קורא עיתון, שומע חדשות בזמן

בתור סטודנטית צעירה אני זוכרת שחשבתי בגאווה על שמעולם לא סחבתי תואר יותר ממה שצריך. התואר הראשון לקח בדיוק שלוש שנים. המאסטר שנתיים. את הדוקטורט סיימתי בארבע שנים. הכל דפק כמו שעון. על אנשים שמרחו את התארים שלהם חשבתי בזלזול, חסרי משמעת עצמית, מפונקים, ועוד כאלה מחמאות.

אבל אז פעם אחת דיברתי עם מישהו, אני אפילו לא זוכרת מי זה היה, אבל הוא אמר משפט שנחרט עמוק. שאנשים שעושים הכל בזמן הם לפעמים אנשים עם משמעת עצמית גבוהה, או אינטלקט גבוה שהכל בא להם בקלות, אבל לפעמים הם עושים את זה בגלל שהם לא חושבים שיש להם ברירה. המשפט הזה נגע כי הוא היה נכון. מעולם לא חשבתי שיש לי את הפריבילגיה למרוח תואר. זה היה יקר, היה לזה מחיר רגשי כבד, ובחוגים שבהם אני גדלתי זה נחשב לכשלון. לא להיענות לחוקים הארביטררים שהמערכת קבעה היה כשלון. לא לקבל מאה במבחן היה כשלון. ברפטואר התגובות שלי לציון נמוך אף פעם לא נכללה האפשרות שמבחנים זה דבר מקולק מעיקרו, שהאופן שבו המערכת מעריכה את הידיעות שלי הוא לא מדויק. לתעדף את הרווחה האישית שלי והאופן העצמוני שבו המוח שלי לומד היה מותרות, גם אם היה הרבה יותר הגיוני למשוך תארים על פני יותר שנים על מנת לתת מקום להפנמה של ידע, על מנת לפתח העדפות ומחשבות, לרכוש נסיון שימקם אותי בעמדה חזקה יותר בעתיד ולא רק לרוץ על הקו הדמיוני שהחיים הכתיבו עבורי.

מאז חשבתי על זה בהרבה הקשרים. במקום לחשוב רעות על המורחים, התחלתי לקנא בהם, על הבטחון שלהם בעצמם לחיות את החיים שלהם כפי שמתאים להם, ולא כפי שמישהו קבע באופן שרירותי. על שהם גדלו במקומות ששיננו באוזניהם את זכותם לחיים משמעותיים כפי שהם מגידירים משמעות, על שיש להם את הזמן לבהות בעולם ולהגדיר לעצמם באופן מדויק מה בו מוצא חן בעיניהם ומה לא. התחלתי לחשוב על מה שקודם ראיתי כפינוק כתהליך בריא של גדילה בסביבה מאפשרת.

אבל כל פעם שהיה נדמה לי שהפנמתי את זה, מצאתי את עצמי בסיבוב בעוד סיטואציה שבה אני מתאימה את עצמי ללוח הזמנים של העולם, במקום ללוח הזמנים שלי. הורסיה החדשה של תואר בזמן, הפכה למציאת עבודה באקדמיה בתוך זמן סביר. יש לי חבר שעושה פוסטדוק כבר שמונה שנים. מידי פעם אני שואלת אותו למה הוא לא מתמודד על משרות והוא עונה שטוב לו ככה, יש לו פנאי למחקר, לא איכפת לו מהארעיות של העבודה, או המשכורת והוא רוכש נסיון, וכשהוא יגיע לנהל מעבדה משלו, הוא יגיע מוכן. אני עדיין חוטאת בלחשוב שהוא מפחד מהקפיצה, ששום דבר לא מכין אנשים לנהל מעבדה כמו העבודה עצמה, אבל חוזרת לאותה מחשבה נושנה. הוא מורח כי הוא מאמין שהוא יכול. אני לא מרחתי לא כי זה היה הדבר הנכון לעשות, בכלל לא היה לי זמן לחשוב אם זה הדבר הנכון או לא, לא מרחתי כי לא חשבתי שיש לי ברירה. במשך כמה זמן חשבתי שהברירה היתה כלכלית, אבל גם שהמגבלה הזו הוסרה, המחשבות נשארו נטועות במקומן. הברירה שלא חשבתי שיש לי, מעולם לא היתה מונעת משיקולים כלכליים.

והנה שוב, הפעם המסלול לקביעות. כמה מתוך הדברים שאני עושה נועדו לעמוד בלוח הזמנים השרירותי של האקדמיה?