מצעד הפזמונים

המאורעות האחרונים ומותו של ג'ורג פלויד מטרידים, אבל הם לא יוצאי דופן בנוף הגזעני של ארה"ב. ואם לא די בבחילה שמעוררת הצפיה בחדשות, מצטרפת אליה בחילה חדשה – מתרבות ההכרזות באקדמיה, שאם לא היתה המציאות, בטח היתה נכתבת על ידי קפקא או סארמאגו.

בהתחלה נשיא האוניברסיטה כתב מייל ובו הביע את סלידתו מהאירועים האחרונים. קראתי אותו ברגשות מעורבים. לא להגיד כלום זו אמירה אבל גם להגיד משהו שהוא כלום הוא אמירה. אני מנחשת איך כל זה התפתח – כבר היו אירועים כאלה בעבר, הנשיא לא אמר שום דבר, המוחים התחילו לתהות למה הנשיא לא אומר שום דבר ואם זה אומר שלא איכפת לו, ואז בסיפורים כמו בסיפורים הזעם החברתי הופנה לגורם שלישי – האוניברסיטה, אז כשמשהו כזה קורה שוב, מישהו ביחסי ציבור אומר לנשיא, הי, אתה חייב להגיד משהו אחרת יחשבו שלא איכפת לך ואז הנשיא, שאולי באמת ובתמים מוטרד מהאירועים, משרבט משהו ומפיץ את זה לארבעים אלף ומשהו העובדים והסטודנטים. ואז מתחיל המצעד.

הדיקאן רואה את זה, וחושב לעצמו רגע גם אני חייב להגיד משהו אחרת יחשבו שלא איכפת לי, ואחריו גם ראש המחלקה שמשתף את דברי הנשיא והדיקאן. עוגה בחושה וסרת טעם של כלום. והמצעד ממשיך לאורך שרשרת המזון, ראש הועדה לכלום ושום דבר גם מרגישה צורך לחלוק את מחשבותיה, ואחריה שורה של אנשים שיורים קלישאות בכל הכיוונים. זה נורא! גם אני גרתי במינוסטה! אסור לנו להרשות שזה יקרה! אנחנו חייבים לומר בקול תקיף וברור שאנחנו נגד! איך? זאת כבר שאלה לסיפור אחר. והאמת שבא לי להקיא על כולם, הם משלמים מס שפתיים בצורה של מייל רגשני ומרגישים שהם שילמו את חובם לחברה, ועכשיו הם יכולים לחזור בנחת לחיים הבורגנים שלהם ולספר לעצמם שהם מהטובים.

ויש את המדיה החברתית, בטוויטר שלי אני רואה קולגות ובפייסבוק חברים ומשפחה. בשניהם אני מדברת ביחס הפוך לכמות הפטפטת שאני צופה בה. עשרות שיתופים של סרטונים והוגי דעות מטעם עצמם מתפרסמים מידי שעה. לכולם יש דיעה והיא מתומצתת בחמש עשרה מילים נבובות. הסלידה שלי ממדיה חברתית העמיקה לתהומות שאין לתאר. לפעמים אני צריכה לסגור את העמוד כדי לא לחשוב רעות על אנשים שאני מחבבת. ולחשוב שרק לפני חמש או עשר שנים הייתי חלק מהאנשים האלו וחלקתי איתם את המחשבה שיש ערך בלצעוק את עצמך לדעת.

כל זה גרם לי להיזכר בתהילה של עגנון, סיפור שאני מהרהרת בו לעיתים קרובות, על חשיבותן של מילים, על ערכם של תמצות ודיוק ועל פסולת מילולית והנזק הגלום בה. אם אנשים היו עושים רק מאית מכמות המלל המיותר שהם מפיצים, העולם היה מקום כל כך הרבה יותר טוב.

7 תגובות בנושא “מצעד הפזמונים”

  1. אני מציע כותרת-על לפוסט הזה ולזה שלפניו: "אפשר לקבל קצת שקט???"
    אם הייתי עכשיו לידך, הייתי הולך על קצות האצבעות.

    אהבתי

  2. איזה יופי. בעיקר הרפרור ל"תהילה" המופלאה.
    מהצד השני, לפעמים מס שפתיים חיוני כאוויר לנשימה, ואת עצמך מעלה זאת. אם נשיא האקדמיה יתעלם, אן מגדלורי האור האינטלקטואליים ישארו שווי נפש, המשמעות הרבה יותר קשה מרק התנפלות ממשית על הקמפוס, זו "הסתרת פנים" ממשית. מתוך ערימות הזבל המילולי שנכתב וגולש אט אט במדרון, לפעמים צצות מכתות זהב, לפעמים אנשים נדרשים לעמוד מאחורי הר הזבל שיצרו, ואו אז האמת נפרשת לראווה, דווקא מתוך קריאה מדוקדקת בקלישאות.
    קשה מאוד להפוך בני מעמד הביניים שהצלחתו תלויה במנגנונים כלכליים-חברתיים מסוימים להקריב עצמו או את חייו.

    אהבתי

    1. גם לי יש רגשות מעורבים בעניין. לפעמים אפשר לעשות משהו מעבר למס שפתיים, ואז אני יכולה להבין את הצורך הפוליטי להגיד משהו. אם אין פעולות בשטח, אני מעדיפה שאנשים ישתקו, כי הדיבורים הריקים רק ממחישים שהם לא טרחו להפליג מעבר לאריזה הריקה שלהם

      אהבתי

  3. חשבתי כמוך (ואף העזתי לומר זאת, לצערי). דעתי היתה שאימייל הצהרתי נבוב מכל אחד מהגברים הלבנים בהיררכיה שמעלי, סופו שיתויק לצד ההודעה הנרגשת על חודש ההוקרה להיספנים, שבוע הגאווה וכויו״ב מיני חגיגות PC מומצאות שלא משנות דבר, חצי דבר או שמינית דבר מהמציאות.

    כנראה שאני טועה. יצא לי לדבר ולשמוע מכמה קולגות שחורים במוסד בו אני עובד, ומסתבר שעבורם יש להצהרות האלה משמעות. עצם העובדה שמישהו יוצא בהצהרה פומבית כזאת שמכירה בכאבם, זו כבר התחלה עבורם.

    אחד הדברים החשובים שלמדתי השבוע (שוב) הוא שלאנשים שונים יש נקודת מבט שונה. שאני לא באמת יכול להבין את נקודת המבט של אדם שחור בארצות הברית ואת הדברים שעיצבו את השקפת עולמו, בדיוק כמו שאני לא באמת יכול להבין עד תום את החוויה של אשה בעולם של הטרדות והסגברה. אני יכול רק להקשיב ולנסות ללמוד.

    אז כנראה שאמשיך לגלגל עיניים בפעם הבאה שיגיע אימייל מפגר ונבוב (נשאר עוד בוס או שניים בהיררכיה), אבל אנסה לחשוב גם על נקודת המבט של אחרים בקהל.

    אהבתי

  4. לחלוטין מעודד סלידה.
    דייקת מאד בשרשרת הדברים שגרמו אצלך לסלידה, זה ברור והו-כה לגיטימי. לא מובן לי איך השאר עוורים לכך, איפה נאבד המסר ונשאר רק המיסוך של הנושא, כי חייבים להביע דעה.

    כבר שנים שאני סולדת מהמדיה החברתית בשלל ממשקיה. כמו שכתבת, זה גרם לי לחשוב רעות על א/נשים שחיבבתי ו/או כיבדתי. נוח לי באנונימיות במרחב הארכאי הזה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s