מי מכיר את האיש שבקיר

בבוקר נעלתי את עצמי מחוץ לחדר. הלכתי לקבלה לבקש עזרה ומפני שכך נעלתי את עצמי מחוץ לדירה. מאחר והקבלה היתה מחוץ לבניין, גם נעלתי את עצמי מחוץ לבניין. אני מקווה שהם חשבו על זה, אמרתי לעצמי, מביטה בכפות רגלי היחפות ומתנחמת בעובדה שעלה בדעתי להתלבש לפני שיצאתי מהחדר לרחוץ פנים.

בקבלה ישבה בחורה שחורה, גדולת גוף ונמרצת. את החמישית הבוקר, ציינה במרץ ומיד התקשרה למישהו שיבוא לפתוח, פתחה לי את השער לבניין ושלחה אותי לקומה השישית, לחכות בדירה. כלומר – מחוץ לה. אז הלכתי לחכות, בינתיים קראתי את כל המודעות והלכתי שוב ושוב במסדרון וספרתי צעדים. אחרי חמש דקות התחלתי לפתח חוסר מנוחה. מה כבר יכול אדם לעשות בלי טלפון, או מסך אחר, אבל הבחורה הנמרצת נראתה אמינה אז המשכתי להסתכל על הקירות והחלונות. אחרי עשר דקות דיווחתי לעצמי על רוגז קל. חשבתי ללכת לבדוק, אבל מה אם בדיוק יגיעו לפתוח? שקלתי להגיע להרצאת הפתיחה בבניין הסמוך כמו שאני, בלי תיק או נעליים. גם בלי תג שם.

אחרי חמש עשרה דקות ירדתי שוב לקבלה. אף אחד לא בא, הודעתי, לא בלי רוגז. הבחורה הנמרצת הלכה, בדיוק החליפו משמרות. במקומה ישבו עכשיו בחורה חיוורת ועכברית למראה ובחורה שחורה ענקית עוד יותר מהקודמת. אממ. גימגמו השתיים והביטו זו בזו, מדברות לעצמן ומתעלמות מנוכחותי. היא כבר הלכה הביתה לא? העכברה החזירה מבט עייף וחסר חשק לענקית ודיווחה בקול צייצני ומדוכא – אחת מאיתנו תצטרך לעשות את זה. הענקית היססה, ראו שלא התחשק לה, ואז שלפה צרור מהמגירה, הייתי לוקחת את כל השלושה, צייצה העכברה בקול עוד יותר קטן, מי יודע מי מהם באמת פותח. מאחר שהן היו עסוקות בפעולות שקידמו את פתיחת הדלת שלי, ניסיתי להתאפק, אבל בסוף בכל זאת שאלתי כשאני צועדת בעקבות הענקית שהתהלכה בצעדים איטיים וכבדים – אז אף אחד לא באמת התכוון לבוא?

אחר כך בחדר וידאתי פעמיים שהחדר לא ינעל עלי שוב, וליתר בטחון השארתי את המפתחות מחוץ לחדר. נעלתי נעליים, לקחתי את התיק ויצאתי לכיוון אולם ההרצאות. בהרצאת הפתיחה של הבוקר היו לפחות אלף אנשים, חלקם עדיין מנומנמים. התיישבתי מאחור על השטיח ואז נעמדתי והמשכתי לספור צעדים. היה עוד בחור שעשה את אותו הדבר. ג'ונתן קוראים לו, פעם אחת ביקרתי אותו והיתה לו במשרד מערכת תופים. זה היה משרד די קטן, והיה שם מקום לתופים, שולחן עבודה קטן והרבה עכבישים. תהיתי אם גם אני נראית מעצבנת בתזזיתיות שלי כמו שהוא נראה לי, ועניתי לעצמי שכנראה שכן, אבל בדיוק שהחלטתי לאלף את עצמי לשבת שמתי לב למשהו מוזר. המרצה הרצתה אבל שני מסכי הענק שמאחוריה דלקו וכבו לסירוגין עד שמתו לגמרי, והיה נראה שהיא בכלל לא שמה לב לזה, ממשיכה לדבר אל הקהל, קוראת מהמוניטור שמולה ובכלל לא שמה לב לדרמה שמאחוריה. ככה זה נמשך לפחות חמש דקות, ואני כבר חיכיתי שיגיע איזה טכנאי או טכנאית, חשבתי שאולי פיספסתי משהו כי איחרתי, שמישהו מהקהל יגיד האלו גברת, המצגת שלך לא עובדת, אבל אף אחד לא אמר שום דבר.

ג'ונתן המשיך להסתובב הלוך וחזור, מידי פעם מציץ במחשב שלי מהורהר ואומר – רק רציתי לראות מה השעה. אני חלצתי את הסנדלים, מתחתי את הרגליים לכל אורכן ונשענתי אל הקיר שמאחורי. בזוית העין ראית את הפרוגרם אופיסר שאחראית על הגרנט שלי שנדחה והזכרתי לעצמי שאני אהיה חייבת לדבר איתה היום. המרצה המשיכה להתעלם מהתקלה ואף אחד לא פצה פה. אני עוד לא שתיתי קפה. זה היה עוד בוקר, והשעה היתה חמש דקות לפני שמונה. בוקר טוב, אמרתי לעצמי, מכאן זה רק יכול להשתפר.