קורא עיתון, שומע חדשות בזמן

בתור סטודנטית צעירה אני זוכרת שחשבתי בגאווה על שמעולם לא סחבתי תואר יותר ממה שצריך. התואר הראשון לקח בדיוק שלוש שנים. המאסטר שנתיים. את הדוקטורט סיימתי בארבע שנים. הכל דפק כמו שעון. על אנשים שמרחו את התארים שלהם חשבתי בזלזול, חסרי משמעת עצמית, מפונקים, ועוד כאלה מחמאות.

אבל אז פעם אחת דיברתי עם מישהו, אני אפילו לא זוכרת מי זה היה, אבל הוא אמר משפט שנחרט עמוק. שאנשים שעושים הכל בזמן הם לפעמים אנשים עם משמעת עצמית גבוהה, או אינטלקט גבוה שהכל בא להם בקלות, אבל לפעמים הם עושים את זה בגלל שהם לא חושבים שיש להם ברירה. המשפט הזה נגע כי הוא היה נכון. מעולם לא חשבתי שיש לי את הפריבילגיה למרוח תואר. זה היה יקר, היה לזה מחיר רגשי כבד, ובחוגים שבהם אני גדלתי זה נחשב לכשלון. לא להיענות לחוקים הארביטררים שהמערכת קבעה היה כשלון. לא לקבל מאה במבחן היה כשלון. ברפטואר התגובות שלי לציון נמוך אף פעם לא נכללה האפשרות שמבחנים זה דבר מקולק מעיקרו, שהאופן שבו המערכת מעריכה את הידיעות שלי הוא לא מדויק. לתעדף את הרווחה האישית שלי והאופן העצמוני שבו המוח שלי לומד היה מותרות, גם אם היה הרבה יותר הגיוני למשוך תארים על פני יותר שנים על מנת לתת מקום להפנמה של ידע, על מנת לפתח העדפות ומחשבות, לרכוש נסיון שימקם אותי בעמדה חזקה יותר בעתיד ולא רק לרוץ על הקו הדמיוני שהחיים הכתיבו עבורי.

מאז חשבתי על זה בהרבה הקשרים. במקום לחשוב רעות על המורחים, התחלתי לקנא בהם, על הבטחון שלהם בעצמם לחיות את החיים שלהם כפי שמתאים להם, ולא כפי שמישהו קבע באופן שרירותי. על שהם גדלו במקומות ששיננו באוזניהם את זכותם לחיים משמעותיים כפי שהם מגידירים משמעות, על שיש להם את הזמן לבהות בעולם ולהגדיר לעצמם באופן מדויק מה בו מוצא חן בעיניהם ומה לא. התחלתי לחשוב על מה שקודם ראיתי כפינוק כתהליך בריא של גדילה בסביבה מאפשרת.

אבל כל פעם שהיה נדמה לי שהפנמתי את זה, מצאתי את עצמי בסיבוב בעוד סיטואציה שבה אני מתאימה את עצמי ללוח הזמנים של העולם, במקום ללוח הזמנים שלי. הורסיה החדשה של תואר בזמן, הפכה למציאת עבודה באקדמיה בתוך זמן סביר. יש לי חבר שעושה פוסטדוק כבר שמונה שנים. מידי פעם אני שואלת אותו למה הוא לא מתמודד על משרות והוא עונה שטוב לו ככה, יש לו פנאי למחקר, לא איכפת לו מהארעיות של העבודה, או המשכורת והוא רוכש נסיון, וכשהוא יגיע לנהל מעבדה משלו, הוא יגיע מוכן. אני עדיין חוטאת בלחשוב שהוא מפחד מהקפיצה, ששום דבר לא מכין אנשים לנהל מעבדה כמו העבודה עצמה, אבל חוזרת לאותה מחשבה נושנה. הוא מורח כי הוא מאמין שהוא יכול. אני לא מרחתי לא כי זה היה הדבר הנכון לעשות, בכלל לא היה לי זמן לחשוב אם זה הדבר הנכון או לא, לא מרחתי כי לא חשבתי שיש לי ברירה. במשך כמה זמן חשבתי שהברירה היתה כלכלית, אבל גם שהמגבלה הזו הוסרה, המחשבות נשארו נטועות במקומן. הברירה שלא חשבתי שיש לי, מעולם לא היתה מונעת משיקולים כלכליים.

והנה שוב, הפעם המסלול לקביעות. כמה מתוך הדברים שאני עושה נועדו לעמוד בלוח הזמנים השרירותי של האקדמיה?

 

 

 

11 תגובות בנושא “קורא עיתון, שומע חדשות בזמן”

  1. אני חושב שאת קצת מחמירה עם עצמך. המסלול שבחרת בו הוא כל כך קשה ותובעני עד שלא היית יכולה לעמוד בו כפי שעמדת, רק מתוך תחושת חובה ואין ברירה. ברור, גם ממה שאת כותבת כאן, שאת נהנית ואוהבת את ליבת העשייה שלך – מחקר והוראה. את נהנית הרבה פחות מהעיסוקים הטפלים לכאורה שמסביב: הבירוקרטיה והפוליטיקה האקדמית, אבל בואי נודה על האמת – גם אותם את עושה מצוין. הספקות שלך מובנים ובריאים, אבל אם פעם חשבתי שאת רוצה לעזוב את האקדמיה, היום נראה לי שזה מקומך. אני מניח שככל שתתקדמי יהיה לך קל יותר (לפחות מבחינות מסוימות). נראה לי שיעזור לך אם תמצאי (ואולי כבר יש לך) מוקדי עיסוק נוספים מחוץ לעבודה האקדמית. אני בעדך:)

    אהבתי

    1. אתה נותן לי יותר מידי קרדיט. מספיק אנשים מסביבי מעכלים את אותה המערכת באופן אחר, מה שמעיד על כך שיש דרכים אחרות. לא במקרה הצעת למצוא מוקדי עיסוק נוספים. זו אכן ההצעה המתבקשת ועם זאת, היא בדיוק העניין שעומד בלב הבעיה. המערכת, כפי שהיא, גרועה עבורי בדיוק בגלל שיש לי מעט מאוד זמן למצוא לעצמי עיסוקים נוספים שיצילו אותי ממנה.

      אהבתי

      1. יש גם עוד משהו שאת יכולה לעשות – ללכת לטיפול פסיכולוגי ולנסות לברר עם עצמך מה את רוצה ולמה: כמה מהחיים שלך הם באמת שלך וכמה של אחרים, כמה ממה שאת עושה בא לרצות קול פנימי שהושתל בך וכמה זה באמת את. אני מציג את זה כאילו מדובר בClear cut, וכמובן שזה לא כך, הדברים תמיד מעורבבים ומורכבים, אבל עדיין זה נראה לי כדאי (ותצטרכי גם לפנות לזה זמן, אז זה כבר טוב…)

        אהבתי

  2. התחושה שלי מתוך המערכת היא שהם מציבים לפניך חכה עם גזר, תמיד לכאורה בהישג פה, בפועל הוא עשוי מפלסטיק, וכשאת נוגסת בו את מבינה שזה לא הדבר האמיתי, ועדיין ממשיכה לרדוף אחרי הגזר הבא. כשהגעת לכאורה אל הנחלה את כבר כל כך משופשפת ומרוסנת (broken in) שאת מפסיקה לתהות על טיבה של המערכת ששברה אותך כך. אצלך זה קצת הפוך, ואני מחבבת את זה. מרד זה מקום טוב לחוקרת.

    אהבתי

    1. כרגע זה מרגיש יותר כמו חכה עם מקל שרודפת אחרי… מרד זה גם פיצ'ר שגוזל הרבה אנרגיות. כשדחסתי את התואר הראשון בשלוש שנים במקביל לעבודה לא תהיתי על המחיר. פשוט קיבלתי אותו, ולכן אולי גם צלחתי את המסלול מבלי להשקיע בטיב התהליך יותר מידי מחשבות. עכשיו אני מרגישה שיש לי חיים ושנמאס לי להקריב אותם עבור מטרות שרירותיות

      אהבתי

  3. בדיוק חושבת על זה גם, לא בהקשר לאקדמיה אלא לחיים בכלל. לגבי הפחד לא לעמוד בחוקים שמציבה מערכת, שכמו שכתבת, הם שרירותיים. והבעיה שהנחלתי את זה גם לדור הבא – הבת שלי לא הלכה לצופים כדי לסיים בזמן עבודה בתנ"ך, ומלינה כנגד חברות שלה שהיא תופשת כפחות אחראיות. מנסה לטפטף לה בקטנה את המחשבות שאולי זה להפך, אבל קשה כשגם אני עצמי כזו.
    לא פשוט לפתח חופש פנימי ובטחון מספק באי הכנעות לתכתיבים. לא יודעת גם אם זה מתאים ונכון לכולם. עדיין חושבת על זה.

    אהבתי

    1. האירוני הוא שהילדה שלך בטח אומרת לעצמה שבלהישאר בבית ולהשלים עבודה בתנך היא זו שלא נכנעת לתכתיבים (חברתיים) ועושה את הדבר האחראי. מי שהמציא את הלופ הזה חשב על כל הכיוונים. אני לא יודעת למה אנחנו צריכים להזדקן כדי להגיע למסקנה על הדברים החשובים באמת. הלואי והיה מישהו אומר לי, בילדותי, או צעירותי, לתעדף את הצופים על פני עבודת בי"ס. מצד שני, אולי לא הייתי אני, אם זה המסר שהייתי שומעת.

      אהבתי

  4. אני מאלה שתמיד דחו ודחו, מתואר שני ואילך. אני לא בטוחה שזה היה מתוך ביטחון עצמי, אם כי אולי קצת, במובן שלפעמים היה לי ביטחון עצמי בשביל להרהר בקצת כעס: 'טוב, אז שיקפצו לי'. אבל לפחות אצלי הסיבה העיקרית הייתה חוסר אמביציה, מעורבת בחוסר אמון בכוחותיי להספיק הכול. שילמתי על זה מחירים לא קטנים, וגם היום רוב הזמן אני אומרת לעצמי שיקפצו לי. אם כי לפעמים אני אמרת לעצמי את ההפך: תראי לאן החברות שלך משנה א' הגיעו, ותראי איך נשארת מאחור.

    אהבתי

  5. כאחת שעושה שנה נוספת (הלוואי והייתי יכולה לעשות בשלוש אבל הכישלון הצורם שלי בחלק מהקורסים לא מאפשר זאת) אני יכולה לומר שלא תמיד מדובר בפינוק, אם כבר אז בהתגברות. אני לא מכירה הרבה אנשים שנכשלים שוב ושוב ובכל זאת ממשיכים הלאה ומנסים שוב. אני יודעת שזה מטורף והאמת שבתחילת השנה חשבתי להרים ידיים (ועדיין המחשבות עולות מדי פעם) אבל מצד שני אני ממש רוצה להוכיח לעצמי שאני יכולה. דווקא אנשים שמסיימים בזמן תמיד נראו לי גאונים או שכבר באו עם רקע בסיסי / הורים או מכרים בתחום שיכלו לעזור להם (או עם ממון לשיעורים פרטיים). גם למצוא עבודה בזמן קצוב זה דבר שהלוואי והיה לי אבל הבנתי שבסוף זה לא רק כישרון אלא גם הרבה מאוד מזל – יופי למשל עוזר, חבר שעובד באותו מקום וכו׳…החיים זה לא רק צירוף של עובדות יבשות, רכיבים במעבדה שמערבבים ויוצא משהו קבוע אלא גם הרבה גורמים שאנחנו לא מודעים אליהם בכלל וגם מזל

    אהבתי

  6. ממש בחירה למרוח… לא מצליחים לסיים. קשה לאנשים עם משמעת עצמית להבין את זה אבל אין כאן שום אלמנט של בחירה. וגם לי לא היה כסף ומשאבים אבל לא הצלחתי ולקח שש שנים. והחבר שלך שעושה פוסט דוק שנה שמינית לא מצליח למצוא עבודה אבל זה מעבר לאופקים שלך

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: