מהפוליטי לאישי

פעם בשבוע יש לנו ארוחה עם פרנצ'סקה, שהיתה במקור חברה של פ' ועם הזמן הפכה חברה של שנינו. היא מבוגרת מאיתנו בלפחות עשר שנים (לא שאלתי) ומחזיקה בתפקידי מפתח אדמניסטרטיבים באוניברסיטה ותמיד נורא מעניין לשמוע ממנה את הצד הזה שלרוב מאוס עלי, אבל מתמתן קצת כשהוא מתערבב באנשים שאני מחבבת. לפעמים אנחנו נפגשים שלושתנו גם עם דיאן שעוד יותר מבוגרת מכולנו אבל חובבת אקסטרים מושבעת ולכן לא נדיר למצוא אותה עסוקה בשייט קיאקים אקסטרימי או בטיפוס הרים בדיוק בשעה שכולנו בולסים אוכל סיני מהמסעדה החביבה עלינו. דיאן היא פרופסור למתמטיקה ופרנצ'סקה לסטטיסטיקה ואת שתיהן אני מחבבת מאוד. האחת אמריקאית והשניה איטלקיה אבל לשתיהן אותן קווי אופי, ישירות בלתי מתפשרת ואמת נוקבת שנמזגות יחד עם המון חמלה. השילוב שמעולם לא יכולתי לעמוד בו.

אז פרנצ'סקה אמרה אתמול משהו שנדבק בי – שהאקדמיה בנויה על העקרון שבו כל אחד עושה קצת אקסטרה ולולא האקסטרה הזה המערכת קורסת. האקסטרה לא כתוב בחוזי העבודה שלנו, אין שום חובה לשפוט מאמרים או גרנטים, או לשבת בפאנלים. אין שום חוק שמכריח אותי לכתוב גרנטים או להכניס כסף לאוניברסיטה, לפרסם שבעה מאמרים בשנה, לשבת בועדות, לתרום מזמני לחברות מקצועיות, או לנסוע ולהציג בכנסים. למעשה אם כל חברי הסגל בעולם יתאחדו לעשות את המינימום הנדרש, כל מה שידרש מהם לעשות הוא ללמד (לא בהכרח בצורה טובה), לכתוב מאמר או שניים בשנה, ולשלם מס שפתיים כלשהו בלשבת בועדה אחת או שתיים (אבל לא בהכרח לעשות שום דבר). האקסטרה הוא עניין תרבותי, מגדל קלפים עתיר קומות שכולו מוקדש להאדרה על ידי הקולגות שלנו. עם הזמן המגדל הפך גבוה יותר ויותר, השאיפה ליותר גרנטים ומאמרים ותלמידי מחקר והרצאות ואפיקי השפעה יצאה מפרופורציה, כל כך שהמועמדים למשרות אקדמיות היום פרודקטיביים לאין שיעור בהשוואה למועמדים מלפני מספר עשורים. המנוע מאחורי זה הוא גלורי, מעמד, כוח, ואת זה האוניברסיטאות (וגם גופים מחוץ לאוניברסיטה – כמו כתבי עת והוצאות לאור) יודעות למנף היטב.

העניין הוא שכל המגדל הזה בנוי על אינטראקציות בין קולגות. האדרה דורשת התחככות פיזית והזדמנויות לקבל פידבק, בועדות, כנסים, מדיה, במסדרונות המחלקה, וכל זה קרס בפנדמיה. הכוח עבר מהקבוצה אל האינדיבידואל. בנוסף, אנשים נשחקו עד דק במטלות שנוספו בפנדמיה (חלקן בתוך האוניברסיטה כמו הוראה וירטואלית בנוסף לפיזית וגידול משמעותי בביורקרטיות, וחלקן מחוצה לה כמו טיפול בילדים ובקרובים חולים), ומוקד הכוח עבר הלאה מהפוליטי לאישי. הרבה יותר קשה היום למצוא שופטים, פאנליסטים, חברי סגל שיקחו על עצמם מטלות נוספות כמו אדמינסטרציה של תכניות מחקר, גיוס תלמידים וועדות, כל הדברים שקודם נעשו כגזירת גורל הפכו לשאלה. אנשים התחילו לערער על הקונספט של עבודה גמישה באיזה 18 שעות ביממה שבהן תרצה לעבוד. המגדל החל קורס.

אני מזהה את עצמי בתהליכים האלה – אני נוטה הרבה יותר מקודם לומר לא, פחות מונעת ממה יאדיר את שמי, ויותר ממה יאדיר את חיי היום יום שלי. השמחה בלקחת עוד אקסטרה בשמו של אידיאל עלום נגוזה, האמון שלי בהנהלה כגוף שרוצה בטובתי נשחק. הרעיון של שבתון נשמע פתאום הרבה יותר הגיוני, הוא נכתב בדם ומוקם בסוף השנה השישית בצורה מאוד אסטרטגית – בדיוק בנקודה שהתחלתי לשאול את עצמי, בשביל מה כל זה.