אנחנו לא נהר גדול

שנתיים שהתלוננתי על כאבי שרירים לא ספציפיים. חולשת שרירים או נוקשות שרירים שבאים והולכים, צוואר תפוס, חוסר אנרגיה, נשירת שיער, צינונים תכופים, עליית משקל לא מוסברת. אני מכירה את עצמי מספיק שנים כדי לדעת שמשהו לא בסדר, ומשהו היה לא בסדר מאז שנולדה האוגרת. האמון שלי ברופאים אמריקאים הוא זעום. אני מתעבת את המערכת וחסרת הערכה לכישורים המקצועיים שלהם. רובם לא מאוד בקיאים בספרות המקצועית ופשוט מתנהלים לפי פרוטוקולים לא מעודכנים וסבירויות חסרות הגיון. הראשונה שלחה לאינסוף בדיקות חסרות משמעות ולא חזרה אפילו שכמה מהן העלו סימני שאלה. החלפתי אותה. השניה, הקשיבה קצת יותר אבל גם היתה חסרת אונים. הציעה כל מיני מבחנים לבדוק אם יש לי מחלות עצבים נדירות. למה אנחנו מתחילות שם? שאלתי אותה ביאוש. אני לא צריכה עוד בדיקה של בלוטת התריס או של רגישות קצות העצבים שלי. הכל בסדר שם. אפשר להתחיל בבייסיקס? אחרי הכל הייתי אדם די בריא עד הלידה.

חזרנו לבייסיק, כלומר אני חזרתי לבייסיקס עם רשימה של בדיקות שביקשתי מהרופאה ומצאנו מחסור די משמעותי בויטמין די. מרבית האוכלוסיה סובלת ממחסור כזה או אחר מויטמין די למרות הלכאורה קלות שהגוף שלנו יכול לייצר אותו. אולי המעבר מארץ שטופת שמש למעוננת והעבודה התכופה מהבית עשו את שלהם. כל המאמרים שקראתי מסבירים את הסימפטומים שלי די בבהירות, אבל הרופאה המשיכה לטעון שזה לא המקור לבעיה והמליצה על עוד בדיקות. אמרתי לה שלא תודה וקניתי ויטמין די בסופר. אחרי מספר שבועות, רב הסימפטומים נעלמו. שנתיים של סבל, חשבתי לעצמי, איזה יאוש. לא איזה סבל קיומי שאי אפשר לזוז או לתפקד, אבל סבל קטן כזה, מתמיד, מציק, כזה שגונב ממך כל טיפת אנרגיה שאין לך. חשבתי לשלוח לרופאה כמה מהמאמרים שקראתי, ויתרתי.

סיפור דומה קרה לי לפני עשרים שנה. כאבי בטן בלתי מוסברים. בישראל אז ערכו לי כל בדיקה אפשרית כולל קולונוסקופיה. הכל היה בסדר. רופא אחד רמז שזה אולי מסטרס. אחת הבדיקות היתה סבילות ללקטוז. התוצאה היתה גבולית והרופאים טענו שזו לא יכולה להיות הסיבה, האמנתי להם ולא שיניתי את הרגלי התזונה שלי. אבל מאוחר יותר כשהתייאשתי מהמערכת חתכתי חלב מהדיאטה שלי. זה היה ויתור קשה, אבל הוא פתר את הבעיה. בהמשך גיליתי את התחליפים ואת הניואנסים, באיזה סוגי חלב יש יותר או פחות לקטוז. בארהב גילו את הקונספט של מוצרי חלב נטולי לקטוז (שמשום מה לא קיימים בארץ) וטבליות לקטאז, ומאז גם לא נצרכתי ליותר מידי פשרות. גם אז היה מדובר בכמה שנים של סבל קטן, מציק, לא נורא אבל נוכח, ובעיה שפתרתי בסוף בעצמי. בהתבוננות.

בהריון הפסקתי לשתות קפה. לא יכולתי לשאת את הריח או הטעם. עברתי גמילה של ממש עם כאבי ראש שלבסוף חלפו. כמה זמן אחרי הלידה התחלתי לשתות נטול קפאין ועדיין נמנעתי מקפאין למשך תקופה ממש ארוכה. מתישהו התחלתי לשתות קפאין, אבל אף פעם לא בבוקר כדי להימנע מליצר הרגל וגם לא בקביעות. כשאני שותה קפה היום אני מרגישה בבירור את ההייפ וכוס אחת יכולה להשפיע עלי משמעותית. זה מדהים בעיני שיכולתי לשתות ארבע וחמש כוסות קפה בעבר. כששואלים אותי היום למה אני לא שותה קפה אני עונה – שפעם הייתי שותה קפה כשהייתי עייפה, ושעכשיו אני יכולה להרשות לעצמי פשוט ללכת לישון. לפני ההריון סבלתי מהמון מיגרנות, חלקן קשות ממש. הם נעלמו בהריון ומעולם לא חזרו. כבר שלוש שנים שחיי נטולי מיגרנות. מחקרים מדברים על קשר בין צריכת קפאין ומיגרנות. אף רופא לא שאל אותי אי פעם על צריכת הקפה שלי.

אני לפעמים מדברת על זה עם קאתי, שאליה אני עדיין הולכת באדיקות מידי חודש כבר כמעט שנתיים. אני חושבת שמה שאני מחבבת בה זה את היכולת שלה להתבונן באמת. היא יודעת להבחין האם היציבה שלי השתנתה ולבלות זמן רב בלשחרר שריר תפוס שאפילו לא ידעתי על קיומו. יש לה קליינטים בודדים, היא לא שחוקה, היא נהנית מהעבודה שלה וכמעט אף פעם לא מתייחסת לשעון, אלא לתהליך שהיא מתחילה ומוכרחה לסיים.

ובכל זאת אני מהרהרת לעצמי, שנתיים. מה עושה כאב קטן ומציק לאופן שבו אנחנו חווים את העולם? כמה מן היאוש שלי מהאקדמיה היה היאוש מהגוף.