מצעד הפזמונים

המאורעות האחרונים ומותו של ג'ורג פלויד מטרידים, אבל הם לא יוצאי דופן בנוף הגזעני של ארה"ב. ואם לא די בבחילה שמעוררת הצפיה בחדשות, מצטרפת אליה בחילה חדשה – מתרבות ההכרזות באקדמיה, שאם לא היתה המציאות, בטח היתה נכתבת על ידי קפקא או סארמאגו.

בהתחלה נשיא האוניברסיטה כתב מייל ובו הביע את סלידתו מהאירועים האחרונים. קראתי אותו ברגשות מעורבים. לא להגיד כלום זו אמירה אבל גם להגיד משהו שהוא כלום הוא אמירה. אני מנחשת איך כל זה התפתח – כבר היו אירועים כאלה בעבר, הנשיא לא אמר שום דבר, המוחים התחילו לתהות למה הנשיא לא אומר שום דבר ואם זה אומר שלא איכפת לו, ואז בסיפורים כמו בסיפורים הזעם החברתי הופנה לגורם שלישי – האוניברסיטה, אז כשמשהו כזה קורה שוב, מישהו ביחסי ציבור אומר לנשיא, הי, אתה חייב להגיד משהו אחרת יחשבו שלא איכפת לך ואז הנשיא, שאולי באמת ובתמים מוטרד מהאירועים, משרבט משהו ומפיץ את זה לארבעים אלף ומשהו העובדים והסטודנטים. ואז מתחיל המצעד.

הדיקאן רואה את זה, וחושב לעצמו רגע גם אני חייב להגיד משהו אחרת יחשבו שלא איכפת לי, ואחריו גם ראש המחלקה שמשתף את דברי הנשיא והדיקאן. עוגה בחושה וסרת טעם של כלום. והמצעד ממשיך לאורך שרשרת המזון, ראש הועדה לכלום ושום דבר גם מרגישה צורך לחלוק את מחשבותיה, ואחריה שורה של אנשים שיורים קלישאות בכל הכיוונים. זה נורא! גם אני גרתי במינוסטה! אסור לנו להרשות שזה יקרה! אנחנו חייבים לומר בקול תקיף וברור שאנחנו נגד! איך? זאת כבר שאלה לסיפור אחר. והאמת שבא לי להקיא על כולם, הם משלמים מס שפתיים בצורה של מייל רגשני ומרגישים שהם שילמו את חובם לחברה, ועכשיו הם יכולים לחזור בנחת לחיים הבורגנים שלהם ולספר לעצמם שהם מהטובים.

ויש את המדיה החברתית, בטוויטר שלי אני רואה קולגות ובפייסבוק חברים ומשפחה. בשניהם אני מדברת ביחס הפוך לכמות הפטפטת שאני צופה בה. עשרות שיתופים של סרטונים והוגי דעות מטעם עצמם מתפרסמים מידי שעה. לכולם יש דיעה והיא מתומצתת בחמש עשרה מילים נבובות. הסלידה שלי ממדיה חברתית העמיקה לתהומות שאין לתאר. לפעמים אני צריכה לסגור את העמוד כדי לא לחשוב רעות על אנשים שאני מחבבת. ולחשוב שרק לפני חמש או עשר שנים הייתי חלק מהאנשים האלו וחלקתי איתם את המחשבה שיש ערך בלצעוק את עצמך לדעת.

כל זה גרם לי להיזכר בתהילה של עגנון, סיפור שאני מהרהרת בו לעיתים קרובות, על חשיבותן של מילים, על ערכם של תמצות ודיוק ועל פסולת מילולית והנזק הגלום בה. אם אנשים היו עושים רק מאית מכמות המלל המיותר שהם מפיצים, העולם היה מקום כל כך הרבה יותר טוב.