור נהדר.
לפני כמה ימים אירחתי מרצה במחלקה. כנהוג במקומותינו, מאפשרים למרצה להיפגש עם מי שמעוניין. הרכבתי לו"ז שאליו ביקש להצטרף חבר סגל, אבל כשהגעתי עם האורח למשרדו בשעה הנקובה הוא לא היה שם. גם לא הגיב לטלפון או להודעה ששלחתי לו, וגם אחרים במשרדים הסמוכים שעזרו לחפש אותו לא ידעו היכן הוא. זו לא הפעם הראשונה שהאיש מביך בהתנהלותו, אז לקחתי את האורח לאכול גלידה עד לפגישה הבאה שלו. מאוחר יותר אותו חבר סגל הגיב למייל שלי, באיחור של יומיים הגיב גם להודעות בטלפון. יכולתי להגיב בנדיבות או בתוכחה, אבל בשביל מה? התעלמתי מכל ההודעות וזו נראתה לי התגובה המתאימה ביותר.
אחרון, גם מהימים האחרונים, הוא סטודנטית שמסיימת בסמסטר הנוכחי ששאלה אם זה בסדר להגיש מועמדות למשרה שמתחילה חודשיים לפני שהיא אמורה לעזוב. אותה סטודנטית ביקשה להישאר סמסטר נוסף כדי להשלים עבודה שהתחילה. לא מדובר בעבודת כתיבה שניתנת לעשיה מרחוק, אלא בעבודת מעבדה שעבורה נדרשת נוכחותה הפיזית. מצאתי מימון לעניין. מדובר בכמה עשרות אלפי דולרים למלגה עבור סמסטר נוסף. מאחר והיא סטודנטית ולא מועסקת, זה לא ממש נהוג לפטר באמצע סמסטר. השאלה נשמעה לי חצופה ומנותקת. לפני חמש שנים הייתי מבקשת לדבר עם הסטודנטית על ציפיות. אבל הפעם שאלתי את עצמי למה בעצם? היא רק מגישה, עוד לא קיבלה את העבודה, וגם אם תקבל היא תמיד יכולה לשאת ולתת על תאריך ההתחלה. דילגתי. הסמסטר נגמר בדצמבר, אמרתי לה, אבל בהצלחה.
הכוח שבלא לעשות כלום הוא מזכך. הוא מעביר את הנטל לאדם שמלכתחילה שם את הנטל עליך, הוא מסיר מאיתנו את האחריות לפתור את כשלונם של אחרים. בהתאמה, אני יותר סלחנית כלפי מי שמתעלם ממני. הפעם אני מוצאת את עצמי שואלת, האם השאלה או הבקשה שלי הטילו עליהם נטל לא הוגן? האם הרווחתי את ההתעלמות ביושר? הנקיון הזה מפנה לי יותר אנרגיות לענות בכלל ומהר יותר למי שכן מגיעה לו התייחסות. ובכל פעם שזה קורה, אני תוהה כמה חבל שלא הגעתי לתובנה הזאת עשר שנים מוקדם יותר.
Flat
אני מתגעגעת למשהו שאני אפילו לא יודעת מהו.
להיות מסוגלת לשבת בקפה ולהסתכל מהחלון בלי רגשות אשמה
לשמחה שבה הייתי ניגשת לפרוייקט חדש
למרץ שהיה לי לקראת פרויקט חדש
לנכונות לבלות שעות רבות ככל שידרש בפרוייקט חדש
לחדוות הגילוי
להתרגשות במציאת חבר חדש
לפרפרים בבטן ממשהו
לציפיה לקראת מפגש
לשכחה בזמן אינטרקציה
לפליאה מהזמן שעובר כשנהנים
להנאה שביצירתיות
לסיפוק שבהשלמת יעד, שבלשמח מישהו
למוטביציה להשלים פרוייקט
להתלהבות שבמציאת תחביב חדש
לתחושת שייכות, קהילה
לשיחה מלב אל לב
אפילו לזעם פוליטי או חברתי
למשהו שיגרור את המחט הצידה.
חברה אמרה לפני כמה ימים – היא התחילה את המשפט בעברית ואמרה שהיא יודעת על מה אני מדברת – ואז עברה לאנגלית ואמרה everything is so flat.
ובזמן שכתבתי את זה, חשבתי – הרי יכולתי לכתוב את כל זה גם על דרך השלילה.
לומר שנמאס לי לסמן וי על מטלות
לעשות דברים חסרי הנאה
לחוש חסרת מוטביציה, חסרת עניין בפרוייקטים חדשים
לחוש אשמה כשאני מפנה מעט זמן לעצמי
לחוסר העניין במדע, אנשים, תחביבים
לשיחות עקרות
תלישות
מפגשים ריקים
למעקב המתמיד אחרי השעון
לאדישות החברתית, הפוליטית
הקבס
הכבדות
העננה
ואיך שבכל זאת כתבתי את הכל על דרך החיוב מבלי לחשוב על כך יותר מידי.
יש ימים שאני חושבת – אולי הספיק לי מהעבודה הזאת, אבל אין שום דבר אחר שאני רוצה לעשות
ויש ימים שאני חושבת – אולי הספיק לי מהמקום הזה, אבל אין שום מקום אחר שאליו אני רוצה ללכת
פרקט – חלק ג'
את התואר הראשון שלי עשיתי באוניבריסטת תל אביב. זאת היתה תכנית בין תחומית מפונפנת שנקלעתי אליה רק בגלל שהיא נשמעה קרובה מספיק לדבר שאותו באמת רציתי ללמוד ואליו לא התקבלתי (רצון ששקלתי מחדש כעבור שנתיים והודיתי על מזלי הטוב שלא נענה). להגיד שידעתי לאן אני נכנסת יהיה אנדרסטייטמנט. אולי הסתכלתי על רשימת הקורסים (שלא אמרה לי דבר), ולא היה לי מושג מה עושים עם התואר אחרי שמסיימים. התכנית היתה להשתמש בציוני השנה הראשונה ולנסות להיכנס בעזרתם לתכנית האחרת, ליטל דיד איי נו. זאת היתה תכנית יוקרתית וככזאת היא מילאה את יעודה – לרצות את הסובבים אותי בטייטל משביע רצון. אף אחד לא הבין מה זאת התכנית הזאת, אף אחד לא שאל. רק אמרו וואו והניחו שאני יודעת יותר מהם.
גרתי במעונות, אליהם הגעתי עם מוצ'ילה באוטובוס. אפילו לא ראיתי את המכוניות של הורים שפורקים את ילדיהם בחניה ונוסעים איתם להשלים קניות. העולם שלי היה כזה, עשיתי דברים לבד ולא חשבתי על כך יותר מדי. שוכנתי בהתחלה בדירה עם יותר מידי אנשים ואז הועברתי לדירה שהיתה ריקה. לא היו לי שותפים לחדר וגם לא לדירה. מין צירוף מקרים שיכול לקרות רק לאנשים שדווקא קיוו לפגוש חברים חדשים. אני די בטוחה שהיה לי טלפון סלולרי אז, אבל זוכרת די בבירור את עצמי מדברת בטלפון הציבורי לעיתים די קרובות.
התכנית המפונפנת כללה משהו כמו עשרים סטודנטים שנבחרו בקפידה. כולם, חוץ ממני ומאורטל מאשדוד, גרו בהרצליה, רמת השרון או רמת אביב. לכולם היו שמות מאוד אשכנזיים והם מעולם לא נסעו באוטובוסים. הם ידעו דברים שאני לא ידעתי ובילו את סופי השבוע במסיבות בריכה. היה גם את יוגב, שהיה סוג של אנדרדוג ואחד משני הבחורים היחידים בקבוצה והרבה להסתובב איתי ועם אורטל. בשלב מסוים הוא יצא עם תמר שהיתה היחידה שדילגה בין שתי הקבוצות המאוד מובחנות. תמר היתה ילדה יחידה וגרה בהרצליה פיתוח בטירת ענק שצופה אל בריכה רחבת ידיים. אני זוכרת את האי הענק במטבח המאוד לבן ודלתות הזכוכית הכבדות שפנו לבריכה ואיך שתמיד חששתי לשים דברים במקום הלא נכון. ההורים שלה אף פעם לא היו בבית, וכשלמדנו ביחד, אכלנו את האוכל שהכינה הנני הפיליפינית שלהם, תמר פעם אמרה לי – היא כמו האמא השניה שלי. לא היה סטריאוטיפ יותר מוצהר מזה לידיעות המוגבלות למדי שהיו לי על חברי לכיתה.
הייתי נטע זר, הציונים שלי היו נמוכים בגלל שתמיד עבדתי, לרוב כמדריכת נוער, אבל בכל עבודה שאפשר היה בעצם. פעם אחת עבדתי כשומרת בקניון רמת אביב. החזקתי מעמד יומיים. מימין לכניסה הראשית היה בית קפה שפעם אחת ישב בו המפקד שלי מהצבא. אני זוכרת שהתביישתי והעמדתי פנים שאני לא מבחינה בו. זה לא מה שאתה חושב, אמרתי לו ביני לבין עצמי, אני בעצם סטודנטית. למחרת התפטרתי. זכורים לי שני קורסים שבהם התקשיתי במיוחד: כימיה כללית וכימיה אורגנית. לשניהם ניגשתי פעמיים ולא הצלחתי לגרד את השבעים. אף פעם לא למדתי כימיה קודם ולא הצלחתי לגשר על הפער. המרצה לכימיה כללית היה דמות נערצת, אחד המורים המעולים בפקולטה. לא היה לי את מי להאשים. קורס אחר שזכור לי נקרא פיזיולוגיה של המערכות, הוא היה קורס קשה במיוחד, ולמדתי אליו המון. בכל זאת הוצאתי משהו כמו ארבעים. ניגשתי שוב אחרי שלמדתי אין קץ, נדמה לי שאפילו לקחתי את הקורס בשנית והוצאתי פחות מחמישים. הקורס היה קשה לכולם, אבל הם התלוננו כי הם קיבלו שבעים, אני נאבקתי לעבור. בסוף כולם עברו הודות למניפולציה שערך המרצה. הציון הסופי שלי בקורס היה בדיוק 60. עבור אחת שקיבלה ציונים גבוהים ללא מאמץ, היה מדובר במשבר קיומי. אני זוכרת שחשבתי – אולי אני לא כזאת חכמה כמו שנדמה לי. הפסקתי להסתמך על כשרון והתחלתי להשקיע בעבודה קשה. החיים הפכו לפחות כאוטיים.
רגעים של הארה: בסוף השנה הראשונה הצלחתי להבין מה זה "קרדיט", לא הבנתי איך השיטה עובדת ולא היה לי את מי לשאול. את החברים לכיתה התביישתי כמובן לשאול. הנחתי שאוניברסיטה היא כמו תיכון. נרשמים לתואר ומקבלים מערכת ואחרי כמה שנים מקבלים תואר. באופן מקרי לחלוטין, זה היה המצב בתכנית הבינתחומית שבה למדתי. למדנו כקבוצה, לרוב קטנה מאוד, עם קורסים ייעודיים לתכנית. רק כשהמזכירה אמרה לי שאני חייבת להוסיף קורסי בחירה, נפל לי האסימון.
הארה מספר 2. כמעט שלא שאלתי טקסטבוקס מהספריה ואם ישבתי בספריה אז זה היה רק בשביל למצוא מקום שקט ללמוד בו. את כל הילדות שלי ביליתי בספריות ושאלתי ספרים על בסיס שבועי אז אי אפשר לומר שהרעיון היה זר לי, אבל לא הבנתי את ההקשר של ספריות ללימודים אקדמיים. המקור העיקרי שלי ללימודים היה ההערות שכתבתי בכיתה, לפעמים היו גם הערות שצילמתי ממישהו אחר כשלא הצלחתי להחזיק את עצמי ערה או כשלא הצלחתי לעקוב. לא קראתי את הספרות המדעית ובטח שלא קראתי באנגלית. זה היה עולם בלי גוגל. לא היה אינטרנט בטלפון לבדוק דברים. לא היו הרצאות מוקלטות לשמוע בשנית. היה אינטרנט בחדר מחשבים. עד השנה השלישית לתואר לא היה לי מחשב אישי. מתישהו בשנה הראשונה או השניה התארגנו ככיתה לתרגם טקסטבוק באקולוגיה, כל אחד היה צריך לתרגם פרק שאיגדנו לבסוף לחוברת. גם אחרים התקשו בקריאה אבל היו להם רעיונות פרקטיים כיצד להתמודד ורוב הזמן לא הייתי במעגלים שבהם התושיה היתה רווחת. הרבה מהמבחנים היו בפורמט של שאלות ברירה. התארגנו יחד לשחזר אותם. כל אחד היה מקבל מספר שאלות לשנן במהלך הבחינה, לאחריה היינו מתכנסים לשחזר את השאלות. זכור לי שהיה לי זכרון מצוין ושהשיטה הזאת עזרה לי לצלוח רבים מהמבחנים במועד ב.
בשנה השלישית השתנו הדברים משמעותית. האפשרות לבחור את הקורסים שיפרה מאוד גם את הציונים. נוכחתי לגלות שלימודים באוניברסיטה הם לא גזירת גורל או המשך טבעי של התיכון. הם לא איזה סבל קיומי שמוכרחים לצלוח כדי להיות מסוגלים לעבוד בעבודה משמעותית, הם יכולים להיות מקור להנאה אינטלקטואלית אם הם נבחרים בקפידה. בשלב הזה כבר הבנתי איך המערכת עובדת, אבל לא היתה לי דרך לתקן את ציוני העבר. סיימתי את התואר עם ממוצע 82. חששתי שזה לא יספיק עבור מלגה לתואר מתקדם. כשפניתי למנחה שאיתו לבסוף עבדתי, לא נראה שהיה איכפת לו במיוחד מהציונים שלי. להפך, הוא פעל באופן אקטיבי לגייס אותי. לא ראיתי את זה אז. שאלתי אותו על כך שנים מאוחר יותר, הוא אישר שהציונים לא עניינו אותו כי באתי מתכנית תובענית, והשמונים שלי היה יותר שווים בעיניו ממאה של סטודנט אחר בתכניות הרגילות. נראה לי שאז נפל לי האסימון על החשיבות וגם העליבות שבלהשתייך למועדון הנכון. הוא גם ידע משהו שאני לא ידעתי אז – כשהוא קובע את מי לקבל ואיך לחלק את כספי הגרנט שלו ולא בית הספר לתלמידי מחקר. את העקרון הזה לקח לי הרבה יותר שנים ללמוד – ליחידים יש יותר כוח מלמערכות גם אם לפעמים נדמה שזה הפוך.
את התואר השני התחלתי בנקודה יותר טובה. כבר היה ברור לי מקומי בעולם, אבל במחקר פגשתי לראשונה והייתי צריכה להשלים את הפערים. אנחת הרווחה האמיתית שלי היתה בשנה הראשונה לדוקטורט. ורק אז. לראשונה הייתי דג במים שאני מכירה.
אורטל מאשדוד אגב היא כירורגית. את תמר ויוגב גיגלתי, גם תמר פנתה ללימודי רפואה אחרי שסיימה את התכנית. יוגב הוא שחקן תאטרון. אני לא מצליחה להיזכר באף שם נוסף מהכיתה.
פרקט – חלק ב'
כיתה י"א. אני עוברת את המיונים לצבא ושמחה לגלות שמישהו מזהה בי פוטנציאל. יום אחד מגיע זימון ליום מיונים לכתב העת במחנה (הייתי צריכה לגגל כדי לראות שהוא נסגר לפני כמה שנים). מכל האפשרויות, זו מרגשת אותי במיוחד. אני אוהבת לכתוב, אני כותבת היטב. אני יודעת את זה כי כל המורים אומרים לי את זה, ואני קוראת, הרבה, ומרגישה מוכנה לאתגר. הצבא שולח לי מכתב זימון וכרטיסי נסיעה לתל אביב ואין מרגש מזה, נסיעה לבד אל העיר הגדולה למקום כלשהו שבו נערכים המיונים. המכתב אומר לי שזה יקח יום שלם. אני לא מתכוננת כי אין אף בסביבה שלי שמדריך אותי או יודע כיצד להנחות אותי, אבל כולם נורא גאים בי. חוץ מזה אני כבר יודעת לכתוב נורא יפה וזה מה שהם מחפשים, לא?
בתמונה הבאה אני יושבת בכיתה, איתי עוד כמה נבחנים, אולי קצת יותר מעשרה, אולי פחות מעשרים. אני לא מצליחה לזכור שום דבר חוץ מהמדריכים שעמדו שעונים על הקירות. המבחן הראשון הוא באקטואליה. יש תמונות ואני צריכה לומר מי האנשים בהן – ראש הממשלה, שרת החינוך, הכתב לענייני ערבים בערוץ השני. חלק מהשאלות עם מספר ברירות וחלקן פתוחות. בשאלה אחרת אני נשאלת מיהו סגן הרמטכל וככל שהשאלות הופכות ספציפיות יותר ויותר, אני נתקפת בחרדה, כל מה שהכרתי עד לאותו רגע מתאדה. אני נשאלת על סוגיית חברתיות, מדיניות, כלכליות. אני מתבקשת לכתוב חוות דעת על משהו. מתישהו יש ראיון אישי, אני מבועתת. אני יודעת לכתוב, אבל אין לי את הידע הרלוונטי לכתוב עליו ואני נאלמת. אני המומה מהעובדה שהאחרים יודעים את כל הדברים האלו. המדריכים מדגישים שהם לא מצפים שנדע הכל, אבל שהם רוצים להתרשם מרמת הידע שלנו. זה לא שאני יודעת מעט, או פחות מכפי שהייתי רוצה לדעת, אני באמת לא יודעת כמעט כלום, אני זוכרת את הבושה מכסה אותי אז כמו זיעה קרה. לא דיברו על זה בבית, לא בבית הספר, לא בתנועה. הנבחנים האחרים כתבו בלהט, אני בהיתי בדף. כשהם כתבו אני אמרתי לעצמי, מישהו הסיע אותם לבחינה, מישהו סיפר להם איך העולם עובד.
ההלם היה כל כך גדול שהדרך שלי להתמודד עם זה היתה ללעוג לשאלות, לעשות צחוק מהבחינה. אולי אפילו התלוננתי שאני לא מבינה את הרלונטיות של השאלות לעבודה ככתבת. הייתי נערת הפוסטר לחוסר מודעות. נדמה לי שבמקום לענות על השאלות, צחקתי עם המדריכים ורק בדיעבד הסתבר לי שהם לא צחקו איתי, הם צחקו עלי. הגעתי למיונים האלה במחשבה שאני נכס מדהים לאנושות כי זה מה שסיפרו לי בבועה שלי, וחזרתי מושפלת. היכתה בי ההבנה שאני ראש להמון שועלים, אבל שבזמן אחר ומקום אחר, אני בקושי זנב לאריות. היה לי הכשרון אבל היו חסרים לי הרקע והידע והיד המכוונת, והצבא לא השכיל לזהות ולטפח את מה שהצריך טיפוח. הנוסחה היתה פשוטה – הם חיפשו נערים ונערות עם קילומטראז מסוים. לא עניין אותם אם חלק נדרשו ללכת יחפים את הדרך או שזכו לנסוע אותה.
בידיעבד השאלות היו הגיוניות. כתבים במחנה לא כותבים פרוזה, הם כותבים אקטואליה. כתבים צריכים לצרוך תקשורת, לשים לב לפרטים, לסוגיות בעלות עניין. הכל נראה לי הגיוני כל כך חמש שנים מאוחר יותר.
כשהאחיין שלי ביקר אצלנו, הוא הגיע אחרי מחנה קיץ שבו הדריך באחת מהתוכניות של הסוכנות היהודית. התכניות האלו קסמו גם לי בבגרותי. עשרים שנה מאוחר יותר זה נשמע לי קצת פחות מזהיר. היום זה נשמע לי כמו מודל עסקי חד-צדדי ומוצלח (לסוכנות) שבו צעירים אחרי צבא עובדים בחינם במשך חודשיים בתמורה לאיזה חלום שמישהו מכר להם. האחיין שלי הגן עליהם בחירוף נפש, יש להם מלא הוצאות, הוא טען בלהט, הם משלמים על הויזות והטיסה והמגורים, וההכשרה. לא רציתי להרוס לו את החוויה, אז זרמתי. זו השנה השניה שהוא עושה זאת, הפעם, בהתבסס על הנסיון שרכש והכשרון שביטא, הוא היה בתפקיד ניהולי, עבד מסביב לשעון במשך חודשיים. גם הפעם לא שילמו לו. הוא קיבל את חוזה ההעסקה רק כשכבר הגיע לארה"ב. אף אחד לא אמר לו לבקש אותו מראש. זה לא היה נראה לו מוזר. ציונות וזה, והוא גם זוכה לטייל.
בשנה שעברה, כשביקר, הוא אמר לנו שהוא רוצה ללמוד מדעי המחשב כי הוא מאוד אוהב לשחק משחקי מחשב, פ' ואני ניחשנו שאין לו מושג מה זה, ולכן פ' לקח אותו לקפה והסביר לו את הפרטים. זה לא נשמע מזהיר גם עם כל ההתלהבות שפ' הצליח לגייס לתוך העניין. השנה האחיין אמר שהוא בעצם לא רוצה ללמוד. לא עכשיו, לא אי פעם. היה קשה לפתח את השיחה על האלטרנטיבות, הוא לא באמת שקל אותן. בפעם אחרת אמר שהוא רוצה להיות שגריר. אחרי הכל הוא הדריך במחנה נוער וייצג את ישראל. הוא לא יודע מה שגריר עושה, או איך מגיעים להיות שגריר, אין לו מושג בהיסטוריה, או פוליטיקה או מדעי המדינה והוא לא מבין למה השכלה כזאת דרושה. אהבת הארץ זה מספיק לא? הייתי צריכה להזכיר לעצמי יותר מפעם ללכת איתו, בקצב שלו. הצעתי שננסה להסתכל על חוגים שונים ועל מה שאפשר לעשות איתם. עשינו קצת מזה, אבל לפעמים זה מרגיש מעט מידי, מאוחר מידי, טיפה בים.
לא התקבלתי לכתב העת במחנה. לא הופתעתי, כמובן. עשיתי משהו אחר ובהמשך יצאתי לקצונה. גיליתי איך העולם עובד לבד.
פוסט על פרקט שהתחיל ב2018 והסתיים היום
2018
דוקטור לאב פוקק ומפטפט. הוא כירופרקט מצוין אבל פטפן בלתי נלאה. עכשיו הוא מלהג על הבן שחזר מחתונה של קרובי משפחה בתל אביב. תגידי, זה נורמלי 400 אנשים בחתונה בישראל? אני צוחקת והוא מנצל את הרגע למיעוך רועם שמשאיר אותי מסוחררת. אני מגיעה אליו לקראת סוף היום והוא מונה את סדר יומו. היה מטופל אחד עם זרועות מקועקעות בכתובות נאציות. אני פותחת אליו חרך עין מזועזע, וטיפלת בו? ברור שטיפלתי בו, הוא עונה. ותגידי, הוא שואל במרץ העליז שלו, זה נכון שבישראל קונים את הבולשיט של טראמפ? נראה לי שהוא מבחין בהיסוס ומיד מסייג, זו בטח שאלה קשה בשבילך. אבל אני דווקא כן מנסה להסביר, אני לא חושבת שמודעים בישראל לכל הבולשיט, שטראמפ נבחן בפריזמה מאוד מסוימת: לטובתנו או לרעתנו, וכל השאר זניח. ונזכרתי בפעם ההיא שפ' ואני הסתובבנו בצפת. אלוהים יודע למה הגענו לצפת, אבל שם, אחד משליחיו של אלוהים פצח בהסבר ארוך מדוע טראמפ טוב ליהודים. נתנו לו להסביר לנו באנגלית את משנתו הגזענית, רק כדי שנוכל לצוטט לשאר אמרותיו הצבעוניות בעברית. אחד מתחביבי הוא להעמיד פנים שאני לא מדברת עברית בישראל. לדוקטור לאב אמרתי – מה כבר יודעים בישראל על סוגיות בריאות והגירה ושיוויון שמעסיקות את האמריקנים? הנושאים החמים בארה"ב הם עניין שולי בישראל, מדינה שבה, וכאן אני נעצרת לשבריר שניה, הגזענות חוגגת.
ואז שתקתי. ובכל הזמן שבו שתקתי חשבתי לעצמי – האם זה באמת מה שאני חושבת, שממרחק הזמן והגיאוגרפיה מדינת ישראל הפכה בעיני למקום גזעני? למקום שבו מותר לומר המון דברים כלפי המון מגזרים, מבלי שלאף אחד תקפוץ העין, למקום שאפילו במגדלי השן אמירות סקסיטיות הן עניין של מה בכך? מקום שבו זהות אתנית הפכה למוקד חיבור ולסיבה שבגללה צריך לרוץ לקלפי, למקום שבו בורות היא סיבה לגאווה. והאם זה לא קצת סטריאוטיפ פשטני של עוד איזה סמולנית שעזבה את הארץ? לא ידעתי לענות, אבל כן ידעתי להיזכר שלפני כמה ימים נתקלתי בסטטוס פייסבוק עתיר לייקים ותגובות אוהדות של בת משפחה דתיה שכתבה ללא שמץ של ציניות: "היום פגשתי אישה שחושבת שמוצאה מהקוף, אין גבול לבורות". קראתי פעמיים ולא צחקתי.
בבוקר אמר לי פ' – זו הפעם הראשונה שאני אקח ערימת פתקים של דמוקרטים מבלי לדעת מי בכלל האנשים האלה ואדחוף אותם למעטפה, ואיזה עצוב שהבחירות האלו הפכו להיות בעד או נגד טראמפ, ומי בכלל מבטיח שהדמוקרטים האלה יעשו משהו טוב עם המנדט שיקבלו, אם יקבלו.
את כל הבוקר ואחר הצהריים מילאו אימיילים את תיבת הדואר שלי. ראש המחלקה והדיקאן ואנשים שבמקרה נזדמן להם לשלוח מייל לכל המחלקה ועל הדרך דחקו בכולם ללכת ולהצביע. את האוניברסיטה מילאו שלטים ורכבי הסעות שניידו אנשים אל הקלפיות. במסדרון אנשים שאלו זה את זה, נו הצבעת? והחליפו חוויות בהתרגשות. אם לשפוט לפי הבועה שלי, החברה האמריקאית רחוקה מהסטריאוטיפ האדיש שהודבק לה.
בדיוק שש שנים עברו מאז שנחתתי כאן. יותר מכל העציבה אותי המחשבה שאני אף פעם לא אהיה קשורה בנימי נפשי אל הפוליטיקה המקומית, אף פעם לא אהיה נטועה בלב החברה הזרה הזו שבלעה אותי לתוכה, והנה יום הגיע ונהיה איכפת לי מענייני בריאות והגירה, והמאבק בבורות והדתה ולשוויון הפך מקומי ושכחתי מענייני הבטחון במזרח התיכון ובפעם הראשונה הרגשתי חלק מזה ונצבט לי הלב שאני לא יכולה להצביע.
2022
עשר שנים אחרי שהגעתי לכאן וארבע שנים אחרי שכתבתי את הפוסט הזה, אני עדיין לא יכולה להצביע. אני לא יודעת אם אני חושבת שישראל היא מדינה גזענית, אבל שישראל בהחלט מקצינה בגזענות שלה בעידודם של פוליטיקאים. אני בעיקר חושבת שהחברה הופכת פולארית יותר ויותר, אבל שזאת לא מגמה ישראלית אלא אוניברסילית. שחור ולבן טרנדים יותר משהיו אי פעם. אני לא קשורה בנימי נפשי אל הפוליטיקה המקומית וגם לא לפוליטיקה הכללית. אני עדיין קוראת עיתונים ישראלים מידי יום ומעורה יחסית בפוליטיקה הישראלית, מתוך הרגל. לפני כמה שבועות ביקר אצלנו האחיין שלי, בן 21. הוא ילד מתוק ונאיבי מאוד. בילינו הרבה בחברת האח של פ' ובתו בת ה-19. היה קשה שלא להבחין בהבדלים ביניהם, היא מעוגנת אל המציאות, יודעת היכן למצוא את המידע שיוביל אותה לבחירות נכונות. היא חושבת לפני שהיא עונה. הוא קצת יותר ילדותי בשאיפות שלו לעתיד. כשדיברנו על טראמפ, הוא חזר על אותם אמירות ששמעתי לפני ארבע שנים בצפת. דיברנו קצת על הפריזמה הישראלית ועל אספקטים אחרים, חשובים לא פחות. אני אף פעם לא יודעת אם אני ממש מצליחה להגיע אליו. הם רק ילדים, אומר לי פ', וכל אחד מהם ילדותי באופן אחר, אלא שלראות את האחיין שלי מזכיר לי את עצמי, את האופן שבו אני הייתי צריכה לחצוב את חיי כדי להגיע לאן שהגעתי ויודעת שהסיכויים לכך ללא עזרה קלושים, ומנגד אני רואה את הבת של האח של פ', ואיך ילדות עם הורים משכילים ויד מכוונת הופכת את החיים לקלים יותר. הנאיביות שלו, אמרתי לפ', מזכירה לי את סיפור הפרקט.
***
סיפור הפרקט קרה מתישהו בצבא. הייתי בחיל אויר. קצינת שלישות בטייסת. הייתי מוכשרת אבל גם תמימה, היה לי פוטנציאל וגם כמה קבלות, אבל חיים שלמים למלא בהם חורים, וידעתי את זה, כי הקפדתי לערבב את עצמי בסיטואציות שהיו גדולות עלי וניסיתי לא לתת למבוכה ולפחד להרתיע אותי. פעם אחת השתתפתי בשיחת מסדרון של הבוס עם כמה מהקולגות שלו, הם דיברו על פרקט, בעד ונגד וחלופות אחרות לריצוף בבית שכנראה היה בתהליכי בניה. הם השתמשו בהרבה ביטויים שהיו זרים לי אז, אני זוכרת שנורא רציתי להיות חלק מהשיחה אבל לא הבנתי אותם והכי הציק לי עניין הפרקט. לא הצלחתי להבין מתוכן השיחה אם פרקט זה יקר יותר, איכותי יותר, נחשב יותר או ההפך, אז לא יכולתי לצרף את החתיכות ביחד. אז שאלתי, כי זה מה שהייתי עושה אז, ואני זוכרת שהוא חייך והסביר לי בסבלנות (אותה אחת שבה אני מסבירה לאוגרת דברים) שפרקט עולה הרבה יותר. אני זוכרת שהייתי מובכת אז, גם מבלי להבין את הפרטים הבנתי שזאת פיסת אינפורמציה שהייתי אמורה לדעת בגיל עשרים ולא הפסקתי לשאול את עצמי איך זה שאני לא יודעת שום דבר על פרקט, כאילו שפרקט הוא האנלוגיה לחיים עצמם. כולם היו סבלנים, אבל נשאבתי למה שחשבתי שהם רואים בי, לילדה עם השלט של עיירת פיתוח מעל הראש, והמבט ההוא, גם אם הוא רק היה אצלי בראש, צרב. נזכרתי בשיחה הזאת הרבה שנים אחר כך, שכבר היה ברור לי מה זה פרקט והקונטקסט שלו ואפילו ניואנסים בענייני מרצפות שממש בסדר לחיות מבלי לדעת, אבל מאז מספיק שאני יאמר לפ' מילה אחת – פרקט, ושהיא תגלול בתוכה את כל הניואנסים שאפשר לכלול על פריפריה ואפליה, ועיירות פיתוח ואיך נראה המסלול של מי שמנסה להתגלגל החוצה.
***
אתמול אירחנו זוג ישראלים חדש שהגיע העירה, פוסטדוק ובת הזוג שלו. עזרנו להם להתמצא באזור ובנבכי הבירוקרטיה המקומית והם היו מאוד אסירי תודה. מסתבר שהם במקור מאיזה מושב לא רחוק מהמקום שבו גדלתי. הזכרתי את זה ועברנו הלאה. אחרי חצי שעה הבחור חזר לזה, חוזר על העובדה שחלקתי כמו לודא שהוא שמע נכון. צחקתי ותימללתי לו את המחשבות שלו, מסתבר שגם אנשים שגדלים ב-X יכולים להגיע רחוק. נראה לי שהוא צחק בהקלה ואני תוהה אם הדיסוננס היכה בו בגלל היפוך התפקידים, כי אני הייתי זו שהסבירה לו על הפרקט בסבלנות. אחרי שהם הלכו, חשבתי על זה – על הילדות שלי ועל איפה שאני היום וכמה שזה לא מובן מאליו, ועל האחיין שלי ושאולי אני צריכה להניח לו להתבגר בקצב שלו, אחרי הכל, לו יש משהו שלא היה לי – דודה שאפשר לשאול אותה על פרקט.
אחר כך גלשה התקרה 