רן,
נעלמת..
הפיצוץ עם ר' לא איחר להגיע
אז במקום לנסוע לקסול עם השאר, אני ממשיכה למנאלי לבד
עדי וגידי היו קצת מסכנים כי הם די נתקעו באמצע
אבל זה היה די ברור שאני מסוגלת לשאת את הלבד קצת יותר מר'
אם לא די בזה, אז גם קיבלתי תשובה שלילית על המלגה האחרונה
נורא כיף פה…
חשבתי להישאר כאן עוד קצת ולקחת איזה קורס יוגה
אחר כך מצאתי איזה טרק לכמה ימים
אני לא מצליחה להחליט מה בא לי, ויש לי כבר כרטיס למנאלי שאי אפשר להחזיר
אז אני זורמת בעקבותיו…
תשמיע איזה קול
אני
***
א',
לא נעלמתי. אל תשמיצי. עבדתי ממוקדם בבוקר אחרי שאתמול קרסתי בסוף השיחה החטופה שלנו.
אני בקיבוץ כרגע.
לא הבנתי מתי את נוסעת למנאלי. עדכניני בבקשה בלו"ז שלך.
אם יש לך אפשרות להתקשר ואני אתקשר חזרה או משהו כזה, זה נראה לי אתגר שנוכל לעמוד בו.
מחכה לשמוע ממך.
חיבוקים ואפילו נישוקים
רן
***
הי מותק,
אני כבר במנאלי. לקחתי אוטובוס לילי והגעתי הבוקר
פגשתי בדרך ישראלית פנסיונרית, די מגניבה, בת 60 ומשהו שמטיילת בהודו כבר 4 חודשים
חיפשנו ביחד מקום לישון ומצאנו בסוף רק חדר אחד לשתינו, אני הלכתי לישון והיא להסתובב
מתוך שינה שמעתי אותה מנסה לשכנע אותי לבוא איתה ללה
מסתבר שהדרך ללה פתוחה החל מהיום אבל אני לא יודעת אם בא לי לבלות עוד יומיים בנסיעה, במיוחד אחרי שטרם חקרתי את הסביבה הקרובה.. יש לי עוד תוכניות להגיע לוראנסי לפני הטיסה חזרה.
דילמות נוראיות 🙂
בלי ר' והשניים האחרים אני יכולה קצת לנשום כרגע
הם ירדו לפני באוטובוס (נסעו לקסול) ואפילו לא טרחו להעיר אותי כדי להיפרד. קצת עצוב
הייתי קצת נאיבית בתכנון הנסיעה עם ר'. חבל שלא חשבתי על השאלות שלך קצת יותר לעומק
תזכיר לי בפעם הבאה להתייחס אליך יותר ברצינות…
אני הולכת לחפש מה לעשות עם עצמי
ספר לי קצת מה קורה איתך. התגעגעתי
אפשר לנסות לדבר שוב בערב
אבל אני לא מבטיחה לא להיבהל שוב
אני
***
את מותק,
את איכשהו נשמעת יותר נינוחה כרגע. לא הייתי במנאלי, אבל לפי מה שאני זוכר, גם היא נחשבת מושבת ישראלים הארד-קור. מקוה שתמצאי שם כמה איים של נחת. דיברתי טיפה עם אחי ואחותי, ושניהם נזכרו, כל אחד בנפרד, בחודש הראשון שלהם בהודו, כחויה טראומטית למדי. הם אמרו שאם הם היו חוזרים ישר אחריו הם בטוח לא היו חוזרים לשם שנית. גם אני טיפה נזכרתי (במסגרת כישורי הזיכרון המוגבלים כמובן) בהתחלה וכמה זה באמת פלנטה אחרת שהתגובה האינסטינקטיבית הנורמלית אליה היא סוג של הסתגרות.
אם אני זוכר נכון, בפעם הראשונה שלי שם, נסעתי עם כרטיס לשנה וחזרתי אחרי חודש. היום אני קצת יותר בשל לראות, שהקושי הראשוני הזה בעיכול, הוא לא רק אישי.
לענינים אחרים קצת. אני כרגע באוניברסיטה העברית בירושלים. אסי פה באיזה עניין אקדמי והצטרפתי אליו. היינו יחד באיזו הרצאה של איזו פרופסורית שהציגה את המחקר שלה בפני קהל של דוקטורנטים ושכמותם. זה מעלה בי תחושות מגוונות. סה"כ זאת עוד הזדמנות לצאת קצת מעצמי כרגע. חשבתי גם עלייך תוך כדי…הזכירה לא מעט ענייני פרסום מאמרים וכל העולם הזה.
ברגעים אלה הוא באיזה עניין אחר ואני יושב עם הלפ-טופ שלו באיזה קפה וכותב לך.
אתמול אחרי העבודה הגעתי לקיבוץ להחזיר את האוטו לאבא שלי. אני חושב שהזכרתי את העובדה שיש לי כלבה וכשעברתי לת"א השארתי אותה בקיבוץ לטיפולם של ערן ונירית. בקיצר…היא נמצאת הרבה אצל השכנה הדי היסטרית של הורי, שאמרה לי (לא בפעם הראשונה) שנראה לה שמשהו לא טוב קורה לה. הלכתי לראות והיא אכן התנהגה באופן בלתי שמח בעליל, תוך כדי ליקוק מתמיד של הירך הימני שלה. כשניסינו לגעת שם היא יבבה בכאב.
קבענו תור להיום אצל הוטרינר וערן הכניס אותה לישון בביתם. בבוקר הוא התעורר כשחדרו מלא בכתמי ואף שלוליות דם. האיזור הרגיש מאתמול הפך בלילה לפצע פתוח. נסענו ביחד לוטרינר אל תוך חויה רגשית די חזקה. היא היתה כ"כ מסכנה… לא אכנס לפרטים אבל היה מדובר בטיפול כואב.
בסופו של דבר, כנראה שמדובר בנשיכה. היא על אנטיביוטיקה + טיפולים מחטאים וממש כואבים. ערן ונירית נוסעים צפונה מחר, אז אני אהיה בקיבוץ ממחר עד סוף החג. הערב אהיה בת"א, אבל נראה לי שלא אהיה בבית לפני שבע-שמונה. במילים אחרות, כנראה שקיבלת ארכה של יום. אם בכ"ז תהיי מול מחשב ותרצי לצ'וטט קצת, אני אשמח.
את מוכנה להסביר לי מה זה אומר שלא קיבלת את המילגה? מה המשמעות של זה? את לא נוסעת לארה"ב? ישנן אופציות חלופיות? תרחיבי קצת…
א', אני אוהב לקבל ממך כל מייל, אז אל תעיזי להתקמצן עליהם. לא ממש חגגנו את זה אבל שמת לב שהפכנו תקליט. מת כבר לראות אותך שוב.
ביי מתוקה
רן
***
היי א',
אז זה שוב קרה לנו. חשוב לי להגיד, שנראה לי שאת לא באמת מבינה את המקום ממנו אני בא…בטח אתמול. הסיפור בטח מתפרש אצלך כאיזה משחק שליטה של להתקרב ולהתרחק, אבל זה ממש לא המקרה.
זה יותר קשור למקומות שאת קוראת להם להיות ולא להיות. תחושה של חוסר מקום, שיש לה סימנים מקדימים, אבל היא מתפרצת מאוחר מידי מבלי שאני יכול לעשות משהו מולה. לגבי חוסר האונים מולה – לפחות כרגע זאת התחושה.
אני כן מרגיש שהבעיות האלו מועצמות בגלל שאנחנו בתחילת קשר. שלפחות אצלי, הדברים קשורים למקום מאוד חסר ביטחון. למקום שמסוגל להביא את עצמו כרגע בגבולות מסוימים.
מצד שני, אני יודע כמה אני מתגעגע אלייך. כמה אני רוצה להרגיש אותך קרוב. זה מאוד ברור לי. זה מבהיר לי שוב, שהבעיות שאנחנו חווים הם הרבה בעיות של יצירת תקשורת. הלוואי שתהיה לך עוד סבלנות.
זהו לגבי זה.
היה לי לילה מאוד תלוש. בסוף נסענו ערן נירית ואני במכונית שלהם לת"א, לקחתי את מה שהייתי צריך וחזרנו מייד. הייתי מאוד חסר מנוחה. כשהגענו ראינו סוף של משחק כדורסל מבאס בפני עצמו, והמשכנו, אני ואחי, אל ע'.
ע' ואני עישנו משהו. הייתי סגור בתוך בועה. פשוט לא מסוגל לתקשר. ברמה מאוד בסיסית. קפצתי אל אסי להביא לו משהו רגע
רן
***
כמה מילים.
עדיין בקיבוץ. מחר נוסע לבדיקה ולעבוד ואח"כ חוזרים לעיר.
הימים פה מאופיינים בעיקר בלאות תקשורתית מבחינתי. מרגיש שכמעט כל מגע אנושי בא לי עם המון מאמץ כרגע. זה ממש חוצה גילאים ומידת קירבה קודמת.
אי לכך, רוב הזמן אני לבד. הקריאה בחזירי הים גם היא הפכה לסוג של עונש מתמשך. אולי תתקצרי לי את החלק השני בהזדמנות. דווקא אתמול ראיתי בשלוש בלילה משחק אן.בי.איי עם שני חברה צעירים, ומצאתי שם ספר של ההיסטוריון בני מוריס על תולדות המלחמה היהודית-ערבית הראשונה, שעשה לי חשק ראשוני לקרוא אותו. את היום הנוכחי העברתי אם כן בשינה מרובה, קריאה בספר של בני ולקראת הערב איזה שעתיים די נינוחות עם אחותי.
מרגיש כרגע תקוע ושיפוטי כלפי עצמי גם מולך. כלומר פה. הייתי רוצה להיות יותר מצחיק…יותר קליל…להיות מסוגל לתאר בצורה מפורטת ומעניינת משהו שחורג מתחומי עולמי הצר. הייתי רוצה להיות יותר אמיץ ולתאר לך קצת מהפנטזיות המיניות שלי עלינו. דווקא שם אני מרגיש, לעתים, את הרצון שלי בצורה הרבה יותר ברורה.
הציוויים הפנימיים האלה לפעמים מגבילים אותי ולפעמים נותנים לי קצת השראה. כשאני מבטא אותם הם ישר יוצרים איזשהי תנועה. מצד שני, אני חוזר ונזכר כמה שבעתי מפעולות שנובעות מתוך מקום שהוא איננו הרצון שלי. פשוט לא מסוגל יותר לזה.
נשאר כרגע לעשות מה שבא וקצת להאמין. זה מפחיד לקבל את הצרות אופקים העכשווית הזאת. מפחיד שהיא תהיה פה לעד. מפחיד שבעצם זה מה שיש.
ישנם רגעים קטנטנים של שקט.
היום בבוקר, כשחזרתי מהצפיה במשחק, השמש עלתה, הציפורים צייצו…שמעתי את זה. משום מה הרגשתי פחד גדול. גם עלינו. על זה שאיך אפשר לסמוך על תחושות של יצור ככ מעורער. כזה שנמצא כל הזמן בהתרחשות תוך ראשית אובססיבית.
ושוב אני נזכר…כמה רוצה כבר לראות אותך…כמה אני מאושר שזה מתקרב…כמה זה מעורר אותי רק מלהזכר בזה…מלהזכר בך…
נסיים פה להיום מתוקונת
מעניין איך זורמים ענינייך כרגע
רן
***
א'
אני בדירתי הזנוחה
יש לציין לזכותה שטינה היא לא נוטרת. תמיד ממתינה בסבלנות באותה תנוחה שעזבתי אותה. האמת, הפעם ממש כייף לחזור אליה.
יש לי חבר שקורה לקיבוץ, "הכיווץ". הפעם הזאת, אני ממש מרגיש את השחרור המיוחל. משהו מרווח לי פתאום. אסי היה צוחק עלי פעם שהדבר שאני הכי אוהב הוא תחושת השחרור ממחוייבות. התחושה הזאת כשאני מפסיק ללמוד או מפסיק עבודה או מפסיק בכלל… בקיצר, כפי שכתבתי לך, הביקור האחרון היה כרוך בהמון מאמץ. נעים לנוח מזה קצת.
עבדתי היום באיזה אתר עבודה מאובק, כאשר באמצע קפצתי לקפלן לכמה שעות לבדיקה המוטולוגית. הרבה אנשים קשי-יום סבבו אותי. ככ הרבה נשמות תועות מופלצות אל העולם. כל אחד תקוע בד'-אמותיו. עסוק כולו בלדאוג שאף אחד לא יכנס לפניו לבדיקת הדם. ככ קשור לגוף שלו…לסיפוקו…לזמן שלו…
לפעמים זה מוזר לי. הקשר הזה בין אדם לעצמו. לרוב זה סתם מובן מאליו.
בכל מקרה, חזרתי מהעבודה משוחרר אבל שפוך. הלכתי לישון אתמול מאוד לא רגוע, והשינה שלי התנהגה בהתאם.
נורא חם עכשיו בארץ אגב. היו איזה מאה שריפות היום. המזגן פה הוא תענוג גדול מאוד הלילה.
אני לא בטוח אם את חוזרת מהטרק מחר או מחרתיים. בכל מקרה, גם מחר אגיע הביתה לא לפני שבע, שעון ישראל.
מקוה לשמוע ממך בקרוב איך היה.
אני
***
רן,
טוב לשמוע ממך אם כי ציפיתי לעדכונים יומיים ולא לשני עדכונים תועים 🙂
בכל מקרה, משהו טוב יצא מהטרק הזה – מצאתי לך שם – רנליין
יש לך 24 שעות לערער עליו, אבל רק שתדע שזה המצאה גרמנית ואת התוספת "ליין" המציאו ילדים גרמנים בלונדינים שרצו משהו מההורים שלהם
הגרסה המקורית היא "פפיליין" או ממיליין" אבל נראה לי שרנליין גם תופס
אז כמו שאתה מבין חזרתי מהטרק עייפה ומרוצה
נשרפתי נורא והגוף שלי חצי מפורק, בעיקר הברכיים, מהירידות המטורפות של היומיים האחרונים (לא שהעליות ביומיים הראשונים היו יותר נסבלות), אבל אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שממש הצלחתי לנוח בטיול הזה. זה אמנם עירב פעילות גופנית לא מבוטלת (שבה למרבה הצער שוב הייתי החוליה החלשה) אבל החברה היתה נעימה ולשתות מי שלגים במשך ארבעה ימים תמיד עוזר. היינו חמישה מטיילים – אני, שני ישראלים נוספים (אחת מהם היא בעצם הולנדית שעשתה עלייה), גרמנית ואמריקאי. אלינו הצטרפו המדריך ההודי, איש הסוסים שסחבו את הציוד בעמל רב , עוד מדריך מתלמד (שנקרא לאורך כל הטיול "דה בוי") וגרמניה נוספת שחצי עובדת /חצי מתנדבת באותה סוכנות (היא כאמור אמונה על התוספת "ליין" לשלל המשתתפים). ביחד נוצרה חבורה מגוונת בהחלט, שהיתה גם מהנה ומעניינת וגם איפשרה הרבה ספייס.
מחר אני נוסעת מפה לדלהי, משם אני אמשיך אולי לוראנסי ביחד עם הבחורה הגרמניה.
תכף אני למקלחת (אחרי ארבעה ימים, בדיוק מנקים לי את החדר שמצאתי, אז אני מעבירה את הזמן בינתיים באינטרנט) ואחר כך לארוחת ערב עם הישראלי וההולנדית. שבע אצלך זה משהו כמו 9 וחצי אצלי, לא? עוד לא קלטתי את העקרון… אני מניחה שזאת בערך השעה שאני אחזור לקרוס לשינה אמיתית – אז אם זה מסתדר בערך בשעה הזאת, סמס לי ואני אנסה לקפוץ לאינטרנט, ואם לא – אז נשיקות עד מחר.
בינתיים אתה פטור מלקרוא את חזירי הים. אתה אמור להנות מזה, לא להוסיף את זה לרשימת המטלות שלך.
אני סיימתי לקרוא ספר אחד שלי (השיבה מהודו, הנאה צרופה) ואני מתכוונת להשאיר אותו כאן איפשהו
בין ספר אחד לאחר הייתי שמחה לקרוא תיאורים קצת יותר פרועים שלך שמשום מה אתה חוסך ממני
יש רגעים שנורא בא לי כבר לחזור הביתה
מתגעגעת גם
להתראות עד הערב
א.
***
היי חמודונת,
יצא מאוחר מידי בסוף.
מקווה שהתאוששת בינתיים קצת.
נתחיל מהנושא הקריטי ביותר. אין שום סיכוי לעניין הליין שהעלית. נפסל על הסף. לא מצטלצטל לי בכלל. אולי במבטא גרמני זה נשמע אחרת. מוזמנת לסגל כזה עם המאמנת הצמודה לורנסי ואם תרצי ננסה שנית.
אמרו בחדשות שדלהי רותחת. באמת. אנא לשמור על עצמך.
בגיזרתי די מוזר. ישנתי ככה ככה וקמתי עם כאב ראש ומין תחושה מוזרה. די מזכיר את התחושות שקדמו לאישפוז הראשון. מבחינת העבודה היה דווקא נחמד ופרודוקטיבי יחסית אבל משהו מהתחושה ליווה ואף מלווה אותי גם עכשיו. משהו בי מרגיש יותר באופן כללי כשזה קורה. זה קשור גם למין תחושה של פחד ולפעמים לאיזה צורך לבכות. מעניין…
(אסי בדיוק פרץ בנייד… סיפרתי לו על התחושה שתיארתי לך והוא קיטלג את זה כהתקף חרדה מבחינת התסמינים)
חוץ מזה,
מתוך 3 ימים אופציונלים עודכנת יומיים. זה לא כ"כ מעט. גם הם עלו לי בלא מעט זיעה. כפי שנכתב, הימים בקיבוץ אופיינו בתחושת תקיעות ושיפוט עצמי. לא ממש תנאים לפרץ יצירתיות או ביטוי.
מחר אני אמור לחזור שוב בסביבות 7. יכול להיות קודם. לא הבנתי מתי את ממשיכה לורנסי, אבל תעדכני אותי אם יש מצב לצוטט קצת.
תבואי כבר!
רן
***
רנליין,
לא נראה לי שאני שואלת אותך הפעם.
אני נוסעת באוטובוס לילה לדלהי ויוצאת בעוד שעתיים
כנראה שגם בלילה שאחרי אני אהיה ברכבת לילה לוראנסי
כך שבשעות הערב ביומיים הקרובים אני אהיה בדרכים
התקף חרדה ממה? מהחיים?
משונה שזה תוקף אותך דווקא ברגעים פרודקטיביים…
מחכים לי, אני אנסה לכתוב קצת יותר מאוחר יותר או מחר
נשיקות.
עוד פחות משבוע אני בבית..
מקווה שתעמוד בזה
א'
***
תיזהרי פן אקרא לך בשם האסור. חוצפנית.
לא הבנתי אם הספק שהעלית הוא אם אוכל לעמוד בעוד שבוע של ציפיה או בחזרה שלך עצמה. התקשיתי קצת לנסח את זה.
בכל מקרה, מרגיש הרבה יותר רגוע היום. אוהב את המקום שבו אנחנו עובדים בימים האחרונים. הרוב המכריע של העובדים הוא ערבים ועובדים זרים, לא בטוח מאיפה. חלקם מדברים ממש טיפה עברית ובעיקר ערבית. בכל מקרה משהו באוירה שם נעים. שלו כזה. קצת מנוחה מהתחרות והכוחנות הישראלית. אולי זה רק בראש שלי, אבל מהצד זה נראה שמשהו בביחד שלהם הרבה יותר פשוט ומהנה. בקיצר…התאהבתי:)
מישהו צריך למלא את מקומך את יודעת…
בכלל, משהו היום מרגיש הרבה פחות מוטרד בראש. אמנם היום נפתח בזה ששכחתי את הפלאפון והסנדוויץ שבדיוק הכנתי בבית, אבל בסופו של דבר זה בסה"כ התרגם ליותר שקט ולפלאפל נחמד לצהריים. דבש מכבשה בשפתך.
את באמת חוזרת בקרוב א'.
אתגר מעניין בחרנו לנו. לגשר על הפער. לבנות קצת מחדש…בטח קצת אחרת…
במהלך הכתיבה זה שוב מרגיש לי כמו כייף גדול
מה עם כמה מילים על הגרמניה שלך? אתן באמת המשכתן יחד לוארנסי? מה הביא אותה להודו? בת כמה? איך לכן ביחד?
איך זה לחזור לדלהי פעם שניה אגב?
ספרי איילת אהבים
מקוה שברור לך שאני אאסוף אותך מנתב"ג. עדכניני בהזדמנות בפרטים.
ביי בינתיים
רן
***
אוף רנליין, הרגע כתבתי לך מייל באורך הגלות ובאמצע המחשב קרס…
אני חושבת שהוא התחיל ברנליין ובזה שאני שמחה שהשם החדש שלך מוצא חן בעיניך. אני כבר רואה איך החזרה שלי מתחילה ברגל ימין!
תהיתי כמובן, אם תוכל לעמוד בחזרה שלי. כבר הוכחת שאתה מסוגל לעמוד בהיעדרות שלי…נסה להימנע מבתי חולים בשבוע הבא, כן?
נראה לי שיש משהו נחמד בחוסר היכולת לתקשר עם אנשים, זה עובד גם אצלך וגם כאן. יש הרבה יותר פנאי להתבונן באנשים, במקום להתאמץ לדבר איתם, ובמידה מסוימת זה מאפשר לגלות שהם הרבה יותר אנושיים ממה שנדמה במבט ראשון – בשבילי לפחות.
בכל מקרה, אני כבר בדלהי והבוקר עשיתי את הדבר הלא יאמן – לקנות כרטיסים לוראנסי בתחנת הרכבת עצמה ולא בסוכנות, לא לפני שאיזה שניים ניסו לשכנע אותי שהמרכז סגור ולא יפתח והמקום שבו באמת קונים כרטיסים הוא איזו סוכנות בסביבה.. החסרון בלהסתובב לבד הוא התחושה שאני טרף קל, במיוחד עם המוצ'ילה על הגב – שאותה יש לי תוכניות להשאיר פה עד החזרה שלי מוראנסי.
אז התכנון הוא לנסוע היום ולחזור לכאן ביום הטיסה שלי, ככה שאני לא צריכה לישון בדלהי אפילו יום אחד. דלהי לא נוראית ואפילו האזור המפוקפק הזה נראה פחות מאיים בהגעה השניה, אבל פחות מלהיב אותי כאן ואני שמחה שמצאתי דרך להגיע לוראנסי בסופו של דבר. מכל הדברים שהיו בחודש האחרון, הרצון להגיע לוראנסי מרגיש לי הכי צלול וברור. בכלל, מסתבר שבורסיה הלבדית שלי אני מצליחה לגלות טוב יותר מה בא לי לעשות ולהנות מזה, מאשר בגרסת הביחד שבה אני לפעמים נגררת אחרי רצונות של אחרים.
אגב דלהי – מאז הנחיתה הראשונה פה אני משתעלת ומצוננת (ככה זה כבר חודש…) ועכשיו בנחיתה השניה נוספו כאבי ראש איומים ודימומים ספונטנים מהאף. חשוד קצת… אני מקווה שלא אימצתי איזו מחלה אקזוטית… בינתיים זה נסבל. אתמול בנסיעה הארוכה לכאן גם לקחתי כדור נגד בחילות שקצת מטשטש אותי בדרך כלל, אבל אתמול זה היה אחד המוזרים כי ישנתי באוטובוס משהו כמו 7-8 שעות ברצף, בלי להתעורר אפילו פעם אחת… מזל שהיה שם איזה הודי שהשגיח שאני מתעוררת בזמן הנכון.
לא ברור עדיין אם הגרמניה תצטרף אלי לוראנסי. היא אמורה להגיע לדלהי יום אחרי (גם הטיסה שלה הביתה יום אחרי) אבל לא בטוח שהיא תמצא כרטיסים, אז בינתיים אני ממשיכה לבד ואולי עדיף כך כי לפעמים נוכחות של מישהו חדש יותר מלחיצה אותי מאשר נעימה. זה לא כמו להסתובב עם חבר טוב שמרגישים מספיק בנוח לא לפטפט כל הזמן וגם לא כמו להסתובב עם קבוצה שאז יש הרבה יותר תחושה של ספייס.
בכל אופן, היא בת 24 ומטיילת משהו כמו שנה. נראה לי שחוץ מבישראל היא עברה כבר בכל העולם. היא התחילה באלסקה ושם היא פגשה את האמריקאי הנוסף שהיה איתנו בטרק – סיפור מגניב ממש, והיא לומדת קולנוע וצילום ומחפשת בין השאר לוקשיין לסרט הגמר שלה שאותו היא תצלם כנראה בהודו – בנסיעה נוספת בהמשך.
לגבי נתב"ג – יהיה ממש נחמד אם תבוא, אבל ממש אפשר לוותר על זה אם זו טרחה גדולה מידי, או אפילו אם זו סתם טרחה. אני אמורה לנחות ב-6/6 (רביעי?) ברבע לשלוש בצהריים והרכבת מנתבג מגיעה הישר אלי הביתה.
אני הולכת לשוטט ברחובות של דלהי עד לרכבת שלי בערב. יש כאן איזו שביתה בגלל עליית מחירי הדלק ויוקר המחיה (מצחיק איך הכל יחסי….) וכל הרחובות מלאים בשוטרים עם אלות. אני מקווה שהרכבת שלי הולכת לצאת בזמן. מחר בבוקר אני כבר אהיה בוראנסי, אז בערב אפשר לנסות לצוטט, או אפילו (תאר לך!) ממש לדבר.
אתה נשמע יותר טוב. שמור על הרוח החיובית הזאת בינתיים.
נשיקות
א.
***
מאוד מעריך את העקשנות שלך…
ממש לוחץ לי לגעת בליבה, אבל למה לא למשוך את התענוג. צעד אחרי צעד…יש לנו זמן…ההנאה שבאיטיות
עברתי יום די תזזיתי.
כרגיל בימים האחרונים קמתי בסביבות 5 בבוקר לראות מחצית שניה של משחק NBA. העסק ממש מתקרב לסוף שם…לא אלאה אותך בפרטים אבל היה משחק כמעט מרגש שהסתיים בסוג של מפח נפש.
בכל מקרה, ישנתי עוד שעתיים ונסעתי לאיזה ראיון עבודה ברמה"ש. מחפש איזו עבודה עם ילדים לקיץ, והמקום הנ"ל מפעיל בנוסף לעוד כמה דברים, סוג של קייטנה. לא ממש מכיר איך זה הולך בעיר, אבל זה נשמע לי בראיון כמו אוסף של אטרקציות די מייגעות מבחינתי. כבר שנכנסתי למקום משהו באווירה הבורגנית שם לא משך אותי. אמרתי לה שאני מחפש משהו קצת אחר. בא לי משהו שמערב יותר עבודת צוות ויותר מגע אישי עם הילדים. אולי איזשהי עבודה עם תפיסת עולם חינוכית יותר מגובשת. משהו מעבר להעצמה של הילד וכיו"ב. יש לי איזה סוג של חבר, מאוד כועס ומחפש דרך בעברו, שלפני כמה שנים מצא את מקומו בקהילה של קבלה לעם. נדמה לי שהזכרתי בפנייך בעבר כי תפיסת העולם והרעיונות שמועלים שם בהחלט מדברים אלי. אני יודע שהוא עובד במערכת החינוכית שלהם וחשבתי לשאול אותו אם הם זקוקים לתגבורת בחופש. נראה…
משם המשכתי לקיבוץ לתור אצל רופאת המשפחה. באופן מאוד לא מפתיע רגע לפני התור שמתי לב ששכחתי, כנראה בראיון, את המסמך שהייתי אמור להביא איתי לרופאה. משם הדברים התגלגלו כמו שאת מכירה…היא גוערת ומטיפה מוסר ואחריות.. ואני..לא בלי הנאה מסויימת…מקבל בהכנעה. אוף…אם רק היתה מוציאה כבר את השוט וגומרת עם זה
חזרתי לבית הורי עם רצון עז לחזור לת"א. ממש לא בא לי על ג'סטות מאולצות. אחותי הגיעה עם ילדיה די סוערת אחרי שיחת טלפון עם הבנזוג שלה ששוב התנהג כבהמה חסרת רסן. זה לקח אותנו למקום יותר מחובר בדיעבד.
משם המשכתי עם אבי שנסע לקניות והוריד אותי ברכבת והנני כאן.
אני אשאר פה עד שבת ואז אקפוץ איכשהו לקיבוץ ליומולדת של אסף. כמיטב המסורת הפרטית שלו, הוא ביקש תפריט הודי לארוחה. עוד הזדמנות להזכר בך.
לפי תיאורי אפך המדמם, נשמע שאולי בכ"ז יצא לי לבקר שבוע הבא באיזה בית חולים. נשמע כמעט מרענן לעשות את זה כמבקר הפעם.
אני מקווה בכל אופן שאת מרגישה יותר טוב עכשיו.
טוב א', נמשיך מחר…שמח שאת נותנת לנו צ'אנס נוסף לנהל שיחה ממש. אני בעד.
ביי בינתיים. תעדכני אותי מתי את רוצה לדבר.
ליטופים רכים ונעימים
רן
***
,Ran
As you can see – no Hebrew keyboard. Actually not even a Hebrew language. I also cannot see devices such as earphones and microphone in the internet place so I'm not sure we will be able to talk this evening
Varanasi is creepy. I hope this is only the shock of the first arrival. The hot is crazy, something like 50 degrees and there is nowhere to hide. People (local, in the hotel) keep warning me of touts and scams… I almost miss Manaly…. on the other hand, it looks like "real India", assuming that real India is full of beggars and shits. Not much tourist around either, probably because it is off season. In the train I met 3 Koreans but I chose to go on my own when we got of the train, now I regret that…Anyway, I'm going for a little walk. I may comeback later – Kisses and hugs
אחר כך גלשה התקרה 
עידן הפרקמבריון.
גם לי יש כאלה, אבל הם כואבים מדי. אני מקווה שאת מחייכת.
אהבתיאהבתי
בינתיים כן, אבל לך תדע מה אני אמצא בהמשך. ברכות על שהצלחת לקרוא עד הסוף
אהבתיאהבתי
לא קראתי עד הסוף, אבל זוכרת חלק מן הנפשות הפועלות עוד מהבלוג ההוא. זה היה כל כך מזמן…
אהבתיאהבתי