יגון

היה לי צ'כוב היום בבית הקפה. אישה ישבה ודיברה אל גבר שישב בשולחן סמוך. היום רחצתי את הכלב שלי, היא אמרה והוא שתק. אחכ הוסיפה שהיא מודאגת בגלל הרבה עבודה, שהיא עובדת בנדלן. ושגם אמא שלה חולה ושהיא עובדת גם בשבילה. בין כל משפט אחד לאחר היתה אתנחתא ארוכה ושתיקה ממושכת. בסוף היא גם הראתה לאיש את הפנקס שלה העמוס בכתב יד זעיר, כמו פורשת הוכחה חותכת לדבריה.

אני לא יודעת למה דווקא הרגע הזה צבט לי בלב. אישה אחת הולכת בעולם ופורשת את חייה, מחכה למישהו שיבוא ויקשיב. יש הרבה רגעים כאלה כל יום. יש את הפרצופים של החטופים שבהם אני נתקלת מידי בוקר. אני לא תמיד זוכרת את השמות שלהם אבל הפנים נצרבו לי כדומים למישהו אחר שאני מכירה, ובלב שלי אני קוראת להם בשמות, זה שנראה כמו קוין, זה שנראה כמו שי, זו שנראית כמו מי שלמדה איתי בתיכון. ולפעמים אני מדמיינת את ההורים שלהם הולכים ברחוב ואומרים לאנשים זרים ועסוקים, אבל הבן שלי חטוף בעזה.

קשה לי לדמיין את החזרה לארהב. אני סופרת את הימים שנשארו בחרדה. חשבתי על עצמי כזרה אבל נלפתתי חזרה בעבותות של געגוע ואני לא יודעת איך להתיר אותן או אם אני בכלל רוצה. יש רגעים קטנים שאני מצליחה לשים את האצבע על הדבר. כשעברתי לארהב ידעתי ממה אני בורחת. התחושה שכל חלקיק מהיום בישראל הוא מאבק, המאבק בכבישים, בתורים, בחיים. היה לי די מזה. רציתי לחיות במקום שבו אפשר לשחרר, שלא מסתובבים מוכי טראומה ומוכנים לקרב בכל שעה של היום, וזה עבד, למשך הרבה זמן. אלא שעכשיו, כל זה החליף צדדים. החיים בארהב בשבילי, היום, הם מאבק. אני נדרכת מכל מייל, אני עושה חישובים מסובכים שלא עשיתי קודם לגבי קולגות, ועדות, תלמידים. מהות החישובים היא להימנע ממאבק, אבל כמו שאי אפשר להימנע מהמאבק הקיומי בישראל, אי אפשר בשבילי, היום, להימנע מהמאבק הנפשי בארהב. המאבק הוא מה שמחזיק אותי שפויה בעולם לא שפוי, אבל הדבר שברחתי ממנו עבר איתי דירה.

התרגלתי מהר יותר משחשבתי. בפעם הראשונה שנחתנו בדירה ששכרנו, חשבתי לעצמי כמה כעור הבניין. הדירה עצמה היתה יפה ומשופצת, אבל הבניין זקן, המרצפות שבורות ומאובקות, החניה צפופה. אותה תחושה של כיעור תקפה אותי גם באוניברסיטה. למה כל הכבלים האלה חשופים והקירות מתפוררים, למה הזוהמה. נזכרתי בפעם ההיא שנכנסתי למשרד החדש שלי בארהב, וראש מחלקה אחרת עצר לשאול איך אני מסתדרת. המבט שלו נתקע על שריטה בקיר שבלטה על הרקע הסגול והוא דרש לדעת למה לא תיקנו לי הקיר לפני שנכנסתי. לא הבנתי מה הוא רוצה, זה לא מפריע לי, אמרתי לו, בקושי רואים את זה. ביום שאחרי הוא שלח אלי שני עובדים שצבעו מחדש את המשרד שלי. את החשבון שילמה המחלקה שלו, שלא קשורה אלי בשום צורה, אבל האינסידנט הזה השאיר בי רושם רב. קשת שלמה של רגשות כל הדרך מהאמריקאים האלה שמתעסקים בזוטות חסרות ערך ומחשבות על קליפה ריקה וכלובים מזהב וכלה מהשימת לב לפרטים והרגישות האסתטית. כאן באוניברסיטה הכל כל כך כעור, הברזים המטפטפים, הכאוס. מידי יום אני חולפת ליד ארונות קיר ממתכת משנות השלושים עם סימונים בטוש שחור במסדרון שרק לאחרונה נצבע והפער מכה בי בכל יום מחדש. אבל אחרי כמה זמן התרגלתי והפסקתי לראות את זה. הסביבה הכעורה לא שינתה למדע כהוא זה. הכניסה לבניין בבית שבו גרנו פתאום נראתה לי יפה. פתאום הבחנתי בעציצים ובשתילים הרבים, המטפסים שזלגו מהקומות העליונות. פתאום שמתי לב לאיזו אנדרלמוסיה שמחה שלא הבחנתי בה קודם. אני לא יודעת איך זה קרה, אבל אני יודעת שהיו שם גם כיעור וגם יופי כל הזמן, ושבהתחלה ראיתי רק את הכיעור ועכשיו אני רואה רק את היופי, והייתי רוצה לדעת איפה נמצא הכפתור הזה שמחליף את הרקע בכזאת קלילות ולהשתמש בו בפעם הבאה שיכה בי הריח הנורא. ואולי יש כפתור כזה שאיתו אני יכולה גם לכבות את הקהות הזאת שממנה אני כל כך מפחדת בארהב. לפחות עד שיבשילו התנאים לשוב.